שער התורה פרק ז – יג ניסן

וביותר מזה, שגם את בניהם אינם מחזיקים לתורה, ואינם נותנים אותם לבית הספר, רק עד שידעו מעט חומש, אוי ואבוי, שכך עלתה בימינו. הלוא ידוע הוא מה שנפסק ביורה דעה (סימן רמ"ה סעיף ו), דהיכא דאפשר לו להאב, מצוה עליו ללמדו בשכר עד שידע משנה וגמרא, הלכות ואגדות. וידעתי את תירוצם, שיאמרו, דדחיקא להוא שעתא, אבל באמת, כאשר יתבוננו היטב בנפשם, ידעו כי רק היצר מתעה אותם, כי הלוא על שאר דברים, שהוא רק תועלת גופני להבן, כל אחד עוזר לבנו בכל כוחותיו, יותר מכפי יכולתו, וגם כמה פעמים מוסר את נפשו לסכנת האבדון עבורו, דהיינו שהוא עושה דברים שהוא שלא כדין בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והוא מתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי, כי אני עושה בזה צדקה בכל עת לפרנס בני ביתי, וכשהוא צריך לחזק את בנו לתורה, שידע איך לעבוד את ה’, והוא מביא בזה לבן וגם לעצמו חיי עולם הבא, כמו שנעתיק לקמן ממדרשי חז"ל, הוא אומר דדחיקא ליה שעתא. והרי זה כמו שאמר הכתוב (ישעיה מג, כב): "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", בי דייקא, וכתוב במדרש על זה: כל יומא טרי (הוא נושא ונותן) ולא לעי, צלי ולעי.

 

 

 

 

 

והנה עיקר מהעיקרים וראשית כל דברים אשר דיבורי היה אתכם תמיד, להיות צמודים ומחוברים תמיד יחד בקשרי עבותות אהבה בלי פירוד ח"ו, וזה היה כל מגמתי תמיד, וזאת היא רצוני גם להבא בעזרת ה’ יתברך שמו לעד, ולאהוב אחד את חברו באהבה צמודה, כי בזה נכללים בשמו יתברך ממש אשר שוכן בין ישראל.

 

והנה עכשיו קרוב להתגלות משיח צדקנו בב"א, כל כוחו של היצר ליתן פירוד בין הדבקים ולהתפרד מיחודו של עולם ח"ו, על ידי פירוד הלבבות ודברי תהפוכות ומלשינות בעוונותינו הרבים כדי לעכב הגאולה וכו’, ועל זה באתי לבקש ולחנן (להתחנן) מאוד ברחמים רבים, כי זה כל עיכוב הגאולה בפירוד הלבבות ומלשינות. (מצוואת האדמו"ר מבלוזשוב זצ"ל, נדפס ספר "שומר אמונים", מבוא השער פרק י"ד).