שער התבונה פרק יב – כט טבת

ואל יתמה האדם, הרי אנו רואים בחוש שאחרי אמירת "זכור", ולפעמים אף בעת אמירתו, הוא מדבר לשון הרע, ואיה אפוא הוא עצת התורה. אמנם באמת, הלוא בדברי תורה כתוב (דברים לב, מז): "כי לא דבר ריק הוא מכם", ואם ריק הוא, מכם הוא ריק. ונתקיים בנו בעוונותינו הרבים מה שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג): "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני", כי אנו אומרים "זכור" רק בפינו ואין אנו זוכרים בעת מעשה, ואילו היה האדם מעלה על ליבו לקיים הזכירה כפי מה שציוונו ה’ יתברך בודאי היתה תועלת גדולה להינצל מעוון זה.

 

 

 

 

וראיתי בשם רבי דניאל מקלם זצ"ל עצה לבעל קנאה לחשוב ככה, אילו נולד אדם בעל ענפיים היה בעל מום. וכן אילו היה האדם מקבל את שהוא מקנא ברעהו היה לו זה למום, כי אמנם באמת היה צריך לאותו דבר היה הקב"ה נותן לו ואם אין ודאי שאינו צריך לכך כי מיותר לו, ודבר מיותר זה מום! (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).