שער התבונה פרק ט – יז טבת

 

עוד זאת יראה לחזק תמיד את עצמו במידת הביטחון. כי מלבד שהיא מידה קדושה ומוכרחת לדרך התכלית, עוד זאת צריכה מאוד לעניין מידת שמירת הלשון. כי ידוע הוא שכמה פעמים ירע ליבו מאוד על חברו, והיצר מסיתו לילך ולפרסמו לאיש רע ובליעל, על דבר שלפי דעתו נגע לו בעסקו, או שנגרע לו מכבודו על ידו, וקשה לו מאוד להתגבר על יצרו בעניין זה, אבל כאשר יתיישב האדם בדעתו למה שאמרו חז"ל (יומא לח, ע"ב, המך של בן עזאי) שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא, ולכל אחד ינתן מה שנגזר עליו מן השמים, הן לעניין כבוד והן לעניין ממון, כמו שאמרו חז"ל ביומא (דף לח, ע"א): מכאן אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך וכו’, אז ירף ממנו היצר.

 

 

 

 

ונקדים בהערה קצרה, מחרידת לב ומבהילת נפש על האכזריות הנוראה של המספר לשון הרע, מה שהעיר מרן הגה"ח רבי ירוחם הלוי ליוואויץ’ זצ"ל, בספר "דעת חכמה ומוסר" (חלק א, דף י שם) וזה לשונו: "מה שמדברים לשון הרע וכדומה, אין זה אלא מגודל הריחוק שאין מרגישים ואין יודעים כלל מזולתו, שבאמת איך אפשר לדבר לשון הרע על חברו.

 

לו היה אדם משים ליבו לחשוב בחברו אף במחשבה קלה, ולשמוע את צעקתו איך שהלה מתחנן ואומר "חוסה נא עלי ואל תבזה אותי", אין כלל במציאות איש רע כזה שיוכל אחר כך לשלוח לשונו בחברו, אבל כשאין חושבים – אין שומעים ואין מרגישים. והכל אפשר!" עד כאן לשונו. (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).