לא צריך להיות פרופסור בשביל להיות יהודי

 

 

כל היהדות זה רק אמונה ותמימות. הרבה אנשים שואלים כל מיני שאלות על התורה ועל האנשים השומרים תורה ומצוות, מדוע יש פלגים שונים וחצרות, מדוע יש ביניהם מחלוקות וויכוחים, מדוע האחד פוסל את דרכו של השני וכו’, וקשה להם: הלא התורה היא אחת לכולם, מדוע יש כל כך הרבה דעות?

 

אכן זהו אחד מסימני הגלות הארוכה שאנו נמצאים בה, היינו הריחוק מאחדות וריבוי המחלוקות. כי על התקופה בה אנו נמצאים נאמר: "האמת תהיה נעדרת", ודרשו חז"ל: האמת תהיה נעשית עדרים עדרים. דהיינו שאלה אומרים האמת אצלנו, ואלה אומרים אצלנו. דבר נורא ללא ספק, בפרט לעם שכל יחודו הוא אחדותו, שהלא כולנו באים מאב אחד, ואלוקינו אחד, ותורתנו אחת, כמו שמובא: התורה וישראל והקב"ה – דבר אחד הם.

 

לעומת זאת ראינו לאורך הדורות, שבכל זאת, בין הצדיקים עצמם תמיד שררו אהבה ורעות, אף אם היו חלוקים בדעותיהם ובמנהגיהם, ואף אם נשמעו מהם ביטויים חריפים מפעם לפעם על דעותיו של השני, על כל פנים ידועה היתה האהבה שביניהם, כפי שהיה נראה ממכתבים שכתבו אחד לשני, שהיו מלאים בביטויים של אהבה הערכה וכבוד, ורק בדבר הלכה והנהגה היו מתקנאים ונוטרים מתוך אהבת האמת, מבלי שתתקלקל אצלם האהבה בשל כך כהוא זה.

 

כיצד זוכים לכך? איך נזכה גם אנחנו לאהוב ולכבד כל יהודי באשר הוא שם, גם אם דעותיו שונות ומתנגדות לדעותי?

 

בשביל לדעת מהי הדרך לתקן, צריכים אנו לדעת מהו שורש הקלקול. הנה רבנו כותב שעיקר הגלות אינה אלא בשל חסרון אמונה. האין זו סתירה למה שאמרו חז"ל, שעיקר הגלות היא בשל שנאת חינם? אלא מאי, בהכרח שיש קשר בין הדברים, היינו בין שנאת חינם ומחלוקת, לבין חסרון אמונה.

 

מהו הקשר? פשוט מאוד. כאשר חסרה לאדם אמונה, הרי הוא משתדל תמיד לנתב את חייו על פי חכמות וסברות שהוא ממציא לפי ראות עיניו, וכל כולו תחבולות ו"כוחי ועוצם ידי", לכן גם כאשר הוא "מתנגש" עם גורם המתנגד לו וסובר אחרת, הרי הוא נדרך ונערך למלחמה עם "האויב". ולא משנה אם הוא חברו או אחיו ובשרו, בשבילו הוא אויב המאיים לסתור ולשבור את ההשקפה והדרך שהוא מנסה לקבוע לעצמו ולתלויים בו.

 

לעומתו, מי שיש לו אמונה, אינו מנהל את חייו על פי חכמות ותחבולות, כי הוא מאמין שהקב"ה משגיח ומנתב את חייו בדרך הטובה ביותר. והוא גם יודע, שהדרך שהבורא משגיח עליו היא כל כך טובה ועמוקה, עד שעל פי רוב אין לו שום אפשרות לדעת בשכלו מה מתוכנן לו אצל הבורא ולאן הדברים שקורים לו מובילים. לכן הוא סומך על ה’ בלבד ולא על שכלו. ומאחר והוא גם יודע שהקב"ה הוא "ריבון כל המעשים", היינו שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום כוח בעולם שיכול לפעול איזה פעולה ממשית מלבד ה’ יתברך, לכן כל השתדלותו היא אך ורק בתפילה ותחנונים. וגם כאשר יש לו מניעות והתנגדויות, הוא אינו נלחם עימם ואינו נופל למחלוקת ושנאת חינם, מאחר ומאמין שהבורא הוא זה שמציב לו את אותן התנגדויות ואין לו אלא להתפלל לה’ שיזכה אותו להתבונן מדוע הן באות, ושילמד מה שצריך ללמוד מהן ושיסיר הבורא כרצונו את המניעות למען שמו.

 

ובאמת מי שיש לו אמונה הכל אחד אצלו, ואין הוא מרגיש שום חילוק בדרכי עבודת ה’ שיש בעולם. כי "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי", ואף על פי שאני חזק בעניין שלי, ואני משוכנע שעלי ללכת בדרך בה ה’ מנהיג אותי, מאחר ואני מאמין שהדרך שבה אני הולך אינה דרך בה בחרתי מתוך התחכמות או גאונות, אלא היא ההשגחה של ה’ עלי, מאחר ואני עוסק תמיד בתפילה ומבקש תמיד מהבורא שינחני בדרך האמת שלו (כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "הדריכני באמיתך", היינו שביקש מה’ שיוליך אותו באמת שלו יתברך, ולא במה שהוא חושב שהוא האמת בהכרח) אף על פי כן מי יאמר שזה מה שטוב לחברי, ואולי ה’ יתברך רוצה להנהיג אותו בעניין אחר, מאחר ובודאי גם על חברי ישנה השגחה פרטית כמו שעלי. לכן אין לי שום מחלוקת ושנאה על חברי, אלא אני אוהב אותו בלב שלם, מאחר והוא גם אינו מאיים עלי בדרכו השונה, מאחר וממילא אני סומך רק על ה’ שינהיג אותי, ולא על שכלי וחכמתי.

 

לכן לצדיקים קל מאוד לאהוב אחד את השני, מאחר והם בעלי אמונה, והם הולכים בדרכם בתפילה והשגחה, והם יודעים וסומכים אחד על השני, שגם השני הולך עם אמונה והשגחה. אם כן, כיצד אפשר לשנוא אותו על דרכו השונה, הלא הקב"ה בעצמו מנהיג אותו בדרך זו. ואם אמנם אותי הוא מנהיג בדרך שונה, מה לי בכך, אלה ואלה דברי אלוקים חיים וכו’.

 

כי באמת להיות יהודי זה פשוט מאוד. לא צריך להיות "פרופסור" בשביל להיות יהודי, כל מה שצריך זה אמונה פשוטה, אמונה בהשגחת ה’ ובתפילה, וממילא על ידי התפילה יכולים להגיע גם לכל המעלות: תורה ומצוות ומדרגות גבוהות בכל הבחינות. ודבר זה כל יהודי באשר הוא שם יכול לקיים, לא משנה באיזה דרך והנהגה הוא הולך, כל עוד שמטרתו היא לעשות רצון ה’, ללמוד תורה בהתמדה, לקיים את המצוות כתקנן בשמחה, לתקן את מידותיו, לעשות צדקה וחסד וכו’ וכו’…הרי בזה אין שום חילוק בין פלג לפלג, כי בזה כולם שווים, היינו ברצון האמיתי לקיים את כל הנ"ל, אם כן אין שום חילוק ואין מחלוקת ופירוד, כי כולם מקיימים את אותה תורה ואת אותן מצוות. וכל עוד שאדם הולך עם תפילה ולא ב"כוחי ועוצם ידי", הרי הוא סמוך ובטוח שהבורא אכן יוליך אותו בדרך הנכונה וישגיח עליו שיגיע לכל הנ"ל, שהרי הוא ביקש זאת ממנו והוא סומך רק עליו ולא על שכלו, אם כן בודאי שהבורא לא יאכזב אותו ולא יוליך אותו שולל ח"ו, בהנהגתו שמנהיג אותו בהשגחה פרטית. מה שאין כן כאשר האדם סומך על שכלו והולך עם חכמות ו"כוחי ועוצם ידי", אזי אין לו שום ‘ביטוח’ שהוא אכן הולך בדרך הנכונה ויכול לבוא לטעויות ורעות גדולות ח"ו, כי מאחר וסומך על עצמו – אין הוא מונהג בהשגחה, שהרי הוא בחר בזה, היינו שלא ללכת בהשגחה אלא ב"כוחי ועוצם ידי", ובדרך שאדם רוצה מוליכים אותו. ומזה צומחות כל המחלוקות והבלבולים, היינו ממה שלא הולכים באמונה ותפילה אלא בחכמות ותחבולות וכו’.

 

וזהו שאמרה אסתר למרדכי: לך כנוס את כל היהודים. מדוע אמרה "את כל היהודים"? הרי יכלה להגיד: לך כנוס את היהודים, בלא המילה: "כל". אלא בהכרח שרמזה בכך למרדכי שילך ויכנוס את כל היהודים ממש, היינו את כל הסוגים והפלגים, על כל דעותיהם השונות, את כולם יכנוס ביחד באחדות ואהבה, ובזה תוכל לבוא הגאולה והישועה מהגזרה של המן. היינו, שביקשה ממרדכי שילמד את כולם אמונה והשגחה, שעל ידי זה מתבטלות כל המחלוקות והשנאה, אפילו כאשר אין הסכמה מוחלטת על דברים מסויימים, כי העיקר שווה אצל כולם: הרצון ללכת בדרכי ה’ באמת בתורתו ובמצוותיו. ולשלום הזה אי אפשר לבוא אלא על ידי אמונה שלימה בהשגחה כאמור לעיל.

 

וזהו שאמר רבנו: עיקר הגלות אינה אלא בשל חסרון אמונה, ואינו סותר את דברי חז"ל שהגלות באה בשל שנאת חינם, כי זה תלוי בזה, וכאשר האמונה בשלימות, מיד מתבטלת השנאת חינם. וזהו: "לך כנוס את כל היהודים", היינו על ידי אחדות הבאה על ידי אמונה שלימה, מיד באה הישועה והגאולה וניצלים מכל הגזרות הקשות.

 

ה’ יתברך יזכנו ללכת באמונה, ויתבטלו כל המחלוקות והבלבולים, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן ואמן.