דאגות – זה לחיות בשדה קרב

 

 

איך אפשר להיות שמח בכל עת?

 

שאלה גדולה ועמוקה זו, שאלה שנחבטו בה גדולי עולם, מעסיקה אותנו מאז ועד עתה.

 

אחת הסיבות, מיני רבות, המונעות מהאדם לשמוח היא הדאגה. כאשר הדאגה תוקפת את האדם, היא מסיטה אותו מן העיסוקים המשמעותיים בחייו ומשבשת את מהלך יומו הסדיר. מכרסמת כל חלקה טובה בנפשו.

 

העולם שבו אנו חיים היום מייצר עבורנו דאגות במידה רבה מבעבר. פעם, אדם הכיר את בעיותיו הפרטיות, ידע מעט על בעיותיהם של שכניו, ולכל היותר נחשף לסיפורים המרתקים של אותם אנשים "ששבו מן העיר הגדולה".

 

כיום זה שונה. התקשורת מספקת לנו מידע אין סופי על כל התחלואים המתרחשים בכל פינה נידחת בעולם. הגלובליזציה הפכה את העולם לכפר קטן שבו רבות מן הטרדות הן כלל עולמיות, ואף הבעיות שהן נחלתם של אנשים הנמצאים בקצהו האחר של העולם, הופכות לנחלת הכלל.

 

הטכנולוגיה אף היא ייצרה עבור האדם המודרני פנאי רב. בעבר היה כל אדם משכים עם זריחת השמש, עמל למחייתו עד שקיעת השמש, ושוקע בשינה ערבה. היום, בעזר המכשור המודרני נעשה הכל במהירות, ונותר זמן רב מאוד…לדאוג.

 

הדאגה קשורה מאוד לתחושת ריקנות. כשאין משהו שממלא את האדם – הוא פשוט דואג. נסו לחשוב כמה פעמים היה עליכם לעשות משהו, ובמקום לעשות אותו – דאגתם. כיליתם זמן יקר בדאגות. ולאחר מכן, כשכבר הצלחתם להתנער מן הדאגה – מצאתם את עצמכם עם דאגה נוספת: איך ומתי משלימים את מה שלא עשינו בגלל שדאגנו? וכטבעו של גלגל – שחוזר ומסתובב – שוב מוצאים את עצמנו דואגים על מה שלא הספקנו ומתי נשלים, כך נוספת לה עוד דאגה, ולאחריה עוד דאגה ועוד ועוד…

 

במקום שאי אפשר לעשות, כשיש ‘עודף’ זמן פנוי ללא עשייה, סוברים בני העולם שרצוי לדאוג. מן אשליה של עשייה, לפחות עושים משהו – דואגים. אם יש בידינו לעשות דבר מה כדי להסיר דאגה מליבנו – אכן כן, נעשה זאת. אולם אם אין ביכולתנו לעשות, אלא רק להשליך יהבנו על ה’ ולהסיר דאגה מליבנו – גם זאת עלינו לעשות. וכלשון הבקשה המפורסמת בעניין זה: "תן לנו את הכוח לשנות את מה שיש ביכולתנו לשנות. תן לנו את הסבלנות לקבל את מה שאין ביכולתנו. תן לנו את החכמה להבחין בין השניים".

 

אבל הן מתעתעות, לפעמים הקטנות שבדאגות מכריעות אותנו, נראות כהר מאיים, אולם מה שאנו רואים כהרים מאיימים של דאגות, הם בעצם צל ההרים, וצל ההרים – כהרים, לכן אנו מתקשים לנסות להתמודד, להתקרב אל הדאגה, לראות מקרוב שאין היא אלא דבר קטן שניתן ‘לפירוק’. דומה הדבר לעצי ענק שבעי שנים המתנוססים לגובה רב במעבי הג’ונגלים. סופות עזות, שמש קופחת וכל איתני הטבע לא יכולים להם, לעצים חסונים אלו, ובכל זאת יש מהם שנופלים. מי מפיל אותם? אותם זוחלים קטנים שנטפלים לשורשים שלהם ומכרסים אותם בתהליך רב שנים. הזוחלים זעירי הממדים, הם אלה שלבסוף מכריעים את העצים הגדולים והתמירים!

 

אנו דואגים, כל הזמן דואגים ושואלים – מה יהיה? איך יהיה? דואגים בגלל מזג האויר, ממצב זה או אחר, ובעצם, מכל דבר. כל הדאגות הללו  מחבלות, לאט אבל בטוח, בשלוות נפשנו ולבסוף אף בבריאותנו.

 

מחשבה רציונאלית וחיזוק הביטחון באהבתו של בורא עולם אלינו, ימנעו מאיתנו להיכנע לדאגות, וכך לא יוכלו הדאגות, בכל הגדלים, להכריע אותנו ולהפיל אותנו לייאוש וכעס.

 

ואם כעס הזכרנו, אז אומר על כך הרמב"ם, בתשובתו למלך הערבי אפצל, שכתב לרמב"ם וביקש רפואה לתחלואיו שהגדול בהם – הדאגות והחרדות המושלות בו וגורמות למחלות רבות, כשהוא מאשר את האבחון: "דע, כי רוב החולאים באים מפני הדאגות ומגודל הכעס והיגון".

 

יש מחלות פסיכוסומאטיות לרוב, ויש גם מחלות אורגניות המחמירות עקב המצב הנפשי הירוד. הדאגות והחרדות, מלבד היותן בעצמן רעה חולה, הן גורמות לצרות רבות. הרמב"ם מעניק מיד את הפתרון: "יראת ה’. אדם ירא ה’ עובד את ה’ בשמחה. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". מאין לוקח האדם שמחה? מעבודת ה’.

 

אבל מי שכל מעייניו בעולם הזה רק אכילה ושתיה, מלבושים ונכסים, בעת תקלה, הוא שוקע בדאגה ותולש את שערותיו מרוב צער. לנושא זה מקדיש הרמב"ם דיבור נרחב על המקרה של איוב. חבריו של איוב מנסים להרגיעו, אך לשווא. אולם בסוף הספר נרגע איוב. מהי המהפכה שעבר? האם צרותיו חדלו להיות צרות? כן. אמנם עדיין יש לו צרות, אבל יחסו אליהן השתנה.

 

 

בתחילת הספר הוא "יושב בתוך האפר" (איוב ב, ה), כלומר, שקוע בעניינים ארציים. אמנם הוא צדיק, אך עניינים חומריים חשובים לו מאוד. לכן כאשר הם מתמוטטים, רכושו אובד, ילדיו מתים, הוא חולה אנוש, הוא לוקח את הדברים מאוד ללב. אך בסוף הספר אומר איוב: "אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (מ"ב, ה). אני חוזר בי מכל נטיותיי להיות משועבד לעניינים ארציים. וכן כותב רבי לוי בן גרשום זצ"ל, הרלב"ג: "כל הצרות הבאות על האדם, מדאיגות אותו והורסות את חייו, אולם רק כאשר הוא נעול דברים גשמיים. אך אם עולמו הינו רוחני, צרות אינן יכולות לבוא עליו, שהרי עולמו הרוחני של האדם הוא תמיד ברשותו, תמיד יש לו בחירה חופשית לעשות את הטוב בכל מצב, בתור בריא או חולה, עשיר או עני, אב לילדים רבים או אדם ערירי".

 

הנסיבות משתנות, אך לכל נסיבה יש עבודת ה’ מתאימה. מי ששמחתו באה לו מעבודת ה’, לעולם אי אפשר לקחת אותה ממנו. לכן כותב הרמב"ם למלך אפצל: "אם מחשבתך נתונה לעולם הזה, זוהי בעיה בלתי פתירה, כי ענייני העולם אינם תמיד כפי רצונך. העולם הזה אינו גן עדן. אדם המתענג במצוות ובמעשים טובים, במוסר ובתוכחות – הינו אדם חזק ועמיד בכל המצבים, איתן כנגד כל הצרות והבעיות. הוא לא לוקח ללב קשיים הבאים עליו מטבע העולם. יש לו מבט נכון על המציאות".

 

אמנם העצב הוא תופעה רגשית, אך עולמו ההכרתי של האדם קובע במידה רבה את עוצמת חוויותיו הרגשיות. גם אם יש לאדם עושר, בריאות, וכל טוב, אין זו ערובה לאושר! אומר הרמב"ם, שהרי כל זה יחלוף בקיצו של אדם. "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מ"י, יח). זו חרדת המוות שהעלו הפילוסופים, ובמיוחד ההוגים האקסיסטנציאליסטיים בדורות האחרונים: גם אם עתה חי לו האדם טוב, הרי עצם הידיעה שבסוף הפרוזדור יש דלת שאינה מובילה לשום מקום, היא מספיק חזקה כדי להשבית את ערך החיים.

 

מה שאין כן אדם שעולמו מלא ברוחניות, אומר הרמב"ם, גם כאשר יש לו צרות, הוא מתנחם בכך שזה יותר טוב מן המוות, שהוא חי, עד לעת מותו הוא מוסר את נפשו לה’ בשמחה, מכיוון שהוא יודע שזה לטובה. זו דלת המובילה לעולם טוב יותר. יש משבר אובייקטיבי ויש משבר סובייקטיבי. אם האוניה שלך עם כל רכושך טבעה בים, זה באמת משבר אובייקטיבי, כלומר, אירוע בניגוד לרצונך. אך כיצד אתה תתייחס לזה, באופן סובייקטיבי – אכן תלוי בך. אם אדם עלול למות, חלילה, מרוב עצב או להתגבר –  הכל תלוי בהשקפת עולמו.

 

זה לא קל, זה מאבק, ולפעמים מאבק קשה, אך אפשר לנצח בו, אם האדם ילחם בכל כוחו בתופעה הזו, בודאי יצליח.

 

הרמב"ם מסיים את דבריו: "לדאגה תיתכנה שתי סיבות, העבר והעתיד. האדם דואג על מה שהיה ודואג על מה שיהיה. הדאגה על העבר אין בה תועלת, והדואג ונאנח על דבר שכבר חלף ועבר, הרי זה חסר דעת ומשוגע". לא רק שהיתה לו צרה, אלא אף הוא מחמיר אותה בדאגתו. "הוא דומה למי שידאג ויצר לו: למה לא נבראתי מלאך עם כנפיים לעוף בשמים – שאינו אלא שיגעון"!

 

באשר לדאגה בדבר העתיד פן תבוא עליו צרה גם "הוא הבל ורעות רוח", שהרי הצרה אפשר שתבוא, ואפשר שלא תבוא, "וצריך שישמח לבבו בביטחון בה’ יתעלה, שהוא כל יכול, וכל מה ששולח לאדם הכל לטובה".

 

ובסוף מכתבו למלך אפצל כותב הרמב"ם: "אלה הדברים, אם יקיימם אדוני המלך יתמעטו דאגותיו, ומחשבותיו יסורו ויאריך ימים על ממלכתו".

 

לאחר שהבנו שאין כל תועלת בדאגה, והבנו גם שהיא גורמת לחולאים רבים ורעים, לכן ליקטנו עבורכם מספר עצות שיסייעו לכם לא לדאוג. מסתבר, שיש דרכים כה רבות להשתחרר מהדאגות:

 

להתבונן באור שבתוך חיינו

 

מה זה אומר? אנו יודעים שימי חיינו מלאים אילוצים בוערים, רשימות בלתי נגמרות, מטלות דחופות ועניינים בלי סוף, וקורה לא פעם שבקושי אנו מצליחים לעצור קצת ולנוח, אבל כשזה קורה – אל דאגה, זה בסדר לעצור את הכל ולהקדיש זמן מסוים בכל יום, לבד, בחדר קטן עם עצמנו, ולהתבונן באור שיש בתוך חיינו, להבחין בו ולהודות עליו.

 

במילים אחרות, מוטל עלינו בפרק זמן זה ללקט מתוך החיים והימים הוכחות רבות ככל האפשר לכך שהקב"ה אוהב אותנו. לראות את הטוב, להבין כמה הקב"ה אוהב אותנו, למצוא בתוך החיים עצמם את ההוכחות לאהבתו ולחמלתו עלינו, ועל זה להודות ולו ולהכיר לו טובה מדי יום. זהו זמן האהבה שלנו עם בורא עולם, דבר שימלא אותנו באהבה אליו.

 

 

ידוע שדאגה ועשייה אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. חוסר מעש הוא פרצה הקוראת לגנב. כלומר, זמן פנוי ‘מזמין’ דאגות אל תוך ליבנו. הדאגה, היא כמו יתוש, תרה אחר פרצות בסדר היום שלנו. די לה בסדק קטנטן כדי להיכנס ולחולל בנו שמות ולהפר את סדר יומנו. לאחר שהיא נכנסת היא מתחילה לכרסם בעשייה שלנו, ואז היא פועלת כמעגל קסמים: היא טורדת אותנו מעשייה, יוצרת זמן פנוי המייצר דאגה נוספת וחוזר חלילה. כך הולך וגדל אחוז האנשים המודאגים, ומנגד – פוחתת היעילות שבעשייה. לכן, כל זמן שנוכל להעסיק את עצמנו – עלינו לעשות זאת, וכך נמנע מדאגות מיותרות.

 

 

עצה נוספת להסיר דאגה מליבנו היא דיאלוג פנימי. איך עושים זאת? על ידי הבאת הדאגות לממדיהן הנכונים. כלומר, לחשוב מהי ההסתברות שהדבר שאנו חוששים מפניו אכן יתרחש, וכן מהו הדבר הגרוע ביותר שיתרחש אם תתגשם הדאגה. אדם שדואג, למשל, מאיבוד מקום פרנסתו, ישכנע את שומעיו כי דאגתו היא שמא ירעבו הוא וילדיו ללחם. יצירת דיאלוג פנימי, תוכיח לו כי אם תתגשם הדאגה והוא אכן יפוטר ממקום עבודתו, תעמודנה לפניו אפשרויות פרנסה אחרות. יתכן שהן מכובדות פחות, או מכניסות פחות, ואז, נכון, יהיה עליו להצטמצם יותר ממה שהוא מצטמצם כעת, אבל למעשה, יבין שהוא כלל לא עומד במצב של רעב ללחם.

 

כל דיאלוג פנימי, שבו מנסה האדם לברר את הגרוע מכל, יעלה כי גם המצב הגרוע ביותר, אינו גרוע כפי שהוא נראה במחוזות הדאגה. לאחר שמעמידים את הדאגה במקומה הראוי לה, קל יותר להתמודד איתה ואפילו למצוא לה פתרונות ממשיים. לכן, תמיד עדיף לחשוב על הפתרון ולא על הנזק שיגרם אם היא תתגשם. כך גם מביאים את הדאגה לפרופורציה הנכונה, ולהבין שאם כך – כבר עכשיו לא כדאי להקדיש לה זמן ומחשבה כה רבים.

 

 

אין ספק כי רבות מן הדאגות הרובצות בליבנו נובעות מהתחושה שמגיע לנו הכי טוב ומחוסר יכולתנו להסתפק במשהו שהוא בעינינו פחות מהכי טוב, אולם ידיעה ברורה שיש יד המכוונת בבטחה את כל צעדינו, מרגיעה ונוסכת בנו שלווה. לכן, ברגע שנפסיק לחשוב שמגיע לנו, ועוד את הכי טוב, זה כבר יקל עלינו ויסיר הרבה מאוד דאגות מליבנו.

 

 

אנשים אופטימיים, אנשים צוחקים, אנשים שיודעים ליהנות מחוש ההומור – לא דואגים. הם גם לא חושבים ומעסיקים את המוח בדאגות מיותרות, לכן חייהם קלים ופוריים יותר. מחקר בנושא זה העלה כי חייהם של אנשים אופטימיים ארוכים ב – 19% בממוצע מחייהם של פסימיים. ידועים הם דבריו של השל"ה הקדוש: "העבר אין, ההווה כהרף עין, העתיד עדיין – דאגה מניין?" ראיה מציאותית של החיים תגלה לנו כי אכן, אין טעם לדאוג על העבר שכבר עבר, ההווה, גם אם אינו נעים – עתיד לחלוף כהרף עין, ואשר לעתיד שהוא עדיין לפנינו, מוטב לנו לעשות כל שביכולתנו לגביו, אך אין כל טעם לדאוג על דברים שאיננו יודעים אם וכיצד יתרחשו. ואמר רבי נחמן מברסלב: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"! – אם אתה בשמחה – אתה לא דואג.

 

 

מעל הכל חשוב שנזכור, כי אמונה וביטחון מסלקים את הדאגות עוד טרם עלו על פני השטח. כאשר הקשר של האדם המאמין עם בוראו הוא קשר של אהבה, ביטחון וידיעה ברורה שכל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה, ואז מתגמדות כל הדאגות. אדם שיודע כי הקב"ה אוהב אותו ואינו "מחפש אותו בפינה", אלא להיפך, צופה בו ומבקש לראות אותו מצליח, יודע שגם במקרה של התמודדות קשה, ייתן לו הקב"ה את הכוחות להתמודד, ומתוך הניסיון הוא עתיד לצמוח.

 

על כך כתב הרב שלמה וולבה זצ"ל (בספרו עלי שור): "כי בודאי אין עניין הביטחון לחשוב כי ‘כבר יהיה טוב’…כי הרי יש מידת הדין בעולם. אבל אנחנו חייבים לדעת כי מה שהקב"ה מביא עלינו, הוא מביא בדקדוק נפלא, ורק המתאים לאמיתת עצמנו ורק מה שנוכל נשוא וברחמים רבים", ובעניין הביטחון כתב (שם): "ביטחון מרגיע את הפחדים המכרסמים בלב כל בן אדם. החי באמונה ברורה וודאית בהשגחה עליונה, חי בעולם בטוח. הוא יודע שאי אפשר ומן הנמנע שיביאהו מקרה מן החוץ ויפגע בו לרעה מבלי שבורא העולם הזמין אותו, היותו מגיע לו מצד מעשיו או מצד אמיתת עצמו".

 

* * *

 

החיים בצל הדאגה הם כמו לחיות בשדה קרב ממש, והתוצאות מול קרב כזה ידועות מראש. אז מדוע להיכנס לשם? אך אם כבר מצאנו את עצמנו שם מה עושים? נקשיב שוב ושוב למה שאמרו גדולים מאיתנו לאורך כל הדורות – כמו הרמב"ם, רבי נחמן מברסלב, הרב וולבה ועוד רבים וטובים – בעניין זה, ונקיים את עצותיהם וכן עצות שהעלנו במאמר זה, ועל ידי זה נזכה לחיים רגועים ושלווים, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובתו למלך אפצל: "אלה הדברים, אם יקיימם אדוני המלך יתמעטו דאגותיו, ומחשבותיו יסורו ויאריך ימים על ממלכתו".