קודם כל מים, נפתלי

 

 

פעם בתפילת שחרית של ראש חודש בעת אמירת "הודו" פנה רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נפתלי, ואמר: "נפתלי, מקווה?" (והכוונה – האם היית במקווה?). השיב רבי נפתלי: "אלך אחרי התפילה". השיבו רבי נחמן: "קודם כל צריך ללכת למים!"- מיד הוריד רבי נפתלי את הציצית והתפילין והלך לטבול.

 

המקווה היה מאז ומעולם מקום חשוב ויסודי בחיים היהודיים, וכשם שהוא אבן יסוד בטהרת המשפחה, טבילת המקווה מסוגלת להוסיף טהרה וקדושה לאדם הטובל. רבי נחמן הציע לטבול במקווה בזמנים מסוימים כגון, ראש חודש, מועדים, ל"ג בעומר וכדומה, ורבי נתן הדגיש: "לפני שקיבלו עם ישראל את התורה בהר סיני, הם נדרשו להיטהר על ידי טבילה. כלומר, לפני שאדם רוצה להתקדש (בכל שלב שבו הוא נמצא) – הטבילה במקווה היא דבר חיוני והכרחי לזה".

 

בספר ליקוטי עצות כתב רבי נתן על הטבילה במקווה וסגולותיה: טבילת המקווה מושיעה מכל הצרות, ומטהרת מכל הטומאות ומכל החטאים, כי המקווה ממשיך דעת וחסד עליון מאוד. ועל ידי הטבילה במקווה זוכה לפרנסה בנקל, ומתבטלים הכעס והמחלוקת (וידוע שהמחלוקת והכעס דוחים את הפרנסה) וזוכה לרפואה ולחיים ולאריכות ימים, כי המקווה אינו מזיק כלל, כי כשאין המים קרים ביותר, אזי טבילת המקווה טובה מאוד לבריאות הגוף, מכיוון שנפתחים נקבי הזיעה על ידי זה, כידוע.

 

חשיבות רבה העניק רבי נתן לעניין זה, ועל כך סופר המקרה הבא: בשעות של לפנות בוקר בשבת חנוכה שנת התר"ה, כשבועיים לפני פטירתו של רבי נתן, יצאה שמועה שבניין המקווה בברסלב קרס. בתחילה אמרו האנשים שאין עוד אפשרות לטבול, אך בבוקר נודע להם שהמקווה לא נפגע כלל, אלא רק חלק הרחוק מבניין המקווה נהרס. באותה תקופה היה רבי נתן חולה מאוד, והחל מדבר על חשיבות המקווה: "אילו לא הייתה המקווה כתיקונה, הייתי אני מוכן לגשת לנהר, לשבור את הקרח ולטבול" – ודבריו אלו, להזכירכם, נאמרו בימים בהם היה חולה מאוד מאוד.

 

למה חשובה כל כך הטבילה במי המקווה? 

 

מי המקווה הם מים אשר יד האדם לא שינתה אותם מצורתם הראשונית, והטבילה בהם גורמת לכך שהאדם מקשר עצמו למים של מי בראשית, וכשהוא עולה מן המים הוא רענן וטהור כתינוק שזה עתה נולד, בדומה למים המסמלים את העולם שהתחדש בששת ימי בראשית במאמרו של הקב"ה. טבילה במים שאין בהם שום דבר מלאכותי, מחדשת אצל האדם את הקשר עם בוראו וכך זוכה הוא להיטהר.

 

דגש מיוחד יש בטבילת מי המקווה לפני השבת, וכך הוסבר:

 

הגוף והנשמה שותפים בחיים אלה, הקיימים בתוך ישות אחת (האדם), לכן חולקים הם מסע משותף – שנות חייו של האדם. הגוף הוא השותף בעל הנטייה לצד הגשמי של החיים, ולכן מושך את הנשמה, שעבורה הוא מהווה לבוש חיצוני, אל אותם ענייני חומר אליהם הוא נמשך. הנשמה, לעומת הגוף, היא השותף הרוחני הרוצה את עולם הרוח, את הטוהר והדביקות בבורא.

 

מלחמת משיכת הכוחות, פעם לחומר ופעם לרוח, היא מלחמה המתנהלת במשך כל ששת ימי המעשה, דהיינו במשך השבוע. אולם כשמגיע יום השבת, ניתן להבחין ב’הפסקת אש’ בין שני השותפים. תחילתה של הפוגה זו נובעת מקיום המצווה של רחיצה במים חמים לפני השבת, על מנת להיטהר מכל השפעות החול שנאחזו באדם במשך כל ימי השבוע. המהדרים יותר במצווה זו, הולכים לטבול במקווה וזוכים לטבילה מיוחדת של טהרה. על ידי הכנה זו לקראת השבת, נפסק המאבק בין השותף הגשמי לשותף הרוחני, והם אפילו מוכנים לשתף פעולה כדי לזכות בעוצמה הרוחנית שאנו מקבלים ביום השבת.

 

בנוסף לכל הדברים שהוזכרו לעיל, המקווה מהווה גם את אחד מיסודי היסודות של הבית היהודי ואת טהרת המשפחה בישראל. כבר חקרו גדולי וחכמי האומות ומצאו כי דיני נידה – שהינם יסודיים מאוד בטהרת המשפחה – מתבארים באופן מפליא על פי חוקי הרפואה וההיגיינה. בעניין זה כתב ד"ר ג’ון ל. וייס מניו יורק את הדברים הבאים בנוגע לתמותה ממחלת סרטן הרחם, לא עלינו: "בקשר עם הויכוח לתמותה מסרטן הרחם, אני הסוקר הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב לעובדה, שהתמותה מסרטן הרחם אצל נשים יהודיות פחותה מאוד לעומת נשים בלתי יהודיות". פן נוסף בקיום מצווה זו מוסבר בתלמוד והוא, שקיימת חשיבות גדולה לכך שלא תהיה קירבה יתירה בין בני הזוג, דבר העלול להוביל להחלשת האהבה והכבוד בין השניים. הטבילה במקווה מחדשת את הרעננות והטוהר שיש בקשר בין בני הזוג.

 

הודות לחוקים אלו, נשתמרו בעם ישראל כוחותיו הרוחניים והשכליים ורעננותו הפנימית, כפי שלא ניתן לראות בשום אומה אחרת. הטומאה והטהרה במובן של התורה הקדושה, מהווים עניינים רוחניים סודיים נשגבים, והמדע, בכל התקדמותו, לא הצליח להשיג ולהגיע אל החלק הרוחני של האדם ולסוד עניין זה. אולם ידוע מעל לכל ספק, שחוסנו של הבית היהודי קשור בקשר עבות עם שמירה על חוקי יסוד אלה, המהווים בלמים ושליטה על תאוות הגוף וריסונם, ובפרט הטבילה במי המקווה.

 

הבית היהודי הוא בית מקדש קטן ששם משרה הקב"ה את שכינתו. דבר זה נרמז בפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדוע אמר הקב"ה בתוכם" ולא "בתוכו"? כדי לרמז שכל יהודי יכול לעשות ביתו מקום להשראת השכינה. כדי ‘לבנות’ בית מקדש פרטי, לימדו אותנו חז"ל את הדבר הבא: "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם". הזכות לקבל פני שכינה היא בשמירת חוקי הטהרה, ואיש ואישה הזוכים לשמור על חוקי הטהרה זוכים שביתם יהיה בית מקדש קטן, מקום הראוי להשראת השכינה. כל אחד מצפה שהקב"ה יזכה אותו בחיים ובבריאות, בבנים ובבנות בריאים ומוצלחים, בפרנסה טובה ובהצלחה בכל תחומי החיים. כשזוכים שהבית יהיה מקדש מעט לא-ל, אזי בבית המלך לא יחסר דבר.

 

טהרת עם ישראל ובפרט טהרת בנות ישראל, היא יסוד קדושת האומה הישראלית, ובמשך כל הדורות קיימו ושמרו מצווה זו במסירות נפש. מסופר בתלמוד המקרה הבא:

 

פעם אחת גזרה מלכות רומא גזרה על עם ישראל שלא ישמרו שבת ושלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו על חוקי הטהרה. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והסתפר כמנהג הגויים שלא יכירו בו שהוא יהודי וישב עימהם. אמר להם: מי שיש לו אויב, יעני או יעשיר? השיבו לו: יעני. אמר להם: אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיהיו עניים. אמרו לו: טוב אמרת, וביטלו את גזרת השבת. חזר ואמר להם: מי שיש לו אוייב, יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש. אמר להם: אם כן ימולו בניהם לשמונת ימים כדי שיכחישו. אמרו לו: טוב אמרת, וביטלו את גזרת המילה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אוייב, יתרבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט. אמר להם: אם כן ישמרו על חוקי הטהרה כדי שלא יולידו הרבה בנים במהרה. אמרו לו: טוב אמרת, וביטלו גם גזרה זו.

 

יש להתבונן בסיפור זה, הרי ברור ביותר שבשעה שהאומות גזרו גזרות על עם ישראל הייתה להם סיבה וכוונה שתצמח מהגזרה תועלת או טובה בשבילם, ואם כן איזו תועלת תצמח להם מגזרה שהיהודים לא ישמרו על חוקי הטהרה, הרי זה מעשה פנימי בין איש לאשתו ומה זה נוגע להם?

 

הסבירו המפרשים, שהרומאים ראו שמלכות יוון גזרה על ישראל הרבה גזרות ואפילו שהטילו עליהם עונשים קשים, בכל זאת לא הצליחו לשבור את רוח העם. העם מסר נפשו בשמחה ובגאון ולא עבר על מצוות הבורא. חשבו הרומאים: במה גדול כוחו של עם זה אשר כל הכוחות שבעולם לא יזיזו אותו מאמונתו? חשבו ומצאו כי לעם ישראל יש יסודות חזקים, היות וכל אחד מעם ישראל, שהוריו שומרים את חוקי הטהרה, נולד בקדושה ובטהרה והוא קדוש מרחם, נפשו וגופו מחוסנים מכל מיני רוחות זרות, ובניין עם יסודות כה חזקים לא ניתן להרוס, אלא אם כן גוזרים גזירה האוסרת שמירת חוקים אלה, כפי שגזרו הרומאים. אולם גם דבר זה לא שבר את רוחו של העם והם וקיימו מצווה זו, הן הגברים והן הנשים, במסירות נפש.

 

סיפור נוסף על מסירות נפש זו, סופר על הרב משה פיינשטיין זצ"ל:

 

פקידי השלטון בליובאן נעלו את בתי הכנסת על מסגר ובריח, ולאחר מכן פנו בתרועת ניצחון לעבר מקווה הטהרה הכשר והמהודר של בני העיירה ונעלו אותו היטב. "כך נאה לכם יהודים" – קראו הפקידים בבוז, "עליכם להשתלב בעם הרוסי ולעזוב את מנהגיכם. אין מקום לדרך חיים כזאת תחת שלטון המהפכה. יחי הבולשביקים המהפכניים!".

 

היהודים חרקו שן, אבל לא יכלו לעשות דבר. רבה של העיירה, רבי משה פסע מהורהר בשבילי עיירתו. "מה יהיה?" הרהר בצער, "אומנם אפשר להתפלל בסתר, לערוך מניינים במרתפי הבתים, אך מה יעשו בני קהילתי ללא מקווה טהרה?"

 

לפתע נתקלו עיניו בשלט גדול שניצב בצידי הדרך, ובו נכתב: "כאן הולכת ונבנית בריכה עירונית סגורה". מוחו של רבי משה החל להלום בקדחתנות – רעיון נפלא נצנץ במוחו הגאוני. "אם כך" הרהר בשמחה, "יהיה לנו מקווה כשר. כן…מקווה כשר בלי שהשלטונות ידעו על כך, עלי רק למצוא את האדם המתאים, שיקבל על עצמו את המשימה". עיניו בערו כאש יוקדת, יש תקווה! צריך להזדרז! עוד באותו יום התרוצץ רבי משה מקבלן לקבלן. הוא גם החל לאסוף כספים עבור משימתו הדחופה. ובאחד הלילות נקבעה הפגישה המכרעת.

 

בחדר קטן ואפל ישבו שני אנשים והסתודדו בלחש. היו אלו רבי משה רב העיירה והקבלן הגוי. מפעם לפעם שרטט הרב כמה שרטוטים שבהם הסביר את תוכניתו לקבלן, ולאחר מכן הטה את אוזניו לשמוע את תשובת הקבלן. "רבי יהודי, האם רוצה אתה לסכן את חיי?" פנה הקבלן בתרעומת לאחר שהבין במה מדובר, והמשיך: "הלא יודע הינך, שאם יגלו את הסוד הנורא יגלו אותי לסיביר, ואז מה יהא על משפחתי?", אמר הרב: "אבל איש לא ידע דבר, עליך לבנות רק בור צדדי סמוך לבריכה, בור שיקלוט את מי הגשמים, לכסותו בעפר וליצור פתח בינו ובין בריכת הרחצה. כך נוכל היהודים להשתמש בבריכה כמקווה טהרה, שהוכשר על ידי השקה, והשלטונות לא ידעו על כך דבר, היש דבר פשוט מזה?" – אולם הקבלן ניסה להתווכח, אך לאחר ששלשל הרב את צרור המטבעות לידיו, הבריקו עיניו ונענה להצעה. העסקה נחתמה ויצאה לדרך.

 

במשך חצי שנה יצא רבי משה בחצות ליל, פוסע בחשאיות לעבר מחוז חפצו – שטח גדור שבתוכו נראו פה ושם חפירות באדמה. רבי משה פנה הישר לעבר הבור הקטן, שנכרה סמוך לחפירה הגדולה. "כן…הבור נבנה כראוי, והוא יוכל לקלוט את מי הגשמים כהלכה", חשב בליבו ושמחה הציפה אותו, הלא כאן הולך ונבנה מקום כשר למהדרין מן המהדרין, על ידי הרוסים בכבודם ובעצמם, וללא ידיעתם – הפלא ופלא!

 

לאחר זמן מה עמד המקווה על תילו ורבי משה נשם לרווחה. הידיעה על הימצאותו של מקווה כשר בליובאן התפרסמה בין יהודי הסביבה מפה לאוזן. רבים נסעו מרחק של שלושה ימים כדי להגיע למקווה זה. השלטונות היו מרוצים, הם ציינו לשבח את מנהלי הבריכה: אם רבים באים לבריכה אף ממרחקים, אות הוא כי הבריכה מנוהלת היטב! – הם רק לא ידעו את הסוד הכמוס…

 

דברים אלה מלמדים אותנו על חשיבותו של המקווה, שהוא השורש לרוחניותו ותיקונו של האדם, ומהווה גם את אבן היסוד בחיים היהודיים, כפי שנראה בסיפור על רבי משה פיינשטיין זצ"ל ועל מסירות נפשו כדי לקיים יסוד זה כששאל – כיצד יהיה אפשר לקיים חיי קהילה ללא מקווה, הרי את התפילות אפשר לקיים אפילו בחשאי, אך מקווה?!

 

יש תקווה – מסופר שבזמן גלות בבל (עזרא), התחתנו היהודים בנשואי תערובת. כאשר שבו ועלו לארץ הקודש, רצו לעשות תשובה. באו ראשי הקהילה אל עזרא ושאלו: "ועתה יש מקווה לישראל על זאת?" – במקום להשתמש במילה "תקווה" העדיף הפסוק את המילה "מקווה" – ללמד אותנו שלא משנה מה עובר על האדם, איזו עבירה עבר, יש תמיד תקווה – ודבר זה מלמד אותנו שבמקווה, שהוא השורש לכל, יש כוחות עצומים לסייע לאדם לכפר על חטאיו ולהרגיש תחושת טהרה המושגת אך ורק על ידי טבילה במימיו – שהיא חוויה רוחנית מאין כמוה, וכדי לחוות תחושה נפלאה זו ולקיים ציווי חשוב זה מסרו קדמונינו נפשם, גברים ונשים כאחד. על כך נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה’".

 

אז, "קודם כל מים, נפתלי".