הריקוד – התבטאות והתעלות

 

 

הריקוד על כל גווניו, מוצא את ביטויו וקיומו בכל חברה, גם בשבטים הפרמיטיביים ביותר הקיימים אי-שם על פני כדור הארץ.

 

הריקוד בכל חברה ואצל כל אדם מבטא את רגש השמחה, כי ברגע של שמחה אנו מוצאים את עצמנו שרים, מוחאים כפיים ואף רוקדים.

 

רגש השמחה המשתלב עם הריקוד מתבטא בתנועות של קפיצות, כרכור ודילוג, שלא תמיד יכולים להיות מובנים, מהבחינה של הבעת רגש פנימי, לסובבים אותנו. כך למשל מצאנו חוסר הבנה כזאת אצל מיכל, אשתו של דוד המלך ע"ה, כאשר דוד המלך היה מפזז ומכרכר לפני בורא-עולם, בזמן שהעלו את ארון ברית ה’ מבית עובד אדום הגתי. העלאת הארון היתה מלווה בשמחה רבה, ומלך ישראל שרצה לבטא את רגשות השמחה במעמד זה, פזז וכרכר לפני ארון הברית. מיכל בָּזָה לדוד משום שלא הבינה את תנועות הריקוד שלו, תנועות שהיו נראות משונות בעיניה. אולם היא לא השכילה להבין, שדוד פצח בריקוד זה כדי להביע את שמחתו הפנימית ומתוך כבוד לארון ברית ה’.

 

ולא רק שם בא לידי ביטוי העניין של ‘לצאת בתופים ובמחולות’ כסמל לשמחה וכבוד לבורא עולם, אלא הרבה זמן לפני כן: לאחר קריעת ים סוף, לאחר נצחון יפתח על בני עמון, לאחר נצחון דוד על גלית, בימי השופטים מוזכר שבנות ישראל יצאו לחולל בכרמים בט"ו באב, בבית המקדש היו נערכים ריקודים ב"שמחת בית השואבה" בחג הסוכות, שם היו חסידים ואנשי מעשה מרקדים כשאבוקות של אור בידיהם ואומרים דברי שירות ותשבחות ביום שמחת התורה, ואף כיום אנו נוהגים לצאת ‘בתופים ובמחול’ בעיתות שמחה כדי לשמח את החתן והכלה, או חתן בר-המצווה או בכל שמחה אחרת לה אנו זוכים.

 

בימי הביניים הריקוד בזמן שמחת חתונה או בר-מצווה היה חשוב מאוד, עד אשר נהפך ל"מצווה טאנץ" (ריקוד המצווה) וב"ספר מנהגים" (המתאר את הווי הקהילות בארצות אשכנז לפני כ-600 שנה) מופיע תיאור של ה"מצווה טאנץ": קבוצה של גברים שרקדו לפני החתן, וקבוצת נשים שרקדו לפני הכלה בנפרד. מנהג שנוהגים אותו גם כיום.

 

בהווי של חצרות החסידים הריקוד מקבל משמעות רבה מאוד ואף שונה מזו שהכרנו עד עתה. בנוסף להבעת שמחה, משמש הריקוד בחסידות כאמצעי לדבקות בבורא-עולם, והדבר בא לידי ביטוי באימרות של גדולי החסידים. רבי ישראל הבעש"ט זצ"ל אמר: "הריקודים לפני הקב"ה – תפילה הם". רבי אהרן מקרלין זצ"ל נהג לומר: "גדול כוחו של הריקוד, שהוא מרומם את האדם טפח מעל גבי הקרקע". כשהחסידים רצו להגיע לידי דבקות בבורא הם יצאו בריקוד, שהיה מתחיל באיטיות והופך לריקוד נלהב וסוער במעגלים.

 

בחסידות שמו דגש על ההתעלות הפנימית והרוחנית שהאדם זוכה לה, בזמן שהוא מביע את שמחתו באמצעות הריקוד. יתירה מזו, מגלה לנו רבי נחמן, שהריקוד ומחיאת הכפיים הם כלי שבעזרתו ניתן לחזק את האמונה ולהמתיק דינים.

 

רבי נחמן מסביר שבגלל העובדה שאדם צריך לשאוף תמיד לשמחה, ולהגיע אליה בכל האמצעים העומדים לרשותו: שירה, ניגון, ריקוד וכדומה, לכן שאיפה זו צריכה להיות אמיתית מאוד "עד אשר עקביו (בזמן הריקוד) יחושו שמחה זו", לכן באמצעות ריקוד הנובע ממקום כזה עמוק בליבו של האדם, יגרום לכך שהאדם יזכה להתעלות ברוחניותו, לדבוק בבוראו ואף להמתיק דינים.

 

מסופר שבתקופתו של רבי ישראל הבעש"ט היתה תקופה ארוכה של בצורת, שאפילו באופק לא ראו שום סימן ואות מתי היא תסתיים. בכל העיירות האדמות התייבשו והשדות היו צמאים לטיפה של מים, הרי צריך לאכול ולהאכיל, ואם אין מים – פרנסה מנין?

 

אותה תקופה היתה גם תקופת ‘המגידים’, אלה היו המוכיחים שעוברים מכפר לכפר ונוהגים לדרוש בתוכחות קשות ומייסרות, שהיו מחלישות את רוחו של העם, ומדרשות אלו הם היו מתפרנסים.

 

כאשר הזדמן הבעש"ט לאחת העיירות באותה תקופה, פירסמו ש’מגיד’ מפורסם מאוד מוזמן לדרוש בעיירה. רבי ישראל הבעש"ט הגיע אף הוא לדרשה עם כל אנשי הכפר שהתכנסו, וכאשר החל לדרוש אותו מגיד, החל לייסר את האנשים ולומר להם שבגלל עוונותיהם וחטאיהם המרובים אין גשמים, ומי יודע איזה עונשים עוד מצפים להם אם לא ישנו דרכם. וכך המשיך עוד ועוד, עד אשר כולם פרצו בבכי מר.

 

הבעש"ט לא יכל להבליג יותר. מיד הוא קם וביקש מהדרשן להפסיק את דרשתו, קרא לו לפינה ואמר לו שהוא מברך אותו שפרנסתו תהיה מצויה לו, מבלי שיצטרך לשבור את רוחו של העם, או לצער אדם מישראל.

 

לאחר מכן ניגש הבעש"ט לדוכן, עודד את העם ואמר להם, שצריך להתחזק במידת הבטחון ולהאמין שישועת הבורא היא כהרף עין, כמו כן הדגיש בפניהם שעליהם להתחזק מתוך שמחה ואמונה, שהרי דרך הטוב להיטיב, והבורא רוצה לתת יותר ממה שאנו מצפים לקבל. עוד ביקש מהם להתחזק במצוות שבין אדם לחברו, ובאומרו זאת, תוך כדי ניגון, ביקש שכולם יצטרפו אליו לריקוד.

 

תוך כדי סחף הריקוד שנבע ממקום השמחה שבליבם, החלו הגשמים לרדת, דבר שאף הגביר יותר את השמחה, וכמובן הגדיל את האמונה. לתדהמת כולם ראו הם כיצד פעולת הצדיק עושה פרי, וכמובן שראו והתפעלו מפעולת כוח השמחה של הריקודים, שגרמו לישועה שלמה.

 

הסיפור הנ"ל מפנה אותנו לעניין של התחזקות באמונה על ידי הריקוד. רבי נחמן אמר שהידיים והרגליים מקבילות לאמונה, וכשיש שיתוף פעולה ביניהם התוצאות מדהימות.

 

וכך הוא אומר:

 

הריקוד ומחיאת הכפיים נובעים מן הרוח שבלב. כמו שניתן לראות, ואף בקלות, כאשר ליבו של האדם שמח, הוא רוקד ומוחא כפיים.

 

כשאדם מוחא כפיים, הזרועות (ובייחוד הידיים) נפגשות זו עם זו, ובזמן הריקוד, הרגליים (ובייחוד כפות הרגליים), נעות יחד. הרוח המקרבת את היידים ואת הרגליים היא רוח של אושר ושמחה. רוח זהו מגיעה לאדם באמצעות הצדיק, הנקרא "איש אשר רוח בקרבו". הצדיק, למעשה, מקביל לרוח מכיון שהוא מעניק לאנשים את הרצון וההשראה לבקש רוחניות וקירבה לבוראם.

 

בעזרת הצדיק, שהוא מקביל לרוח הלב, מתבטלת היהירות, ככתוב: "אל תבואני רגל גאווה", והעבודה הזרה אף היא מתבטלת, מכיון שהיוהרה והגאווה מושוות לעבודה זרה. (ורמז לעבודה זרה נאמר בפסוק: יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם).

 

לכן כאשר הרגליים מתרוממות בריקוד, באמצעות הצדיק שהוא הרוח שבלב, אזי הגאווה, שהיא עבודה זרה – מתבטלת. בדרך זו נמתקים דינים וגזרות קשות, והרי נאמר: כל זמן שעבודה זרה בעולם – חרון אף בעולם. וכשהעבודה הזרה מתבטלת נעלם חרון האף, ונמשכים אל העולם חסדים. אז הרגליים הופכות להיות רגלי-חסד. רוח זו של הצדיק מקבילה גם למחיאת הכפיים, כי על ידי הרוח, מתגלה הארת הידיים, המשפיעה אף היא חסדים.

 

מובן, אם כן, מדוע מקשר רבי נחמן את עניין הריקוד ומחיאת הכף למידת האמונה, וזאת בתנאי שהן מתוקנות ומהוות אמצעי לחיזוק האמונה ולהבאת חסד לעולם. אולם כשהן פגומות הן מקבילות לגאווה ולעבודה זרה.

 

מדוע השווה רבי נחמן את הרגל לגאווה? מכיון שבאותה מידה שאדם נסמך על רגליו כדי לתמוך בגופו בצורה גשמית, כך הוא גם סומך על גאוותו ויהירותו שיחזיקו אותו ברוחניות. אולם באמצעות הריקוד ניתן לנטרל מידות שליליות אלו, וכש"הרגליים רוקדות" – הרוח המניעה אותן נמשכת מן הלב ומהצדיק.

 

לכן באמצעות הצדיק (הרוח שבלב) מתגלה הארת הידיים והרגליים (במחיאת כף ובריקוד), וכך מתבטלות מידות הגאווה והיוהרה המקבילות לעבודה זרה, ועל ידי זה מתחזקת האמונה. רק אז מתקיים "רגלי עמדה במישור", מכיון ש"רגלי עמדה" – זהו רמז לאמונה, לעומת זאת "רגלי נטיו" – זהו רמז לעבודה זרה.

 

הצדיקים והתורה מביאים רוח וכוח של חיות, וכשאנו שמחים ומבטאים שמחה זו באמצעות הריקוד ומחיאת כפיים, אנו מושכים רוח זו אל תוך גופנו. משיכת רוח וכוח זה אל גופנו מטהרים את גופנו ואת המערכות הקיימות בו ומחזקות את האמונה. לכן בדרך זו יכול האדם להמתיק דינים וגזרות, מכיון שהצדיק מקביל גם לרוח התחייה, הממשיכה לגופנו ולנשמתנו חיות בזמן הריקוד.

 

דבר נוסף שמגלה לנו רבי נחמן על הריקוד ומחיאת הכף הוא, שהם פועלים בדיוק כמו פעולת הפדיון, ולמרות שלא תמיד הכסף מצוי בכיסו של האדם, אך הריקוד כן, לכן באמעצותו יכול כל אחד לפתוח שערי שמים בדיוק כמו בנתינת צדקה, כי על ידי השמחה נפתחים כל השערים ופועלים ישועות יותר מאשר בבכיות.

 

מכאן מובן מדוע בחסידות שמים דגש חזק מאוד על קניין מידת השמחה והאמצעים הנפלאים לרכישתה, שאחד מהם הוא הריקוד…