תנו לחם לעובד!

 

 

כתוב בגמרא (כריתות ו): "כשם שהדיבור רע ליין, כן הדיבור יפה לבשמים".

 

בפשט הדברים מדובר על היין שמנסכים על גבי המזבח, ועל קטורת הבשמים שהיו מקטירים בבית המקדש. ומסביר רש"י: שכשהיה הגזבר מורה למוציא היין שיוציא יין, היה מקיש במקל ורומז לו בלא דיבור ולא הוציא דיבור מפיו, כי הדיבור מקלקל את טעם היין, ואילו כאשר היה הממונה מורה לכותש הקטורת לכתוש, היה אומר לו בפה מלא לשחוק ולהדק את הקטורת מפני שהדיבור טוב ויפה לבשמים שיהיה ריחם נודף.

 

ויש בגמרא הזאת רמז נפלא עבורנו.

 

ידוע שהיין מרמז על תורת הסוד, היינו תורת הקבלה. כמו שאומרים: יינה של תורה. וכן אומרים: נכנס יין יצא סוד. ‘יין’ גימטריה של ‘סוד’, היינו 70.

 

תורת הסוד, כשמה כן היא, צריכה להישמר בסוד, ויש לעוסקים בה למעט בדברים, לאומרם רק ברמז באופן שיבין אותה רק מי שראוי לכך, היינו שמילא כירסו בש"ס ופוסקים, ויודע דרך ה’ ולא יסטה ממנה בשום אופן. כמו שמסופר על אותם ארבעה שנכנסו לפרדס, אחד הציץ ונפגע, השני הציץ ומת. השלישי כפר בעיקר, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ומרחיבים המפרשים, שאותם ארבעה צדיקים היו מכינים את עצמם בצומות וסיגופים וידעו לכוון שמות ולעלות בדרכים ידועות להם לעולמות והיכלות עליונים, ושם ראו מה שראו. ורק רבי עקיבא לא נפגע מכך. ואותם שנפגעו לא היו אנשים פשוטים כלל, אלא היו צדיקים נוראים ואף על פי כן נפגעו מחמת שהתקרבו לדברים שלא היו במדרגתם. לכן בתורת הסוד צריך זהירות רבה, לא לדבר בה באופן גלוי, מכיון שהם דברים שהשתיקה יפה להם, וזה מרומז בגמרא שאומרת שהדיבור רע ליין.

 

לעומת זאת, אומרת הגמרא שהדיבור טוב לבשמים. והבשמים מרמזים על דיבורי האמונה וההתחזקות, הנותנים ריח טוב בנשמתו של השומע אותם ומעוררים ומלהיבים את ליבו לעבודת הבורא יתברך. כמו שאומר רבי נחמן בתורה ח’ (ח"ב): שקול המוכיח הראוי, מעורר ריח טוב בנשמות. וכותב על זה בהרחבה רבי נתן בליקוטי הלכות, שהצדיק יודע בדיבוריו לעורר הנשמות העייפות ולהשיב את נשמתם בשבעה משיבי טעם, כמו שהיו נוהגים להשיב רוחם של אנשים שהתעלפו בכל מיני בשמים וריחות טובים.

 

וזהו שאמר רבי נחמן לתלמידו רבי נתן כאשר החל לכתוב את ה"ליקוטי הלכות": כאשר אתה מגיע לכתיבה בנושא האמונה, תשחרר את העט ואל תחסוך בדיבורי אמונה.

 

ואמר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, שכאשר מדברים בעניין אמונה והתחזקות, אין צריך לפחד מלדבר אפילו בדברים שהם מעל מדריגת המדבר, כי עצם הדיבור שהוא באמונה מעורר ומחזק את האמונה, כמו שכתוב: "האמנתי כי אדבר".

 

וכותב רבי נתן, שכל הטעמים שיש באוכל מקורם בחכמה העליונה. וכותב שם, שכל הטעמים של המאכלים הרעילים והמזיקים מקורם בחוכמות חיצוניות של כפירה ואפיקורסות, והטעמים של מיני מגדנות ופירות הטובים, מקורם בחוכמות התורה על דרך הפילפול והחידוש. ואף על פי שכוונתם לשם שמים, עדיין אין זו עיקרה של תורה, שהרי אי אפשר לחיות מפירות ומגדנות, אלא עיקר לחמה של תורה, היינו חוכמת התורה שממנה בא הטעם של הלחם שהוא עיקר חיות האדם, היא התורה שמביאה לקיום התורה, והיא באה לחזק ולעודד את האדם ביהדותו, ומקיימת את האדם ביהדותו, ומחזיקה אותו בכל המשברים והגלים העוברים עליו ועל כל העולם. התורה שמלמדת את האדם איך לעבור את הניסיונות שבאים עליו באמונה, להתקרב לבורא מכל מה שעובר עליו, לעמוד על עמדו ולא להתבלבל משום דבר, אלא להתחזק תמיד לבקש את ה’ מכל מקום שהוא נמצא שם.

 

ומבואר שם שבטעם הלחם באמת כלולים כל הטעמים של כל המאכלים, ומי שזוכה להאמין בכך בפשיטות יכול להרגיש באמת את כל הטעמים בלחם שהוא אוכל, היינו שמתוך תמימותו ואמונתו של האדם הוא יכול באמת לזכות בסופו של דבר לכל חוכמות התורה על כל גווניהן.

 

וזהו מה שאמר רבי נחמן לתלמידיו: יש לי השגה כזאת שאני יכול להביא את המשיח על ידה, אבל עזבתי הכל ולקחתי את עצמי להחזיר אתכם למוטב. וזהו עיקר העסק של הצדיק האמת, לקרב את כולם תחת כנפי השכינה, כמו שכתוב: "ולא ידח ממך נידח".

 

לכן צריך כל אחד להשתדל להתקרב לצדיק האמיתי שתורתו מלאה בהתחזקות והתעוררות נפלאה לכל אחד באשר הוא שם, ולעסוק בספריו ובספרי תלמידיו הקדושים, כי תורתו של צדיק-האמת מכוונת לכל יהודי בכל מדרגה ומחזקת את נפשו ומעוררת אותו לעבודת ה’, והיא ‘לחמה של תורה’ המביאה את האדם לקיום התורה באמת, בחשק נמרץ ובהתלהבות.

 

מקובל מתלמידי רבי נחמן, שאחרי שמשה רבינו הוריד לנו את התורה, רבי נחמן הוריד לנו את הדרך לקיים אותה, היינו שמלמד כל אדם שלא להתייאש לעולם, ותמיד לחפש את ה’ בכל מצב, כמו שמפרש הרבי על הפסוק: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", שאפילו האדם מחכה להכנס אל אוהל הקדושה ‘כחום היום’, היינו בחום התאוות הבוערות בו ומחממות אותו ושורפות אותו, אל יתייאש! אלא ישב שם ויחכה עד אשר ירחמו עליו ויתנו לו להכנס אל הקדושה.

 

וכן צריך כל אדם לדבר הרבה דיבורי אמונה והתחזקות כל הזמן, ולא לחסוך בזה כלל, אדרבא, בכל הזדמנות ימלא פיו תהילתו של הבורא, ואמונתו והשגחתו, ובזה הוא יחזק את עצמו ואת הסובבים אותו. ועל זה מרמזת הגמרא באומרה ש"הדיבור יפה לבשמים", היינו שטוב לדבר הרבה דיבורי אמונה בפיו, דיבורים המשיבים את הנפש ומשמחים אותה, ומעודדים אותו ואת הסובבים אותו, להאמין ברחמים של ה’ שלא נגמרים לעולם, כמו שכתוב: "הטוב כי לא כלו רחמיו, המרחם כי לא תמנו חסדיו".

 

ה’ יתברך יזכנו להתקרב לצדיקים שיודעים לחזק כל אחד באמונה, ולתת לנו את הכלים להתקרב אל ה’ מכל מה שעובר עלינו, ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו ממש.