שער התורה פרק ב – ט אדר

 

וזה לשון הזוהר הקדוש (פרשת וישב): "רבי יהודה פתח ואמר: "תורת אמת תמימה משיבת נפש" (תהלים יט, ח), כמה אית לון לבני נשא לאישתדלא באורייתא, דכל מאן דאישתדל באורייתא להוי ליה חיים בעלמא דין ובעלמא דאתי, וזכי בתרין עלמין. ואפילו מאן דאישתדל באורייתא, ולא אישתדל בה לשמה כדקא יאות, זכי לאגר טוב בעמלא דין, ולא דיינינן ליה בההוא עלמא וכו’. כד נשמתא אזלא לאיסתלקא למיתב לאתריה, איהי אזלה קמה דההיא נשמתא, וכמה תרעין איתברו מקמה דאורייתא עד דעלת לדוכתא, וקיימא עליה דבר נש עד דיתער בזימנא דיקומון מתיא דעלמא, ואיהי סנגורא עליה, הדא הוא דכתיב וכו’".

 

פירוש הזוהר הקדוש: רבי יהודה פתח ואמר: "תורת ה’ תמימה משיבת נפש". כמה יש להם, לבני האדם לעסוק בתורה, שכל מי שעוסק בתורה, יהיו לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, וזוכה בשני עולמות. ואפילו מי שעוסק בתורה ואינו עוסק בה לשמה כראוי, זוכה לשכר טוב בעולם הזה, ואין דנים אותו בעולם הבא וכו’. כשנשמתו הולכת להסתלק לשוב למקומה, היא הולכת לפני אותה הנשמה, וכמה שערים נשברים מלפני התורה, עד שעולה למקומה, ועומדת על האדם עד שיתעורר בעת שיקומו מתי העולם, והיא מלמדת זכות עליו.

 

וזה לשון הזוהר הקדוש (פרשת בשלח): "כמה חביבא אורייתא קמי קודשא-בריך-הוא, דכל מאן דאישתדל באורייתא, רחים הוא לעילא, רחים הוא לתתא, קודשא-בריך-הוא אצית ליה למילולוי, לא שבק ליה בהאי עלמא ולא שבק ליה בעלמא דאתי, ואורייתא בעי למלעי בה ביממא וליליא דכתיב וכו’".

 

פירוש הזוהר הקדוש: כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל העוסק בתורה, אהוב הוא למעלה ואהוב הוא למטה. הקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזבו בעולם הזה ואינו עוזבו בעולם הבא, ובתורה צריך לעמול בה יומם ולילה שנאמר וכו’.

 

 

 

 

והנה באמת שני מיני דעות כוזבות גורמים עניין לשון הרע: א. עניין הגאוה אשר מתגאה בליבו. ב. עניין פירוד איש מרעהו וכמש"ל ולזה אמרה תורה "לשחוט אל כלי חרש" לזכור כי ישראל נמשלו לעפר שמתדבק זה בזה כגוש אחד על מים חיים, לרמז כי כל ישראל כאיש אחד וכמש"ל.

 

"ואת הציפור החיה יקח אותה" וגו’, כי עניין הגאוה נחוץ לעבודת ה’ כמו שנאמר: "ויגבה ליבו בדרכי השם". "יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב", וכמו שאומר רש"י שמשפיל את עצמו כתולעת ואזוב, "וטבל אותם בדם הציפור השחוטה", לרמז כי עניין שנאת חינם יעקור מליבו לגמרי ולא ישאיר לה שריד, ואולם את הציפור החיה ישלח על פני השדה שהוא עניין הגאוה, לא יעקור מליבו לגמרי זולת ישלח אותה למרחוק וכאשר יצטרך לעבודתו יתברך. (תכלת מרדכי, פרשת מצורע למהרש"ם מברעזן זצ"ל).