שער הזכירה פרק ז – ד מרחשון

ועתה נביט אנו: אם בארזי הלבנון הראשונים, אשר מחשבותם היו תמיד דבוקות בהקב"ה, ביראת ה’ ובמצוותיו, ודיבורם היה תמיד בקדושה ובטהרה גדולה, ואם במקרה נתערב אצלם דיבור אחד שלא כהוגן, בודאי עשו תיכף תשובה הגונה, עם כל זה הזיק דבר זה לכל קדושת הדיבור בכללו, שלא היה פועל בקדושה כראוי. אם כן מה נעשה אנו אזובי הקיר, בעוונותינו הרבים, אם עוד נטמא פינו חס ושלום, בדברי לשון הרע ורכילות וליצנות ומחלוקת וכדומה, מה קדושה יכולה לחול על הלימוד ההוא שלומד אחר כך בזה הפה.

 

 

 

 

 

וגם בעניין אשר קמו נגדך, אין להרהר כי הם לא יזיקו לך אלא הועילו, כי מי שאומר לשון הרע על חברו, מנכים לו מזכויותיו ונותנים וכו’ – הוא אמת ויציב! ואילו היו יודעים בני אדם זאת, היו שמחים כשהיו שומעים שמספרים רע עליהם, כאילו נותנים להם מתנת כסף או זהב. (וכלשון דברי המגיד: "ואילו הוי ידעי בני נשא דא, הוו חדאין כד שמעין דאמרי ביש מנהון כאילו יהבי לון מתנת כסף או זהב") (מדברי המלאך המגיד שנגלה ל"בית יוסף", מתוך הספר מגיד מישרים ל"בית יוסף" פרשת ויקהל).