צוחק מי שצוחק אבל לא אחרון

 

 

הצחוק – חלק בלתי נפרד מחיינו ומהרגשותינו. הצחוק הוא איזה משהו מרענן ומחדש שעוזר לנו לעשות ‘קאט’ בין סיטואציות שונות במהלך חיינו. הוא משחרר, מפיג מתחים וכעסים, מרגיע ומרומם את הנפש – ממש מחיה אותנו.

 

קדמונינו, התנאים והאמוראים, וכן גדולי דורות בימינו נהגו ועדיין נוהגים לספר בדיחות לתלמידיהם בתחילת השיעור משתי סיבות: האחת – להפיג את המתח השרוי על התלמידים. והשניה – להביאם לידי שמחה. וכל זאת למה? מכיון שהשכינה, שהיא שמחת ישראל, נפלה בגלות והיא מלובשת בענייני העולם הזה. כאשר יהודי עושה דברי שטות או מספר בדיחות על למנת לשמח את עצמו ואת הסובבים אותו, הוא למעשה מעלה את ניצוצי השמחה, שהם ניצוצי השכינה, מהגלות.

 

בזוהר הקדוש מובא שדוד המלך נקרא "בדחן המלך", כי היה משמח אלוקים ואנשים כל ימי חייו. האר"י הקדוש זצ"ל גילה, שנשמת דוד המלך באה ממעמקי הקליפות, ולכן היתה לו מלחמה גדולה כל ימי חייו, מול מקטרגים ושונאים רבים. הקב"ה עזר לו להתגבר עליהם ולהתחזק בעזרת כוח השמחה ובכוח עשרה מיני נגינה.

 

 

אשרי – מכיון שנלחם כגד העצבות והפך הכל לאושר.

משכיל  –  שהשכיל להפוך את העצבות לשמחה.

ברכה – שברך את אלוקים על הכל.

ניגון ושיר – שהיה מנגן ושר ומעלה את הרוח הטובה מתוך העצבות.

תפילה – שבכוח תפילתו התגבר והפך את העצבות לשמחה.

הודאה – שתוך כל הצער והנסיונות והמלחמות שהיו לו, הוא הודה לאלוקים על הטובות, וכן על ההרחבה שהיתה בתוך הצרה.

למנצח ומזמור – שהיה מזמר ומכרית את קליפות העצבות וניצח אותם תמיד.

הללוי-ה – מובא בזוהר הקדוש שדוד המלך היה המעולה שבמזמורים, על שם השבח וההלל שנתן לבורא עולם על הכל.

 

בעזרת עשרה מיני נגינה אלו הצליח ואף זכה דוד המלך לשמח אלוקים ואדם. התגבר על העצבות וניצח בכל מלחמותיו, הן הגשמיות והן הרוחניות.

 

אז אם דוד המלך היה "בדחן המלך", נוכל גם אנו להרשות לעצמנו ללכת בדרכיו, כי לא לחינם ברא אלוקים את הבדיחות והקלילות. ורבי נחמן מברסלב מחזק אותנו בעניין זה באומרו: "מריבוי הצרות שהאדם סובל, כל אחד בגופו נפשו ובממונו, לכן על פי רוב אין האדם יכול לשמח את עצמו, אלא על ידי דברי שטות – לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה".

 

בזמנינו, כשמחסני הצחוק והשמחה שלנו התרוקנו מעט, עלינו לעשות הכל כדי למלא אותם. רבי נתן נשאל פעם על ידי אחד מתלמידיו, מה הוא יכול לעשות אם אין לו שמחה? השיב לו: תלווה שמחה מהעתיד, מרגעים משמחים שיהיו לך בעתיד.

 

אולם כיום, לצערנו, אנו פוגשים אנשים שהמתח והלחץ ניכרים על פניהם. תחושת הכבדות והעייפות ובעיקר הלחץ רובצים עליהם מכף רגל ועד ראש, השמחה רחוקה מהם (שלא נדבר על חיוך קטן) ושמחה מהעתיד??? במפגש כזה אנו הופכים להיות מעין ‘כותל’ קטן שסופג את מר ליבו של אותו אדם לחוץ וכואב שזה הרגע פגשנו, כאילו חיכה הוא לרגע שיפגוש את האדם המתאים, על מנת שיוכל לנטרל את ‘פצצות הלחץ’ שנערמו על כתפיו כתוצאה מהמצב הכלכלי, הבטחוני והרשימה עוד ארוכה ומכובדת.

 

אנחנו, ברגע שפוגשים אדם כזה, כל מה שעלינו לעשות זה פשוט לחייך אליו ואם אפשר גם לספר לו איזו בדיחה טובה. וידוע הדבר, שהצחוק טומן בתוכו כוח המסוגל להפיג מתחים וכעסים. זאת לא סתם פעולה, היא אומנם פשוטה אך מלאה בעוצמה – להחיות אדם! להכניס בו קצת שמחת חיים למרות מה שעובר עליו.

 

כשפוגשים אדם כזה ברחוב, במפגש חברים או בכל מקום או מצב, ה"לחוץ" הזה שפגשנו ששום זיק שמחה לא ניראה על פניו, לא כל כך מודע למה שהוא מקרין לסביבה מכיון שהוא שקוע וטרוד בענייניו ובלחציו. לכן הוא גם לא מרגיש ש"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" – כלומר, את מה שאנו רואים על פניו ואפילו את מה שהוא חש בליבו.

 

הסיפור הבא ממחיש, עם מעט הומור, עד כמה "כמים הפנים לפנים" נוגע לכל אחד מאיתנו:

 

איכר רוסי חשק בליבו לראות פעם את עיר מולדתו מוסקבה. לראות את יופיה פנים בפנים. יום אחד כשהיה בכיסו סכום כסף החליט לנסוע למוסקבה. כשהגיע לשם נכנס לאחד מבתי המלון בעיר. פקיד הקבלה של המלון קיבל אותו יפה ולאחר הסידורים המתאימים מסר לידו את המפתח לחדרו.

 

האיכר החל לטפס במדרגות כשמולו מראה ענקית המלווה אותו במעלה המדרגות. האיכר, יקיר דנן, לא ידע טיבו של ראי כל ימי חייו. והנה כשצעד מול המראה, נוכח לתמהונו הרב בדמות הצועדת לקראתו פנים אל פנים. האיכר לא הבין שהבבואה שלו היא זו שמשתקפת מולו – "איזו דמות שחצנית וזועפת היא זו?" – הרהר האיכר לעצמו. "מה קורה פה? האם כך מקבלים פניו של תייר בעיר הגדולה?" – שאל בכעס. "האם אלו נימוסיה של עיר הולדתי?"

 

רוגזו של האיכר עלה על גדותיו כאשר ראה ש’הדמות’ שמולו אינה משה ממנו, ואדרבה, "מקבלת" את פניו בזעם ובשחצנות יותר ויותר. כאן כבר פקעה סבלנותו של האיכר ובחמת זעם פרץ בקול גדול אל ‘הדמות’ שמולו: "הסתלק מעלי! איזה פנים אתה עושה לי?! מעולם לא נתקלתי בפנים זועפות כאלו, ואתה עוד מעיז עכשיו לנופף בידיים שלך מולי?! אתה מאיים עלי?! – שאג האיכר הזועם.

 

כשהזעם ניכר על פניו, ירד האיכר בחזרה אל פקיד הקבלה ושאל אותו: "איזו מן קבלת פנים היא זו?!". פקיד הקבלה נדהם, הוא לא הבין את פשר תלונתו של האיכר, ושאל אותו: "האם מישהו פה פגע בך", השיב האיכר: "סתם פגע? פנים זועפות ומתנשאות כאלו לא ראיתי כל חיי…"

 

מנהל המלון שהוזעק למקום, הצליח אחרי חקירה קלה לפנעח את פשר תלונות האיכר. וכשבבת-צחוק על פניו פנה אל האיכר ואמר: "תרגע קצת, בוא ואראה לך שאותו אדם שקיבל את פניך יודע גם להסביר פנים…בוא נא איתי, רק בקשה אחת לי אליך, כשאתה עולה במדרגות תן חיוך על פניך, ואז תראה איך יקבלו אותך יפה..הנה…תעלה בבקשה…רק חייך ופשוק את שפתיך מעט…אתה רואה איך מקבלים אותך יפה?".

 

האיכר הזה יכול להיות כל אחד מאיתנו, או כל אדם אחר שנפגוש ברחוב כשפניו נפולות. יקיר דנן אומנם לא ידע מה טיבו של ראי, אבל אנו כן. המראה שליוותה את מיודענו במעלה המדרגות מסמלת את הפנים שלנו, או יותר נכון, את מה שעובר עלינו בפנים ומוקרן החוצה.

 

אז מה עלינו לעשות?

 

אז ככה כדי להירגע, זה לא אומר שמעכשיו נלך ברחוב עם מראה בכיס, ובכל פעם שיתקרב אלינו אדם נשלוף אותה מהכיס כדי לדעת איך נראים פנינו. את זה נוכל לדעת גם בלי מראה, אלא בעזרת השמחה שבליבנו. היא המדד לכך, והיא כבר תעשה את העבודה של המראה.

 

אבל בכל זאת…

 

שתי אפשרויות:

 

הראשונה (והפחות רצויה) – כתוצאה ממפגש כזה נירתע! לא פשוט לפגוש אדם שנראה כמו פצצת זמן מהלכת, וברגע שנשאל לשלומו נשמע את ה’בום’ מכל מה שעובר עליו בכל רגע, ואני – אנה אפנה? כתוצאה מרתיעה זו, שביל הבריחה נראה כמנוס וכאופציה העיקרית שיעמדו לנגד עינינו – שלום שלום, ואם אפשר, גם לא להתראות.

 

השנייה – (הרצויה וההכרחית) מהווה התעלות עצומה וגם מאוד פשוטה, חיוך על הפנים וגם איזו מילה טובה (רצוי מצחיקה). כשתעשו את זה תראו איזו תוצאה יפה ומוצלחת יכולה פעולה כה פשוטה להניב, גם כשמדובר במפגש כזה.

 

לגבי עצמנו, כשאנו לבד, הכל פתוח – ממטאטא שיכול לעשות הסבה לגיטרה ועד לנאום בעצרת מרכזית והמונית, למרות שאין שום נפש חיה לידנו. לספר לעצמנו בדיחות, אפילו על רגעי דיכדוך כעס ולחץ שתוקפים אותנו לא פעם. ב’הצגה’ הזאת לא נפסיק לצחוק כשנגלה ממה נלחצנו או כעסנו, כך גם נוכל לפרוק את המתח שהצטבר בגללם (העצה טובה גם כשנמצאים בצוותא). הכל טוב ורצוי, אך חשוב מאוד לדעת: "שלושה תנאים נצרכים לעניין זה" אומר רבי נחמן: "א. להיזהר מבלי לפגוע בכבוד השני. ב. לבלי לדבר ניבולי פה. ג. לא להתכוון לכבוד עצמו" – אם אתם עומדים בשלושת הכללים הללו – "כעת כבר יכולים הנכם להתבדח" – וסיים דבריו.

 

צחוק צחוק, אבל חשוב שהוא יהיה בריא מחדש ומרענן. ברגע שהוא הופך למשהו לעגני ופוגע, הוא כבר לא מצחיק. זאת כבר התנהגות שלילית וראוי בהחלט להתרחק ממנה.

 

לסיום, רבי נחמן נותן לנו עצה נפלאה (אם לא הצלחתם לשמח את עצמכם עד עכשיו) והיא: "תשמח מזה שנבראת יהודי!". בכל יום כשאנו מתפללים אנו אומרים: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שלא עשני גוי!". מזאת הברכה עלינו לשמוח ביותר, ולא חשוב באיזה מצב אנו נמצאים. רבי נחמן אומר שזה העידוד הכי גדול שבעזרתו יכול כל יהודי לחזק את עצמו ולרומם את רוחו ונפשו – "אז ימלא שחוק פינו"! ונוכל להירגע באמת, כי הצחוק, כמו שאמרנו, הוא אמצעי להפיג מתחים ודאגות.

 

"מחשבות רבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום" – הקב"ה השאיר לנו דרך אחת להתמודד עם הבעיות שלנו – להיות בשמחה (ורבי נחמן אומר – תמיד!). את המחשבות והדאגות מבעיות אלו נשאיר לבורא עולם, שמכיר אותנו ויודע מהו הפיתרון הנכון, ומה הכי טוב בשבילנו.

 

דבר נוסף וחשוב הוא, שהצחוק והשמחה הן מעלות עליונות מאוד שבאמצעותן ניתן להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ביותר (כפי שראינו זאת אצל דוד המלך ע"ה). מעלות אלו תורמות לבעליהן, אם יודעים כמובן לכוון אותן לאפיקים חיוביים, כאשר האדם יודע לראות תמיד את הכוס המלאה ולשמוח ולהודות לקב"ה על כל מה שהוא מעניק לו, ואדם השרוי בשמחה תמיד משרה אוירה טובה על הסובבים אותו.

 

אחד הדברים שבעזרתם לא יבוא האדם לידי מכשול של הפיכת הצחוק והשמחה למידה רעה ומגונה הוא, "ואהבת לרעך כמוך". ברגע שנשכיל להבין כלל גדול וחשוב זה, נוכל גם להפנים את דברי רבי נחוניא בן הקנה שהתפלל: "אל יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בם ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי" (ברכות). וכמו שלא שמחים וצוחקים על כישלון חבר, כך גם חז"ל מלמדים אותנו שאין לשמוח או ללגלג ולצחוק אפילו בנפילת היריב, כמו שנאמר: "בנפול אוייבך אל תשמח".

 

כולנו תקווה ותפילה שהשמחה האמיתית תשרה תמיד במעוננו, כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!"