שער התורה פרק ב – יא אדר

 

וזה לשון הזוהר הקדוש (פרשת פנחס): "כל מאן דאישתדל באורייתא, זכי דאיתפתחין ליה כמה תרעין בהאי עלמא, וכמה נהורין, בשעתא דנפק מהאי עלמא, איהי אקדימת קמוהי, ואזלת לכל נטורי תרעין ומכרזת ואומרת: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ישעיה כו, ב), אתקינו כורסא לפלניא, עבדא דמלכא קדישא, דלית חדוה דקודשא-בריך-הוא אלא במאן דאישתדל באורייתא, ומכל שכן דיתער (עיין ראשית חכמה, שער הקדושה פרק ז ד"ה וכשם, שמביא שם בשם תיקוני זוהר דלילה פירוש דווקא אחר חצות כי לחלק שלפני חצות קוראים ליל, ע"ש). בליליא לאישתדל באורייתא. דהא כל צדיקיא דגינתא דעדן צייתין לקליה וקודשא-בריך-הוא אישתבח בה".

 

פירוש הזוהר הקדוש: כל מי שעוסק בתורה בעולם הזה, זוכה שיפתחו לו כמה שערים לעולם ההוא, וכמה אורות. בשעה שנפטר מעולם הזה היא מקדימה לפניו, והולכת לכל שומרי השערים ומכרזת ואומרת: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" (ישעיה כו, ב), הכינו כסא לפלוני, עבד המלך הקדוש, כי אין שמחה לקב"ה אלא במי שעוסק בתורה, כל שכן אדם שמתעורר בלילה לעסוק בתורה, שהרי כל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, והקב"ה נמצא ביניהם.

 

וזוכה גם כן על ידי התורה לנשמה קדושה, כמו שאמרו בהקדמת הזוהר בראשית: "פיקודא חמשאה: כתיב "וישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א, כ), בהאי קרא אית תלת פיקודין: חד למילעי באורייתא ולאישתדלא ביה, ולאפשא ליה בכל יומא, לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש יתעסק באורייתא, איתתקן בנשמתא אחרא קדישא וכו’. דכד בר נש לא איתעסק באורייתא, לית ליה נפשא קדישא, ונפשא קדישא דלעילא לא שרית עליה, וכד אישתדל באורייתא, בההיא רחישו דרחש בה זכי לההוא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין, דכתיב (תהלים קג, כ): "ברכו ה’ מלאכיו", אילין אינון דמתעסקין באורייתא, דאיקרון מלאכיו בארעא וכו’, האי בהאי עלמא, בההוא עלמא תנינן דזמין קודשא-בריך-הוא למעבד לון וכו’".

 

פירוש הזוהר הקדוש: מצוה חמישית כתוב: "וישרצו המים שרץ נפש חיה" (בראשית א, כ). בזה יש שלוש מצוות: אחת לעמול בתורה ולעסוק בה ולהרבות בה בכל יום, לתקן נפשו ורוחו, שכיון שהאדם עוסק בתורה, נתקן בנשמה אחרת קדושה וכו’, וכאשר האדם לא עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, ונפש הקדושה שמלמעלה אינה שורה עליו, וכשעוסק בתורה ברחישת השפתיים שמרחש, זוכה לאותה נפש חיה ולהיות כמלאכים הקדושים, שנאמר: "ברכו ה’ מלאכיו", אלה הם העוסקים בתורה, שנקראו מלאכיו בארץ וכו’ וזה בעולם הזה. ובעולם הבא שנינו, שעתיד הקב"ה לעשות להם וכו’.

 

 

 

 

לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד העליון על ידי עוון שנאת חינם או לשון הרע, או מחלוקת חלילה, ויתן אל ליבו כי כדי לקיים המצוה הראשונה "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי" (תהלים סב, יב), דהיינו "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שמות כ, ב), צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום ורעות עם כל ישראל, גם ישתדל לשים שלום בעולם.

 

ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה, נזהרים בו הרבה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף סד): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", וזה כדי לקיים המצוה הראשונה שהיא שורש ועיקר הכל. (ספר חרדים פרק ז).