שער התבונה פרק יג – ד שבט

 

והנה לעוון הזה נמצאו כמה סיבות, וסימנם: כ"ל גיהנ"ם – כעס, ליצנות, גאווה, יאוש, הפקר, נרגנות, אומר מותר. ונבאר דברינו אחת לאחת.

 

יש שמורגל בלשון הרע מחמת רוב כעסו. כלומר שהוא בטבע כעסן גדול ונוח לכעוס על כל דבר, ובעת הכעס אי אפשר לו להתאפק ומדבר כל מה שעולה ברוחו. ולאיש כזה אין לנו שום עצה לשמירת לשונו, כי בעת שמתגבר כעסו עליו הוא שלא בדעתו. אם לא שיראה לעקור את המידה הרעה הזאת מאתו.

 

ומי שיש לו מוח בקדקודו צריך לברוח מן המידה הרעה הזו כבורח מן האש. כי ידע בנפשו בבירור שעל ידי מידה רעה זו בודאי יצא לעתיד חייב ביום הדין, כידוע שמי שיש לו רוב עוונות הוא בגדר רשע, ואמרו חז"ל (נדרים כב, ע"ב): כל הכועס בידוע שעוונותיו מרובים ומזכויותיו, שנאמר (משלי כט, כב): "איש חמה רב פשע". ומה שכתב בלשון פשע, שהוא מרד וגרע יותר ממזיד, משום שבעת הכעס הופקר לגמרי אצלו התורה והמצוות, כמו שאמרו חז"ל (שבת קה, ע"ב): כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קה, ע"ב): "כל המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהיה כעובד עבודה זרה וכו’, מאי קרא: "לא יהיה בך אל זר" (תהלים פא, י), איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זו יצר הרע של כעס.

 

 

 

 

יזהר מאוד להרגיל את עצמו במידת הסבלנות [שלא יתרגש משום דבר ששמע על פלוני שעשה דבר שלא כרצונו, שעל ידי התרגשות יצאו דברים מפיו שלא נכון לאומרם. וגם מצוי מאוד שלבסוף רואה בעצמו שאיננו כמו שחשב בתחילה]. [וכן] שיהיה מתרצה לכל מה שיארע לו, ככתוב באבות דרבי נתן (מג, יא) וזה לשונם: "הוי למוד לקבל את הצער, והוי מוחל על עלבונך ויהיה נקל לו על ידי זה מידת שמירת הלשון. שאי לאו הכי יצטרך להתגבר על יצרו תמיד שלא ללכת ולספר לאחרים מה שהיה בינו ובין פלוני, או להיזהר באיזה אופן לספר, ופעם ינצח את היצר ופעם היצר ינצחנו. ואפיל אחד יחרפנו בפניו, לא ישיב לו כלל, וידע כי הכל מאת ה’ הוא עבור עוונותיו, ועוונותיו הם המחרפין אותו". (שמירת הלשון, שער התבונה).