לא לשכוח לשמור על הזיכרון

 

 

ימי הפורים הם ימים שבהם מתקנים את הזיכרון. זה מתחיל בזיכרון מעשה עמלק שאנו זוכרים בשבת שלפני פורים, וממשיך בפורים עצמו שבו אנו זוכרים את עניין מחיית עמלק ואת הנסים והנפלאות שעשה לנו הקב"ה בשושן הבירה בעת שרצה המן הרשע להשמיד ולאבד את כל היהודים, ונהפוך הוא, שמה שחשב לעשות לנו נעשה לו ולבניו, והיהודים נקמו באויביהם והרגו בהם אלפים. והעניין תמוה –  כיצד היהודים, בהיותם בגלות תחת ממשלת אחשוורוש, קיבלו רשות לעשות כלה באויביהם על אדמת נכר?

 

אמרו רבותינו: מדוע אין אנו אומרים הלל בפורים? כי עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו, היינו שעדיין אנו בגלות תחת ממשלת עכו"ם. אכן, כל סיפור המגילה הוא להראות לנו את גודל הניסים וההשגחה, למרות שאנו כבושים תחת ידי זרים, בכל זאת הקב"ה עושה לנו רצוננו ונותן לנו כח להתגבר על אויבינו. כי אם היתה הממשלה בידינו, אין זה פלא גדול שאנו מנצחים את אויבינו, אולם זהו הנס הגדול – שאף שהכח והממשלה הם כעת בידי הגויים, ולנו אין רשות למשול ולמלוך אלא אנו נבזים ונתונים תחתם, אף על פי כן בכח התפילה והתשובה הקב"ה מגלה שאחרי הכל אנחנו בכל זאת העם הנבחר והראוי שיהיו נעשים לו ניסים ונפלאות.

 

כל זאת אנו זוכרים בימי הפורים מכיון שהזיכרון הוא דבר חשוב והכרחי בכל המלחמות והניסיונות שעל האדם לעבור בעולם הזה. ולא רק שהוא הכרחי אלא הוא עצם הניצחון, כי כאשר האדם זוכה לתקן את הזיכרון, והוא זוכר בכל רגע את כל מה שהוא צריך לזכור, אזי אין כל אויב ופגע רע יכול לפגוע בו, כי כל כוחו של היצר הרע להכשיל ולהחטיא את האדם ולהביאו למצבים קשים, הוא רק על ידי השכחה והשינה שהוא מפיל על האדם, היינו שמשכיח ממנו את התכלית ואת סיבת היותו בעולם, ועל ידי זה מביאו למה שמביאו.

 

אם היה האדם זוכר את כל מה שהוא לומד, הן בתורה והן בחיי היום יום, ודאי שהיה ניצל מהרבה טעויות ונפילות, וכל עצם נפילתו היא בגלל ששכח מה שהוא יודע ולמד כבר.

 

גם בשביל לתקן את העניינים שבין אדם לחברו הזיכרון הוא הכרחי. אם היה האדם זוכר את הטובות שעשו עמו אביו ואמו במשך חייו בודאי שהיה מכבדם כראוי, וכן הוא הדבר עם אשתו ובני ביתו וחבריו – אם היה זוכר את כל הטובות שעשו עמו היה מכבדם ונזהר מלצער אותם והיה מתקן את כל העניינים שבין אדם לחברו. רק מחמת שהאדם לא תיקן את הזיכרון, והוא שוכח כל הזמן את כל הטובות שעשו עמו קרוביו, ורואה רק את מה שבאותו רגע הם אינם עושים כרצונו, לכן הוא כועס עליהם ומזלזל בכבודם, כי אם היה זוכר את כל אותם הפעמים שהיה צריך את עזרתם, והם נתנו לו אותה, היה נשאר אסיר טובה להם ולא היה נופל לכפיות טובה כזאת.

 

כך הוא הדבר לגבי במלחמת היצר – אם היה האדם זוכר את כל הכישלונות שלו, היה נזהר ביותר להבא והיה הולך בשפלות והכנעה ומתפלל כל הזמן לבורא שיציל אותו מעבירות, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "חטאתי לנגדי תמיד". היינו, שזכר את מה שחטא פעם אחת בחייו ועל ידי הזיכרון הזה ניצל מזכיכות הדעת והשאננות, והלך עם תפילה לה’ שיציל אותו להבא. אם היה האדם זוכה ללכת בדרך זו, של הכנעה ותפילה, בודאי היה ניצל מיצר הרע, כמו שאמר חז"ל: בכל יום יצרו של אדם גובר עליו ולולא ה’ עוזרו אינו יכול לו. וכל נפילת האדם נובעת בגלל שהוא שוכח את העובדה שיש לו יצר רע שמנסה תמיד להכשילו, והוא הולך לו בשאננות וגאווה, ואז – היצר הרע שולט בו.

 

גם כל עצם לימוד התורה הוא בשביל תיקון הזיכרון, כי כל עיקר הלימוד הוא לזכור את כל מה שלמד, כי אם אינו זוכר את לימודו הרי זה כזורע ואינו קוצר, ואין כמעט ערך ללימודו. וכך היו התנאים לומדים, כלומר, היו משננים כל הזמן את לימודם והיו נזהרים מלשכחו, לכן עסקו בתיקון הזיכרון כל הזמן.

 

אכן כל תיקון הזיכרון תלוי בראש ובראשונה בכך שהאדם יזכור את הטובות והישועות שעשה לו ה’ במהלך ימי חייו. לכן חובה על האדם ליחד לו בכל יום זמן שבו הוא מתבונן ונזכר בטובות שעשה עמו ה’ ויודה לו עליהן, ובכך הוא מתקן מאוד את עניין הזיכרון, ועל ידי זה מתחזקת אצלו האמונה. כי מאחר וזוכר את טובותיו של הבורא עמו, הרי הוא מאמין שגם להבא יטיב עמו והוא מקבל כח להתפלל ולבקש על כל חסרונותיו.

 

נמצא, שתיקון הזיכרון הוא יסוד בחיי האדם, ועיקר תיקונו הוא על ידי הודאה והלל לה’, שבזה הוא זוכר היטב בכל עת שה’ יתברך הוא היחיד שמציל אותו ועוזר לו בכל מצב, ובזה הוא ניצל מהשכחה והשינה, והוא חי את המציאות האמיתית שאין עוד מלבדו יתברך, וכך הוא זוכה לקיים את הסעיף הראשון בשולחן ערוך בהג"ה: שיוויתי ה’ לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. היינו שזוכר את ה’ כל הזמן, ובכך הוא ניצל מהרבה פגעים רעים.

 

את כל התיקונים האלה ועוד רבים, יכול האדם לעשות אך ורק אם יש לו בכל יום שעה התבודדות. כי בשעה זו שהוא מייחד לה’, יש לו את הזמן ויישוב הדעת להיזכר בכל הטובות שה’ עושה עמו ולהודות לו עליהן, ובזה כבר מתקן באופן ניכר את הזיכרון שלו, וכן הוא מפשפש במעשיו ועושה חשבון נפש, היינו שנזכר בכל מה שעשה ביממה האחרונה מאז ההתבודדות הקודמת, ועושה על הכל תשובה, ובכך הוא גם ניצל מהשכחה ושאט הנפש.

 

זהו גם עניין ביעור חמץ שאנו עושים בפסח: אנו מברכים: ‘על ביעור חמץ’, ומה אנו עושים אחר כך? מחפשים את החמץ. אם כן, מדוע אין אנו מברכים: על חיפוש חמץ? הסיבה היא, שעצם חיפוש החמץ והידיעה שיתכן וישנו חמץ בבית, היא בעצם הביעור של החמץ. וכן הוא לעניין ההתבודדות – עצם הידיעה שיש לי חמץ, היינו יצר הרע, ועצם העובדה שאני מחפש ומפשפש במעשי לראות איפה הוא מכשיל אותי, בזה אני מבער אותו, כי הזיכרון הוא הניצחון, והשכחה היא הנפילה.

 

ה’ יתברך יזכנו לזכור כל מה שצריך לזכור, ובכך נזכה ללכת בדרכי התורה בשמחה בלי בלבולים, אמן כן יהי רצון.