האיש שבגן

אותנו "האדם שבתוך הגן"…

 

 

בסיפור המופלא "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו", בסופו, מתאר רבי נחמן את תיקון העולם על ידי בן המלך האמיתי, המרמז על נשמת משיח.

 

"ואמרו לו, היינו גם כן השרים הנ"ל (של המדינה בה הובטח לבן המלך שישוב אל מלכותו ומעלתו): "הניסיון יהיה אם אתה חכם כזה היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאוד והגן (שנטע אותו המלך) הוא נפלא מאוד מאוד, שגדלים בו כלי מתכות – כלי כסף וכלי זהב, והוא נפלא ונורא מאוד. אך אי אפשר להיכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תיכף מתחילים שם לרדפו, ורודפים אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפים אותו עד שמבריחים אותו מן הגן, על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל להיכנס אל הגן הזה".

 

ושאל (אותם בן המלך): "(ה)אם מכים את האדם הנכנס (לגן הזה)? אמרו לו: "שהעיקר (הוא) שרודפים אותו, והוא אינו ידוע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאוד, כי כן סיפרו להם בני אדם שנכנסו לשם".

 

והלך אל הגן, היינו זה בן המלך האמת, וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה שעומד שם אצל הגן אדם, היינו שהיה מצויר שם אדם והסתכל וראה, שלמעלה מעל האדם יש דף (כתובת) וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים. ובימי המלך הזה – היה שלום, כי עד אותו המלך היו מלחמות וכן אחריו היו מלחמות ובימי המלך הזה היה שלום.

 

והתבונן, מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, (והבין) שהכל תלוי בזה האדם, שכשנכנסים לגן ורודפים אותו, אין צריכים לברוח כלל, רק לעמוד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה (הבין), שאם ייקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם להיכנס בשלום אל הגן הזה.

 

והלך ונכנס אל הגן, ותיכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם, היו בורחים בבהלה גדולה מאוד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה. והוא – יצא בשלם ושלווה, על ידי שעמד את עצמו אצל האדם הנ"ל.

 

והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואזי ציווה זה הבן מלך האמת, לקחת את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן. ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל".

 

כשברא הקב"ה את האדם, הניח אותו גם כן בגן. גן עדן אלוקים, "והגן הוא נפלא מאוד מאוד".

 

בחטאו, גורש האדם מן הגן, ואלפי שנים הוא מנסה לשוב אליו, אל השלום והשלווה, מנוחת הנפש ותענוגיה. אך ללא הועיל. "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג’, כד).

 

כשגורש האדם אל העולם הזה, מטעים ומתעתעים בו שומרי הגן. החרב – מתהפכת ולוהטת, העולם מלא בשינויים, בטרדות, בבלבול, ואלו אינם מניחים לאדם למצוא את הדרך. וכמו שכותב רבנו אודות אותו גן מופלא: "אך אי אפשר להיכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תיכף מתחילים שם לרדפו, ורודפים אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפים אותו עד שמבריחים אותו מן הגן".

 

למעשה, היה צריך האדם להיות מגורש כבר ביום שישי, כאשר חטא, אולם השבת הגנה עליו, שעל כל פנים ישהה בגן עדן בשבת ראשונה ויגורש רק במוצאי שבת, כמו שאמרו חז"ל (זוהר פרשת שמות דף קל"ח).

 

וכאז כן עתה מגנה השבת על החפצים להיכנס אל הגן, והיא היא המלך שהיה שלום בימיו, שדיוקנו מציל את הנכנסים אל הגן מפני כל הרדיפות. ("ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו" מבאר רבנו בסוף סיפור זה, "בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל השבת").

 

בן המלך האמיתי מבין כי הדרך היחידה לברוח ממצוקות ורדיפות העולם הזה, ולהצליח להיכנס אל הגן, היא לעמוד אצל השבת. "ותיכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל".

 

ולא את עצמו בלבד הציל בן המלך, כי אם גם עשה גדולה ויתירה מזו, להציל ולהושיע עולם ומלואו מרדיפות וצער בלי גבול. "ואזי ציווה זה בן מלך האמת, לקחת את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו. ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל".

 

 

יש הבורח אל השבת, ובעודו תחת כנפיה אין איש יכול לגעת בו לרעה. ויש המכניס את השבת וקדושתה לתוך העולם עצמו, ומעמיד אותה בפנים, בתוך ליבו וחייו. אז מאירה ומגינה קדושתה גם על ימי החול. אז סרים הצללים ובטלים הרודפים מכל וכל.

 

איך מתחמקים מן הלהט הנורא של החרב המתהפכת? איך מכניסים את קדושת גן עדן גם לתוך הטירוף והדאגה? איך מוצאים את אור השבת גם בלב החולין הסוחף?

 

התרוממות קבועה, בכל יום, מעל גלי הרדיפות, מגע גן עדן והשראתו, לימד אותנו "האדם שבתוך הגן" – רבי נחמן מברסלב. ולימודו – התבודדות! לדבר עם בורא עולם, בשפתנו שלנו, על כל מה שעובר עלינו – ואין דבר גדול מזה!

 

אומנם כאשר באים לבצע את העצה הנפלאה הזו למעשה, מוצאים, פעמים רבות, את הלב והפה סתומים וחתומים, כמו שכותב רבי נתן: "ומעוצם הצרות והייסורים והמניעות שבזה העולם, קשה וכבד מאוד לאדם להתקרב לעבודתו יתברך, ואפילו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני ה’ יתברך כראוי גם קשה מאוד, כי ריבוי המניעות והייסורים אוטמים את ליבו עד שאינו יכול לפתוח פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה, כפי שיודע כל אחד עוצם הכבדות השורה עליו". (ליקוטי הלכות).

 

גם לקושי זה מציג רבי נתן פתרון: "ועל כן עצה גדולה לזה שבכל פעם יזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות והנצחיות שעשה השם-יתברך עם אבותינו ועמנו, ואת כל הטובות שנעשו עמו באופן פרטי והעיקר יזכיר לעצמו שזכה להיות מזרע ישראל מקבלי התורה, והבדילנו מן התועים בדרכי המחקרים והפילוסופים הנהוגים עכשיו בעוונותינו הרבים. כי כל אחד מישראל, אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו יראה חסדי ה’ וטובו ונפלאותיו עמו בלי שיעור כמו שאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום: "נודה לך…ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת", וכמו שאנו אומרים ב’נשמת כל חי’: "אילו פינו מלא שירה כים…אין אנו מספיקים להודות לך…על אחת מאלף…"

 

…כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאוד להתקרב על ידו להשם-יתברך מכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות וייסורים ויגונות, כמו שכתוב: "כל ימיו כעס ומכאובות", וכתוב: "אדם לעמל יולד, קצר ימים ושבע רוגז", ואין טוב בעולם כי אם התורה, כי "אין טוב אלא תורה" (אבות פ"ג).

 

…כי כל אדם כמו שהוא, מאחר שהוא בכלל ישראל ומניח ציצית ותפילין בכל יום ומייחד שמו יתברך פעמיים בכל יום, ראוי לו שיודה לה’ על עוצם חסדו וטובו יתברך, על כל הטובות שעשה עמו, ועל ידי זה יהיה ליבו נכון ובטוח שגם עתה לא יסיר ה’ יתברך חסדו וטובו ממנו (ומי שהתחיל לגאלו, בודאי יסיים גאולתו, כי הוא רב להושיע) ויחזק ליבו על ידי זה לצעוק ולהתחנן לה’ יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והייסורים. כי כשאין מודים על העבר קשה מאוד לקרוא לה’ יתברך מגודל אטימות הלב, שנאטם מריבוי הצרות ואורך הגלות…וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: צריכים להיות מודה על העבר ומבקש על העתיד לבוא.

 

…על כן צריכים לילך בדרך זה מאוד, שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם-יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדושה, יזכיר את עצמו ריבוי הטובות והחסדים שעשה השם-יתברך עמו מעודו עד היום הזה. ועל ידי זה יתחזק לבבו בה’ שישמע תפילתו גם עתה ועל ידי זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי".

 

עצה זו מיועדת בודאי לכל עת ולכל זמן, כפי שכותב רבי נתן, אך ביותר מתאימה היא לשבת קודש, יום שמחה והודאה בכל העולמות, ועל כן ממשיך שם רבי נתן בדבריו הנעימים ומבאר: "וזה בחינת מה שצריכים להמשיך השמחה והקדושה של שבת לששת ימי החול…"

 

המשכת קדושת שבת אל ימי החול נעשית על ידי השמחה של שבת, והמשכה זו נעשית על ידי התבודדות של שבת, התבודדות שכולה שבח והודאה לבורא עולם על כל הטובות שגמלנו.

 

בשבת הרי אסור לבקש צרכיו, וכמו כן אסור אפילו לדבר על דבר המצער אותו (משנה-ברורה ש"ז, סעיף א’ הגהה ג), ואם כן אין מקום גם בהתבודדות של שבת לווידויים או הזכרת עוונות, כמו גם הזכרת חסרונותיו השונים.

 

ביום הקדוש, ממנו מתברכים כל ששת הימים, תהיה גם ההתבודדות שורש ברכותינו בימות החול. כבר לימדונו חז"ל "לעולם יהא אדם מודה על העבר (ורק אחר כך:) ומבקש לעתיד לבוא". וכתב דוד המלך בספר תהלים: "מזמור שיר ליום השבת – טוב להודות לה’". שבת – כולו "מודה על העבר", כולו, "טוב להודות לה’". לימדונו חז"ל: יום השבת בעצמו משבח ואומר: "טוב להודות לה’".

 

כשאדם רק מבקש ואינו מודה, מלמד רבי נחמן, נדמה לו שתמיד חסר לו וזה מייאש אותו מלהמשיך ולהתפלל. אולם כשאדם עוסק גם בתודה הוא נוכח לדעת שה’ שומע תפילה, שהרבה מבקשותיו כבר נתמלאו וה’ הִרבה עמו חסד. כך – הוא מתעודד, אמונתו מתחזקת והוא יכול להמשיך ולעסוק בתפילה ביתר שאת וביתר עוז.

 

על מה מודים?

 

 

כמה מצערת היא העובדה שאנו משגיחים בטובות שקיבלנו רק כשהן נעלמות. החולה – יודע להעריך את הבריאות ולהודות עליה. העני והנזקק – יודעים להעריך את לחמם ומזונם.

 

מישהו שאל אותי פעם במלוא הרצינות – "על מה להודות? אין בחיים שלי שום דבר שאני יכול לשמוח בו". הצעתי לו טיול מקורי, שיתחיל בבית-חולים, ימשיך בבית אבות ויסתיים בבית עלמין. כך, בלי ספק, יתמלא שמחה בראותו כי אינו חולה, כי כוחו במותניו וחייו לפניו, ובכלל – מהלך הוא חי וקיים על פני האדמה, ולא מוטל תחתיה…

 

כמה טובות, כמה חסדים גמל וגומל בורא עולם עמנו בכל רגע ובכל שעה – אפילו בגשמיות. אם רק נפסיק לקבל את חסדיו כמובנים מאליהם – נודה לו גם על בגד ועל פת לחם, על קורת גג ותנור בחורף, על פרנסה מזומנת, על בריאות, על עצם החיים.

 

האם אנו זקוקים חלילה שתתרגש עלינו מלחמת עולם כדי להודות ולהלל על שפעו הגדול של יום חול פשוט?! וכמה משברים וקשיים עברנו, מחלות, בעיות, סיבוכים מסיבוכים שונים, ויצאנו מהם בשלום? יש לנו חברים או קרובים אוהבים ותומכים, איננו לבד בעולם ויש מי שיחלץ לעזרתנו, וגם על זאת צריכים אנו למלא פינו תודה. ומי שזכה להינשא או להיפקד בבנים, האין גם אלו ישועות גדולות ונפלאות? הלא גם לדברים ה"פשוטים" הללו לא כל אחד זוכה בקלות…

 

וכל האמור, כאין וכאפס הוא לעומת הטובות הרוחניות שהשפיע עלינו יוצרנו, שהן הן הטובות האמיתיות שבעבורן כדאי לעבור משברים וגלים, קשיים ותהפוכות אין קץ.

 

היותנו יהודים, אמונתנו בה’ ובתורתו, כל מצווה ומצווה שזכינו לקיים, כל מילה של תורה שזכינו ללמוד ולהבין, לשמור ולקיים, כל תפילה שזכינו לשאת לפניו, כל מטבע לצדקה שנתנו, כל חסד שגמלנו עם זולתנו, כל התגברות שהתגברנו והתאפקנו מלעשות רע – אלו הם אוצרותינו האמיתיים שעליהם לא יספיקו גם כל ימינו להלל ולשבח לפניו.

 

אכן, כאן עלול קורא שורות אלו לומר – "איפה זה ואיפה אני?", "מבחינה רעיונית יתכן ואני מסכים עם כל האמור כאן, אבל מה לעשות שאני לא מרגיש את כל זה", "במציאות אני רגיל לראות רק את החסרונות ולהצטער עליהם, ואילו כל הדברים הנפלאים הללו שאני אמור להודות עליהם, אינם נוגעים לליבי כלל". ועוד יוסיף ויאמר: "ואינני רוצה להיות שקרן ולהודות לה’ רק מן הפה ולחוץ בעוד ליבי אינו שותף לדברים ולא חש באמת כל תודה".

 

לכך ישנן שתי תשובות: קצרה וארוכה.

 

קצרה: בחר לך דברים שכן נוגעים לליבך, ישועות ושפע שניתן לך שמרגשים אותך – ותתחיל להודות לפחות על זה.

וארוכה: גם אם זה נראה לך מעושה ולא כן, נסה להודות לה’ על כל הדברים שהזכרנו. בריבוי ההודיה יבקעו הדברים גם את הלב האטום ביותר.

 

כך לימד רבנו: עם הפה, עם ריבוי הדיבורים הקדושים של תפילה והתבודדות, צריך להכות בלב האבן ולפוצץ אותו, עד שנזכה ללב יהודי חם ורגיש.

 

אטימותנו לטובות שהושפעו לנו אינה נובעת מהיות אותן טובות קטנות ושוליות, היא נובעת מעוונות מרים שאטמו וסגרו את הלב.

 

אם נחכה שהלב ייפתח ואז נדבר, נוכל לחכות לנצח. אבל אם נכנע, ונסכים להתפלל "עם מה שיש" – יבקעו התפילות את קליפת הלב, והוא יהפוך בלי ספק לכלי המסוגל לחוש את עונג ה’ ואורו.

 

 

(מתוך: הספר "מלכות" – מאת המחבר, ובאתר "לב הדברים").