שער התבונה פרק יב – כח טבת

 

ויש עצה כללית להינצל מעוון המר ומעונשו. והוא מה שלימדנו ה’ יתברך (פרשת תצא, דברים כד, ח): "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים" וגו’, וסמוך לזה (שם ט): "זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים בדרך צאתכם ממצרים", ושנינו בספרי, "זכור את אשר עשה" וגו’ יכול בלבבך, כשהוא אומר "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות" הרי שמירת הלב אמור (שהספרי מפרש הישמר בנגע הצרעת, מנגע הצרעת. והכוונה, שלא נסיח ליבנו מלשמור מעוון המביא לזה), הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך^*) הרי שרצון התורה שנזכור את גודל עונש עוון המר בלב וגם בפה, כדי להועיל לנפשותינו בה.

 

וכמו שכתב הרמב"ן (מצוה ז ממצוותיו) וזה לשונו: "נצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל ליבנו מה שעשה ה’ יתעלה למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם (תהלים נ, כ): "תשב באחיך תדבר בבן אמך תיתן דופי". עד כאן לשונו.

 

כי באמת זכירת האיסור וגודל עונשו מביא לידי שמירה ממנו, כמו שזכירה במצוות עשה מביאה לידי קיומן, כמו שכתוב (במדבר טו, לט): "וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם", וכפירוש רש"י שם.

 

^*) ואם כן משמע לכאורה מפשטיה דקרא, שצריך לזכור בפה את העונש שנעשה למרים, ואין ונהגים להיזהר בזה, וצ"ע.

 

 

 

 

וזה לשון הספר "שערי קדושה" מרבי ויטאל זצ"ל (חלק ב’, שער ד): "הקנאה היא גרמא (גורמת) לבוא לידי שנאה וגם היא יותר קשה, כי מורד על הקב"ה – למה השפיע טובה לחברו יותר ממנו". עד כאן לשונו, ועיין שם מה שהאריך.

 

ועל החמדה כתב (שם) בזה הלשון: "החמדה אב הטומאה כי היא מביאה לשנאה וקנאה…והיא עשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולן…והוא כופר בהשגחה שאינו מאמין שהכל על ידי השגחתו יתברך…אבל הביטחון אין מעלה כמוהו וכמו שכתוב "אשרי כל חוסה בו", כי מאמין שיש לעולם אלוק ויכול ומשגיח". עד כאן לשונו. (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).