הדשא של השכן ירוק יותר

רק מייחל לנפילתו וכישלונו של חברו… מינון גבוה של

 

 

תבלינים מעניקים טעם לאוכל וקשה מאוד לאכול בלעדיהם, אולם ברגע שהם במינון גבוה, הופכים הם את המאכל לבלתי אכיל. כך גם הקנאה – נכון שלעיתים היא מהווה כוח מניע ומדד השוואה וכלי להערכה עצמית, אולם מינון גבוה של קנאה, גורם להרס ומשחית כל חלקה טובה בנפשו של האדם.

 

לרוב נוטים בני האדם לקנא בזמן שהם לא מצליחים לעשות משהו שהשני הצליח לעשות, לכן הם מרגישים רע עם עצמם. בכל פעם שאדם רואה את חברו מצליח באותו תחום בו הוא לא מצליח, הוא כאילו רואה את הפגם שלו בראי, כי נאמר שהסובבים אותנו משמשים לנו כראי. לכן בשעה שהקנאה תפסה את האדם והיא בעוצמה הרסנית, הוא לא מנסה לעשות שום דבר בנידון, אלא רק מייחל לנפילתו וכישלונו של חברו.

 

אדם קנאי הופך להיות טיפוס מריר. הוא תמיד בטוח שיש לו פחות, לכן גם לא ישמח עם מה שיש לזולת ובטח לא עם מה שיש לו. אדם קנאי נמצא לרוב בצער מכיון שהוא חי את מה שאין לו, לכן אף פעם גם לא יהיה מרוצה. חייו של אדם קנאי נמצאים לרוב בהשוואה לסובבים אותו ולמה שיש להם. כל הסתכלות לצד השני של הגדר, מראה לו עד כמה חסר לו, ולעיתים אף מזכירה לו כישלון אישי כואה כמו לגעת ביבלת כואבת. כאב זה מוביל לאותה קנאה שלא פעם הופכת למידת נפש הרסנית.

 

בעניין זה כתב הגה"צ ר’ חיים אפרים זייצ’יק את הדברים הבאים: כמה מסובכות ומפותלות הן מידות הנפש, כמה חידות פלאות ותעלומות של כוחות מתנגדים משתוללים, ואלו הכוחות כרוכים וצפונים בהוויה זו שנקראת נפש האדם. יש פעמים שבנפשו של האדם קיימות מידות הסותרות, לכאורה, זו את זו כגון, יראת שמים ואמונה ובטחון בבורא, ומאידך, צרות עין וקנאה.

 

מידת הקנאה, כפי שהזכרנו, היא גם מדד השוואה. אם משתמשים נכון בהשוואה זו, כלומר לדעת שהיא כלי להערכה עצמית, להפוך את הקנאה למדד מסויים שעל פיו כל אחד יוכל לדעת היכן הוא עומד, נמצא בה אפיק המוביל להתייעלות בכל תחום ותחום. ברגע שלא נפנה את הקנאה לאפיקים חיוביים של התייעלות עצמית, היא תופנה להתייעלות מסוג אחר – הסוג השלילי, המושתת בעיקר על מחשבות ותכנונים כיצד להכשיל להפיל ולהפריע לאדם שבו מקנאים, כשהמניע העיקרי הוא להוריד את הזולת, גם אם זה מצריך פגיעה ברגשותיו, ולהעלות את עצמנו. מעין ‘הרגשה טובה’ למקנא, שהנה גם השני לא מצליח.

 

דוגמא להשוואה וחינוך עצמי נמצא אצל שני אחים מן התורה – יעקב ועשו.

 

יעקב איש תם, שמח עם מה שיש לו, משקיע את כל כולו בלימוד התורה, לימוד ערכים ועבודה על פנימיותו. סבל הרבה כשהיה אצל לבן הארמי, שניצל ורימה אותו בצורה מחפירה. אולם יעקב לא גילה שום מרירות ושום כעס ואף לא קנאה, אלא קיבל הכל באהבה ולא נתן לרגשות השליליים מקום והשפעה על ההגיון הבריא. יעקב שמח בחלקו ואף אמר: "יש לי כל", כלומר לא חסר לי כלום. אבותיו שימשו לו מודל חיקוי, ובעזרת השוואה נכונה אליהם, הוא הפנה את המאמצים בחיפוש אחר התייעלות עצמית ורוחנית כדי לחנך את עצמו ולעבוד על מידותיו, וכך עלה ברוחניות לאין שיעור ואף הצליח לשאת את דגל האמת, כמו שכתוב: "תתן אמת ליעקב".

 

עשו, לעומת זאת, בהשוואת עצמו לאחרים כדי לפתח את עצמו, לא הצליח. הנסיון שלו לחקות את אביו, יצחק, שהתחתן בגיל ארבעים. אם עשו היה משכיל להבין שאביו לקח אישה צדקת, ואילו הוא נשא נשים כנעניות מרשעות ומושחתות. רש"י מלמד אותנו את הדברים הבאים: "במשך כל ארבעים שנות חייו היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כך". כלומר, עד לרגע שהחליט להתחתן הוא פגע והרס. אביו לעומת זאת, במשך כל השנים עד ליום נישואיו, עסק בחינוך פנימיותו, בעבודה והתעלות רוחנית שהכינו אותו ואף עזרו לו ברגע הגדול והמאושר בחייו, יום נישואיו. דבר נוסף  הוא, שעשו לא הסתפק במה שהיה לו ואמר: "יש לי רב" – כלומר, יש לי הרבה אך עדיין, זה לא מה שאני רוצה ומתאווה אליו, דבר המעיד על צרות עין. חז"ל אמרו, שאילו היה עשו עומד מול תכונות נפשו והיה מכוון אותן כראוי, היה עולה במדרגתו לאין שיעור.

 

כאן אנו רואים עד כמה משימת החינוך של כל אחד ואחד, בעיקרה, מוטלת על כתפי האדם עצמו. גם אם ההורים מתחילים את המלאכה, כדוגמת יעקב ועשו – שהוריהם העניקו והשקיעו רבות בחינוכם, אך העיקר נותר לתקופות מאוחרות יותר, מיום שעומד האדם על דעתו ועד יומו האחרון. וזהו החינוך הפנימי והעבודה על מידותינו. חינוך זה לא נעשה כשהאדם רך בשנים, אלא, כשהוא מתבגר ומבין שיש בידו את האפשרות לבחור בין טוב לרע.

 

גם בסיפור מחלוקת קורח ועדתו, נמצא את כוחה של נגיעה הנובעת מתוך קנאה וכבוד. וכי היה חסר לקורח משהו? הוא היה עשיר מופלג ולמדן גדול. אולם בכל זאת, הקנאה שנתעוררה בליבו על חלוקת התפקידים, שאותם חילק הקב"ה בעצמו, הובילה אותו ואת עדתו אל סופם המר. על דבר זה אומרים חז"ל: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם", וזה מה שקרה לקורח ועדתו, שיצאו מן העולם בגלל הקנאה והרדיפה אחר הכבוד, ויש כלל שאומר: האדם עצמו הוא הגורם העיקרי המוציא אותו מן העולם – בגלל אותן גרורות הנשלחות לכל עבר כתוצאה מרדיפה ומאי הסתפקות במה שיש לנו, הופך האדם לצר-עין וקנאי ועל ידי זה גורם להשחתת נפשו ופגיעה בזולתו.

 

אז מה עושים? פשוט, מתמודדים ומטפלים ברגש זה, שהרי נדיר יהיה למצוא אדם שאינו לקוי במידה זו. נוכל לעשות זאת תוך בעזרת הדברים הבאים:

 

אמירת מוסר לעצמנו, נזכור שאסור לחמוד את מה שלא שלנו.

 

נעודד את עצמנו עם הידיעה שאנו עשירים, למה? – כי אנו שמחים בחלקנו, ואנו חיים את מה שיש לנו ולא את מה שאין לנו.

 

כשאדם מעורר בנו קנאה, לא נחפש דרכים כיצד להכשיל ולהפיל אותו, אלא ההיפך, נחמיא לו. כך גם נדע שזאת הדרך האמיתית לזכות בכבוד ודרך נפלאה לכבות את אש הקנאה הבוערת בליבנו.

דרך נוספת היא, האמונה: אין אדם נוגע במוכן לחברו – משפט שינחם אותנו ברגע של קנאה בוערת. נזכור שאנו מתפללים (בתפילת ‘שמונה עשרה’): "שלא תעלה קנאת אחרים עלי ולא קנאתי על אחרים", דבר שיעזור לנו מאוד להתגבר על רגש זה, מכיון שפסוק זה מיידע אותנו שלא מדובר רק בקנאתי, אלא גם בקנאת אחרים עלי, וכשאחרים מקנאים בי משמעות הדבר שרצונם להפיל ולהכשיל אותי, לכן – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" – יחדד את הרצון והמוטיבציה לטפל ברגשות שליליים ואיזונם.

 

למעשה, בכל דרך חיובית שימצא האדם להתמודד מול רגשות כמו קנאה, וכן מול רגעים שיכולים לסחוף אותו לקיצוניות ושליליות, הוא יוכל למצוא נחמה ועזרה. כך גם יוכל להבין דבר מאוד חשוב: שגם כוחות הרע שבנפשנו ניתנים להטייה לטובה. אולם הכל תלוי בחינוך הפנימיות שלנו, שהוא המפתח להצלחה ולהישגים טובים בכל תחומי החיים.