שער התבונה פרק ז – ו טבת

 

בפרקים שעברו בארנו אודו איש פרטי. וכל שכן שצריך להיזהר עד מאוד מללמד חובה על כלל ישראל, כי החטא גדול עד מאוד. כמו שמצאנו (בפסחים דף פז, ע"ב) מאי דכתיב (משלי ל, י-יא): "אל תלשן עבד אל אדוניו, דור אביו יקלל אמו לא יברך", אפיל דור שאביו יקלל ואמו לא יברך אל תלשינו אל אדוניו, זה הקב"ה.

 

וראה נא בישעיה הנביא, בעת שראה את כבוד ה’ ואמר (ישעיה ו, ה): "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנכי ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב, כי את המלך ה’" וגו’, על שאמר, ובתוך עם וגו’, אף שלא כיון בזה לבזות את ישראל, כי גם על עצמו הקדים לומר זה, רק כוונתו היה לומר שאינו כדאי לראות פני השכינה, לא מצד מעשיו ולא מצד מעשה העם אשר הוא יושב בקרבם, אף על פי כן ראה מה כתוב על זה: "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה" וגו’, "הנה נגע זה על שפתיך" וגו’, ואמרו חז"ל, שהוא נוטריקון: רצוץ פה שאמר דלוטריא על בני, וסוף היה שמת בסיבת דבר זה, וכמו שאמרו ביבמות (דף מט, ע"ב): אתיוהו לארזה ונסרוהו, כי מטא להדי פומא נח נפשיה, עיין שם^*).

 

^*) ועיין בריטב"א שהקשה, דהא כבר נמחל לו, כמו שאמר המלאך: וסר עוונך וחטאתך תכופר? ותירץ, שלא נמחל רק במה שדיבר זה לפני הקב"ה, ואחר כך וחזר הנביא וסיפר זה הלשון לפני ישראל, ולכך נענש שנית. ולעניות דעתי נראה לומר, שלא חטא הנביא במה שסיפר אחר כך לישראל, שבזה יורה להם כמה גדולה אהבתם בעיני אדון הכל יתברך, רק שבאמת אמר הקב"ה להמלאך: רצוץ פה, דהיינו שהעונש שהיה לבסוף, ולא נגיעה לבד, ונגיעת המלאך לא היה שיתכפר לגמרי על ידי זה, רק שבזה יתלו לו עד לבסוף, כעניין שאמרו: יסורין תולין ומיתה ממרקת, והעד נכון לזה, שאמר לו המלאך לאחר שכבר נגע בהרצפה על שפתיו, כמו שכתב: "הנה נגע זה וגו’ וסר עוונך וחטאתך תכופר", לשון עתיד, וכמו (ישעיה יא, יג): "וסרה קנאת אפרים", וכמו כן תכופר, הוא לשון עתיד, להורות שעדיין לא נתכפר לו לגמרי, רק שעתה על ידי נגיעת הרצפה מתחיל הכפרה, ולבסוף יוסר העוון על ידי הרצפה זה, ולא גילה לו המלאך כוונת הקב"ה בזה. אי נמי אפשר לומר: "וסר עוונך", היינו המקטרג שנברא מאותו עוון, שלא יקטרג עליו, וכמו שמצאנו כיוצא בזה אצל דוד, שהשיבו הנביא (שמואל ב פרק יב, יג): "גם ה’ העביר חטאתך", היינו המקטרג, כמו שבארו חז"ל, ועצם החטא נמחל לו להנביא לבסוף. וזהו שכתב: "וחטאתך תכופר", לשון עתיד. ויותר נכון כתרוץ ראשון שכתבנו.

 

 

 

 

 

יש שסיבתם הוא מצד הייאוש. דהיינו שהיצר מפתה אותם שאי אפשר לאיש מדיני כלל לעמוד בזה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם, וזה אי אפשר, ותולים את עצמם במאמר חז"ל (ב"ב קסה): "וכולן בלשון הרע". על כן הם מתייאשים לגמרי משמירת זה העניין. (זכור למרים לח"ח זצ"ל פי"ד).