השופר והחצוצרה

 

 

חודש אלול בעיצומו, תקיעת השופר שבכל בוקר כאילו קוראת לנו: "קומו משנתכם, הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם" (רמב"ם). עניין זה מובא ב"טור", שם נאמר: "לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?".

 

על תפקידו של השופר ועל הדרך שבה נוכל להפיק את הלקח משמיעת השופר של חודש אלול, נלמד מהסיפור הבא:

 

בעיירה נידחת אחת, חיו תושבים טיפשים ונבערים מדעת. יום אחד נתנו עיניהם באחד מאנשי העיירה, נתנו בידו צרור כסף ופקדו עליו לצאת לסיור בעולם הגדול ולרכוש מכשיר משוכלל שיוכלו להפיק ממנו תועלת.

 

יצא האיש לדרכו ועבר על פני ארצות וימים. יום אחד התקרב אל עיר מוקפת חומה. בהיותו במרחק רב מן העיר הבחין האיש בעשן רב המיתמר ועולה ממנה. כאשר התקרב, הבחין שעל החומה עומד אדם ותוקע בחצוצרה. ב"פקחותו" הבין שישנו קשר בין המריע בחצוצרה לבין הדליקה, שכן ככל שהמשיך האיש להריע הלך העשן ונמוג. מכאן הגיע למסקנה כי אין זאת אלא חצוצרת קסם, ובכוחה לכבות דליקות.

 

מיד גמלה בליבו ההחלטה להיכנס לעיר, לחפש את בעל החצוצרה ולקנות אותה ממנו בכל מחיר. וכך עשה, כאשר איתר את האיש ביקש לקנות ממנו את החצוצרה המכבה דליקות, ולאחר משא ומתן קצר רכש את "האוצר היקר".

 

האיש שב לעיירתו וסיפר לכולם שהשיג מכשיר משוכלל וחשוב לכיבוי שריפות. כמובן שלא ניתן היה לשער את השמחה שפרצה בקרב בני עיירה זאת. יום אחד פרצה דליקה בעיר, ובמקום להתגייס למלאכת הכיבוי, הלכו כולם אל בעל החצוצרה כדי לזון את עיניהם במחזה הנפלא של כיבוי השריפה על ידי החצוצרה. האיש עמד בפתח ביתו והחל לתקוע בחצוצרה. בינתיים האש גדלה והתפשטה לכל עבר. אך כולם נשארו לעמוד ליד בעל החצוצרה, בציפיה לראות כיצד תכבה החצוצרה את האש.

 

עובר אורח שעבר במקום פנה אליהם בחרדה: האש אוכלת את בתיכם, מדוע אינכם הולכים לכבותה?? השיבו לו: אל דאגה, יש לנו חצוצרה אשר בתוך זמן קצר תכבה את האש. וסיפרו לו גם כיצד והיכן רכשו אותה, והסבירו גם כיצד הוכח להם שאכן בכוחה לכבות שריפות.

 

טיפשים שכמותכם! – אמר האיש – אומנם יש קשר הדוק בין התקיעה בחצוצרה לבין כיבוי השריפה – התקיעה מעוררת את הציבור ומזרזת אותו לצאת מהבתים ולקחת חלק במלאכת הכיבוי. אלמלא התקיעה בחצוצרה היו נשארים האנשים בעיסוקיהם ודבר הדליקה לא היה נודע להם, וממילא גם לא היו טורחים בכיבויה. אולם מי שסבור שבכוח התקיעה בחצוצרה לכבות את האש, הוא שוטה ודברי הבל הוא דובר!

 

סיפור זה מלמד אותנו שלא די בהאזנה לקול השופר. בדומה לחצוצרה, גם תפקיד השופר הוא להריע, להתריע ולעורר. כאשר שומעים את קול השופר נזכרים שראש השנה קרב ובא, ושיש לנצל את הימים למצוות ולמעשים טובים ולעשיית חשבון נפש. רק אז תשיג תקיעת השופר את מטרתה.

 

דורשי רשומות מצאו שלושה פסוקים שבהם נרמזת המילה ‘אלול’, ושלושתם יכולים להוות עבורנו תוכנית עבודה בימים אלה של התעוררות:

 

"ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" – כנגד תשובה.

"אני לדודי ודודי לי" – כנגד התפילה.

"איש לרעהו ומתנות לאביונים" – כנגד הצדקה.

 

החסד שבתשובה

 

התשובה טובה בכל עת. אולם מכל מקום, חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר, שמקובלת תשובתו של האדם משאר ימות השנה, לפי שימים אלה ימי רצון הם. עצם קבלת התשובה בכל השנה הינה חסד גדול לכשעצמה, ומתווסף לזה החסד של קביעת ימי אלול לימי רצון שבהם מקובלת התשובה עוד יותר, כפי שמסביר המשל הבא:

 

באחת המדינות הואשם אחד מאנשי סודו של המלך בבגידה והושלך לכלא עד לבירור משפטו. הדבר התפרסם בכל המדינה והיה לשיחת היום. הכל ציפו בסקרנות רבה ליום המשפט ולגזר הדין. ככל שזמן המשפט הלך והתקרב, נכמרו רחמי המלך על ידידו. אומנם גדול החטא שחטא כנגדו הידיד, ובכל זאת היה קשה למלך לשאת בצערו הרב של הנאשם ועז היה חפצו להצילו. אולם ידי המלך היו כבולות, שכן איך אפשר לעלות על הדעת שהמלך, המופקד על ניהול המדינה לפי חוק ומשפט, יתעלם מהחוק ויתן חנינה לאיש? גם הידיד הבוגד הבין זאת, אולם מצפונו התעורר ברגשי צער וחרטה על המעשים הרעים שעשה. דבר חרטה זה הגיע אל המלך, שהתמלא עוד יותר ברחמים על ידידו הבוגד, לכן החליט להציל אותו ויהי מה.

 

בוקר אחד שמע הנאשם, קולות מוזרים אשר בקעו מתוך האדמה שמתחת לתאו בבית הכלא. בעוד הוא נבהל ומשתומם, חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. לפתע ראה שברצפת התא נפער חור גדול, ומתוכו יצאה דמות כה מאובקת עד שקשה היה לזהותה. כאשר היטיב להתבונן, ראה לתדהמתו שזהו המלך בכבודו ובעצמו. המלך נעמד בפתח הבור, הושיט את זרועותיו לעבר האסיר, וקרא לו להימלט עימו דרך המנהרה שחפר במו- ידיו.

 

בהיותם במעבה המנהרה האפילה, אמר המלך לידידו: נכמרו רחמי עליך בכל רגע ורגע, ובפרט כאשר נודע לי שאתה מתחרט על מעשיך ושאתה רוצה לחזור למוטב, לכן החלטתי להציל אותך. אולם בתוקף מעמדי לא יכולתי בשום אופן לוותר על עריכת משפט צדק נגדך. לכן לא מצאתי דרך אחרת להצילך, מאשר חתירת מנהרה מתחת כסא כבודי, כלומר מהמקום שאליו אין לאיש רשות להיכנס מבלי שאזמינו לשם. בכל יום הייתי נועל את עצמי בחדר שבו עומד כס- המלכות, מסיט את הכסא וחופר תחתיו עד שהגעתי אליך. בדרך זו עקפתי את כל המקטרגים, וכך לא יכול איש למנוע ממני את הצלתך!

 

הנמשל –

 

שאלו את החוכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ‘חטאים תרדוף רעה’. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: ‘הנפש החוטאת היא תמות’. שאלו לתורה: ‘חוטא מהו עונשו? השיבה: ‘יביא אשם ויתכפר לו’. שאלו לקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. (תלמוד ירושלמי).

 

כפי שהעידו החוכמה, הנבואה והתורה, שמצד הדין אין מקום לסלוח למי שחטא, אבל למרות זאת, הקב"ה מקבל את השבים אליו בתשובה ברחמיו הגדולים. לא זו בלבד שהוא מקבלם, אלא אף מורה להם את הדרך כיצד לשוב. על זה אמר רבינו יונה ז"ל: "מן הטובות שהיטיב הקב"ה עם ברואיו כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם". ולא זו בלבד שמבחינה רעיונית מעידות התורה הנבואה והחוכמה שאין מקום לתשובה, אלא גם שורת הדין והמשפט שייסד הקב"ה בעצמו, תובעת את מיצוי הדין עם החוטא. המקטרגים עומדים לפני כסא הכבוד ותובעים לדון את האדם לפי מעשיו, ואילו הקב"ה נוהג עם בריותיו בחסד וברחמים.

 

יש כאן חסד בתוך חסד: בנוסף לחסד העצום שביצירת המושג של חזרה בתשובה, בא החסד של ימי אלול, ימים המסוגלים לתשובה. כשהקב"ה רואה אדם שהשנה חלפה והוא עדיין לא שב בתשובה, הוא ממציא את עצמו אליו בימי אלול, וקורא לו לשוב אליו. הקב"ה חותר מתחת המקטרגים ונחלץ לישועת ברואיו ברחמים, ממש כאותו מלך שחתר חתירה מתחת כסאו, כדי להציל את ידידו.

 

משל זה מאיר את דברי התפילה שביסוד התשובה, כפי שאמר רבינו יונה: "ואם בחטאי הרב והעצום אין לי מליץ יושר, חתור לי אתה מתחת כסא כבודך וקבל תשובתי".

 

התפילה

 

נושא התפילה בימי אלול נרמז בפסוק: "אני לדודי ודודי לי". חז"ל אומרים שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. אין הכוונה לזלזול של ממש, אלא אף אי החשבת התפילה כראוי, נחשבת לבחינה מסויימת של זלזול. אכן קשה מאוד להתפלל בכוונה. יש מי שקשה לו לעמוד זמן רב במקום אחד, יש מי שמתקשה להגות את המילים מילה במילה. ועל כולם הקושי הגדול להתרכז ולכוון פירוש המילים, מתוך מחשבה וידיעה שעומד האדם לפני הקב"ה.

 

לפיכך, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להחשיב את עניין התפילה. להיצמד אל היסוד החשוב והעיקרי שהוא, גילוי אמונה חזקה שרק בכוחו של הקב"ה לעזור לנו. מי שמאמין באמונה שלימה "שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו" – אינו מזלזל בתפילה. הוא יודע שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם.

 

האמת היא שלכל יהודי ויהודי יש אמונה פנימית בכוח התפילה, ואפילו היהודים שהרחוקים מדרך התורה, מאמינים במעמקי ליבם בבורא ובכוח הפניה אליו. משורר התהלים אמר: "ממעמקים קראתיך ה’" (קל) – איש איש וה"מעמקים" שלו. יש בני אדם שהאמונה מצוייה אצלם בפתח הלב, ובכל רגע יכולים הם להתפלל מעומק הלב. ישנם אחרי שהאמונה והזיקה לתפילה חבויים בתוך הלב, והם יתעוררו לתפילה מהלב בזמנים מיוחדים, כגון בימי אלול והימים הנוראים. ויש מי שגם אז לא יתעורר, ורק כאשר צרה קרובה לבוא, שופך את מר ליבו כמים לפני הבורא. באדם כזה חבוייה הזיקה לתפילה בעומק גדול יותר בתוך הלב.

 

הימים שעליהם נאמר: "דרשו ה’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", הלא הם ימי אלול, ממשמשים ובאים. בימים אלה יפה כוחה של תפילת היחיד כמו תפילת הרבים, וכבר המשילו את ההזדמנות הנפלאה הזו להזדמנות הניתנת לעיתים נדירות לפגוש את המלך מחוץ לארמונו. בכל ימות השנה קשה מאוד להגיע אל המלך היושב ספון בארמונו. אך כאשר הוא יוצא אל העם, יכול כל אחד לגשת אליו ולהביע משאלתו.

 

לכן חשובה ההתחזקות בימים אלה בתפילה. וההתחזקות הראשונה תהיה התבוננות והכרה בחשיבות התפילה, ובגודל אושרנו לגשת אל המלך. כך נזכה להעריך ולהחשיב את התפילה. ושומע תפילת כל- פה יפתח בפנינו את שער התפילה, וישמע שוועתנו ויקבל ברחמים וברצון את תפילותינו.

 

הצדקה

 

התורה מחנכת אותנו לצדקה, באופן שאינו ידוע לשום אומה ולשון. גם מי שאין לו כסף יכול לעשות במשך היום מעשים רבים של צדקה וחסד. כל עזרה וסיוע, כל מילה טובה שתעודד ותאיר פנים, חיוך והאזנה לזולת – כל אלה נכללים בצדקה. אין לנו מושג כמה צדקה וחסד אנו יכולים לעשות על ידי אמירת "שלום" או "בוקר טוב" לבני אדם הנקלעים בדרכנו.

 

ספר ה"חינוך" מסביר לנו את עניין הצדקה (מצוה תעט): "ואתה בני, אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה…כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצווה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית, כאשר תשיג ידינו. וכלל העניין: שכל המהנה את חברו – בין בממון, בין במאכל, או בשאר צרכיו, או אפילו בדברים טובים, או בדברי ניחומים – בכלל מצוות הצדקה היא ושכרו רב".

 

הג"ר בנימין מנדלזון זצ"ל, כתב באיגרת לילד שהגיע לגיל מצוות את הדברים הבאים: ימי אלול התחילו. כתוב בספרים הקדושים שראשי תיבות "אלול" הוא – אני לדודי ודודי לי. והנני לבאר לך כוונה זאת. ילד קטן, התשובה "אני רוצה" – מורגלת בפיו. וכאשר שואלים אותו: מדוע אתה רוצה, יש לו תירוץ אחד – "אני רוצה". זאת אומרת: לא צריכים טעם, רק ה"אני" וזה מספיק. הילד אינו מבין שצריך להתבייש שאין טעם ברצון, רק מה שאני רוצה. אבל כאשר מתחילים להבין, מתביישים בזה.

 

ובאמת ראוי לא להתחשב במה שה"אני" רוצה, אלא ברצון הבורא. וזהו שנאמר: "בטל רצונך מפני רצונו". אומנם לא תמיד אנו זוכים לבטל את ה"אני", וכדי שלא להתבייש אנו מצדיקים את הדברים בטעמים שונים. בחודש אלול אומרים "אני לדודי", פירושו: ה"אני" – אני מוסר לדודי – הקב"ה, שה"אני" ירצה את רצון הבורא, ובשכר זה – "ודודי לי" – הקב"ה ממלא את רצוני, הרצון הטוב להיות בריא, להצליח בלימודים, עסקים וכדומה. ובדרך זאת אנו יכולים לעשות במשך היום מעשים רבים של צדקה וחסד, עם או בלי כסף.