שער התורה פרק ח – כד ניסן

 

ואשא משלי ואומר: לשני מושלים שהיו נלחמים זה עם זה, וקבעו זמן ביניהם, שארבעה ימים יהיו נלחמים זה עם זה. ויהי ביום הראשון גבר מושל אחד ויפל משונאו חללים חללים, וביום השני יצאו עוד למלחמה, ויתגבר השני על הראשון. וביום השלישי יצאו עוד למלחמה, ויתגבר עוד הפעם הראשון על השני, ויהי הלילה, כשנתוועדו יועצי הממלכה, ויאמר אחד לחברו: הבה נתחכמה באיזו עצה לנצח, כי מה בצע יהיה אם נצא למחר עוד למלחמה, אולי עוד יתגבר המושל השני עלינו כאשר ביום שני? השיב לו השני: אתן עצה הגונה והיא: הנה מקום המגינים והכלי זין שלהם הוא חוץ למחנם, ויש איזה שומרים יחידים, לא כל החיל, ובלילה ניפול פתאום עליהם ונטלם. ותיטב העצה בעיני השני, ויעשו כן. ויהי ביום הרביעי בבוקר, ויריעו אנשי המושל האחד לאות על קיבוץ המלחמה, וירוצו אנשי המושל השני ללבוש את מגיניהם ולהתחמש בכלי זינם, ולא מצאו, והוכרחו להכניע את עצמם ולקבל עליהם עול אויביהם.

 

כן ממש הדבר הזה, כי הנה ידוע, כי היצר הרע איש מלחמה הוא, ורגיל תמיד להילחם עם כלל ישראל, ופעם ינצחנו ופעם אנו מנצחים אותו. ויאמר היצר בליבו: אין לי שום עצה עם ישראל, אראה לסלק מהם מגיניהם וכלי זינם שהם נלחמים בהם עמי, והיא התורה, אשר היא לבד המגינה לישראל מן היצר הרע, והיא הכלי זין אשר נלחמים עמו [כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל, ע"ב): בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ובלתה אי אפשר להינצל מאתו, כאשר הארכנו במקום אחר]. וכן אנו רואים בחוש בזמננו, שזה כל דרכו של היצר הרע להתגבר עלינו באיזה עניינים וטענות לבטל ממנו לימוד התורה הקדושה.

 

 

 

 

כאשר יתבונן האדם בעצמו, ימצא שהמצוות שהן תלויות בדיבור רפוי אצלו קיומן מאוד. ואפילו אם לפעמים מתחרט על זה ומתנחם, איננה חרטה גמורה שנוכל לכנות עליה שם תשובה. והאות לזה, שכעבור יום או יומיים ולפעמים אפילו באותו יום, שוכח וחוזר ומדבר מה שאסרה התורה. מה שלא ימצא כן בעבירה אחת, כגון אם נזדמן לו מאיזה סיבה אכילת איסור בשוגג, או לבישת שעטנז וכיוצא בזה (ה"חפץ חיים" זצ"ל, פתיחה ל"כבוד שמים").