לאחר שנברא העולם – מה היה חסר?

 

 

אמרו חז"ל: אחר שברא הקב"ה את עולמו בששת ימי בראשית,נאמר:"ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". גניבא אמר –  משל למלך שעשה לו חופה, וציירה וכיירה, ומה הייתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת. ורבנן אמרו משל למלך שעשו לו טבעת, מה הייתה חסרה? חותם. כך מה היה העולם חסר? שבת. ומה נברא בו אחר ששבת? שאנן, ונחת, שלווה והשקט. ומובא ברש"י: מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת, באה מנוחה. כמו שכתוב: וינח ביום השביעי. וכתוב בזוהר הקדוש,שכל ששת ימי המעשה מתברכים מהשבת. ובספרי החסידות מבואר הרבה שצריך האדם להמשיך קדושת השבת לששת ימי החול ובכך תהיה שלמות גם למעשיו שבימי החול. ומה היא אותה שלמות? המנוחה. כמו שהובא לעיל: מה היה העולם חסר? מנוחה. דהיינו, כמו שששת ימי בראשית לא הייתה להם שלמות, כי אם על ידי המנוחה, כך ששת ימי המעשה של האדם, שהם כנגד ששת ימי בראשית, אין בהם שלמות אם אין בהם את המנוחה.

 

המנוחה אין פירושה שלא יעמול האדם ולא יתייגע רק ינוח ויישן, אלא פירושה, שבכל מעשיו של האדם צריכה להיות טמונה המנוחה, שהיא הידיעה שאין הוא עושה שום מעשה בכוחו, אלא הכל מושגח ומנוהל מלמעלה, שעל ידי זה אינו נכנס למתחים ומלחמות עם המציאות, אפילו בעת שהוא פעיל ועסוק ביותר. היינו, שצריך שיזכה האדם להכניס את האמונה והביטול אל האין סוף ברוך הוא, למלאכתו היומיומית, בכדי שזו תתברך ותניב פירות טובים.

 

את הביטול הזה אי אפשר לקבל אלא מהשבת.

 

השבת היא כולה בחינת אמונה וביטול. בשבת אין מלאכות, ואין סידורים לעשות, הבנקים סגורים, והאוכל מוכן על ה"פלטה". בשבת יש רק עונג ושבח והלל לה’ יתברך, ואור יקרות המאיר ומפקח את הדעת בשמחה

 

אמיתית. השבת היא מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. כמו שאמרו חז"ל: מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. בכוחה של השבת יכול האדם להרגיש מעט מהו עולם הבא.

 

נעצור כאן ונסביר קצת על עולם הבא, ואחר כך נקשר את הדברים ביחד בע"ה. כותב רבנו בתורה נ"ד, שצריך האדם לשמור מאוד את הזיכרון, ועיקר הזיכרון הוא זיכרון עולם הבא, היינו שיזכור האדם תמיד שאין העולם רק אחד ח"ו, אלא ישנו גם עולם הבא. וזיכרון זה הוא בשני אופנים: בכלליות –  תיכף שאדם פוקח את עיניו בבוקר, יזכור שיש עולם הבא, דהיינו שידע, שענייניו ועסקיו שהוא קם לעסוק בהם צריכים להיות בשביל התכלית הנצחית, ולא בשביל העולם הזה בלבד, ובפרטיות – שיתבונן בכל מה שעובר עליו במשך היום, ויחפש מה ה’ מרמז לו בכל דבר ודבר, בכדי לקרב אותו לתכלית.

 

העולם הבא יש לו שני מובנים, כמובא בספר "מנחת יהודה": לפעמים קוראים בשם "עולם הבא" את עולם הנשמות, דהיינו גן עדן, שלשם עולה הנשמה אחרי מות האדם. ולפעמים הכוונה היא לעולם שיתחדש בתחיית המתים, שעליו נאמר: "עין לא ראתה…" היינו שאין אף אחד שיודע באמת מה יהיה בו, ואיך הוא נראה, אבל יודעים אנו שיהיה בגוף ולא רק בנשמה.

 

והנה, לפני שמכניסים את הנשמה לגן עדן, מביאים אותה לפני בית דין ושופטים אותה על כל מעשיה בעולם הזה, ואז היא עולה למקום שנקבע לה על פי מעשיה. אמנם מקום זה הוא רק מקום המתנה ליום הדין הגדול שיהיה לפני תחיית המתים שאז ידונו כל נשמה מחדש בדין יותר מדוקדק, כדי לקבוע מקומה ומדרגתה הנצחית בעולם הבא שיהיה בשיתוף הגוף עם הנשמה.

 

זו הסיבה מדוע נבהל שמואל הנביא כאשר שאול העלה אותו באוב, כמו שכתוב (שמואל א כח): "ויאמר שמואל אל שאול, למה הרגזתני להעלות אותי", ומובא בחז"ל שכאשר קראו לשמואל ממקומו בגן עדן חשב שהגיע יום הדין הגדול, ונתיירא מאוד, עד שהלך לקרוא למשה רבנו שיבוא עמו וימליץ עליו. ובאמת הוציאו אותו ממקומו בגלל שאול שהעלה את רוחו באוב. וכך כתוב בגמרא (חגיגה ד): רבי אלעזר, כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה שמואל הנביא שהוא ראש לנביאים היה מתיירא מן הדין, אנו על אחת כמה וכמה. כי שמואל הנביא בוודאי ישב במקום טוב מאוד בגן עדן, ולפתע פתאום הוציאוהו משם, והוא סבר שהגיע יום הדין הגדול, ופחד שמא במשפט הזה לא יצא זכאי כל כך כמו במשפט הראשון.

 

לכן זיכרון עולם הבא, יש שקראו לו בפשיטות "זיכרון יום המיתה", היינו זיכרון יום הדין, כי כאמור, אחר מיתת האדם הוא נידון על כל מעשיו. אבל בכל אופן שנגדיר את זיכרון עולם הבא, אם כזיכרון יום המיתה, ואם כזיכרון עולם הבא – הכל דבר אחד: או שיזכור האדם שעל כל מעשיו יבוא בחשבון, ולפיהם יקבע מקומו בעולם הנשמות ביום הדין הראשון, או שיזכור שמקומו בעולם הבא הנצחי, תלוי ביום הדין הגדול, ועל ידי כך ישתדל יותר בקיום

 

התורה ובתיקון נשמתו, ולא ישקע בשינה ושכחה ויבזבז ימיו בהבלי העולם הזה, או שיזכור בכלליות שיש תכלית אחרת ממה שנראה לו בעיני בשר, כאילו שיש לעסוק בענייני העולם הזה בלבד, וישתדל יותר על עסקי נשמתו ותיקונו הנצחי.

 

מובא עוד בליקוטי הלכות, שכשם שצריך לזכור את עולם הבא, כך צריכים גם לזכור את ראש השנה של כל שנה ושנה. כי ראש השנה גם הוא יום הדין, ובו נשפט האדם על כל מעשיו באותה שנה, ולפי זה קובעים לו איך תהיה השנה הבאה בגשמיות וברוחניות. וממילא לפי מה שנותנים לו חיים טובים בעבודתו יתברך ופותחים לו שערים של זכויות וישועות, כך הוא יכול לגדול בעבודת ה’ ויזכה גם ביום המיתה וביום הדין הגדול, לעמוד מול בוראו בלי בושה וכלימה. לכן כאשר האדם זוכר שעל כל מעשיו יבוא במשפט בסוף השנה שבה הוא עומד, והוא משתדל בשל כך להתרחק מעבירות ולעשות רצון ה’, אזי גם זה הוא בחינת זיכרון העולם הבא.

 

נמצא, שיש לנו כבר חמש בחינות בזיכרון עולם הבא: זיכרון כללי של התכלית, זיכרון בפרטיות – דהיינו חיפוש הרמזים שבכל יום ויום, זיכרון יום המיתה, זיכרון ראש השנה, וזיכרון יום הדין הגדול בתחיית המתים. אומנם רצוננו ללמוד במאמר הזה על בחינה אחרת של זיכרון עולם הבא, בחינה מאוד משמחת, שהיא הרבה יותר קרובה אלינו והרבה יותר מוחשית, והיא זיכרון יום השבת.

 

אמרו חז"ל: מאי דכתיב – זכור את יום השבת לקדשו? זכרהו מאחד בשבת. היינו שמתחילת השבוע אנו צריכים כבר לזכור את השבת הקרבה ובאה ולהתכונן אליה. וכן אנו אומרים כל יום בתפילה: היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכו’…כלומר, שבכל יום אנו משתדלים לזכור את יום השבת הקרב ובא, וזהו מעין זיכרון עולם הבא, שהלא נאמר בשבת שהיא מעין עולם הבא, וכן אנו אומרים על השבת: תכלית מעשה שמים וארץ, שפירושו: כפשוטו – שהשבת היא הסוף והתוצאה של ששת ימי בראשית. וכמדרשו – שהשבת היא התכלית והמטרה שבשבילה נברא העולם, כמו שהובא בתחילת המאמר: משל למלך שעשה לו חופה, מה הייתה חסרה? כלה.

 

כאשר אדם זוכר בכל יום ויום, שכל מה שהוא עושה בששת ימי החול אינו תכלית בפני עצמה, אלא הוא רק בשביל להגיע לקדושת שבת, אזי הוא מכניס את קדושת השבת לששת ימי החול, ונשלמים כל החסרונות והיגונות של עולם המעשה. כי אפילו המצוות שאדם עושה, אין בהם שלמות בלא השבת, וכל עלייתן היא בשבת קודש, וכל שכן מעשיו היומיומיים. לכן צריך שלא יסיח דעתו לרגע מקדושת שבת, שאז מקבלת המציאות של ימי החול הארה מקדושת שבת, ומקבלת את משמעותה האמיתית והמלאה, ונשלמים כל החסרונות. וזהו ממש זיכרון העולם הבא, היינו, כאשר יודע שמעשיו מקבלים את משמעותם האמיתית רק כאשר הם מקושרים אל התכלית.

 

וזהו שאמר הקב"ה למשה: מתנה טובה לי בבית גנזי ושבת שמה. כי בודאי זוהי מתנה טובה, מאחר ובכדי לעבור את העולם הזה בשלום, ולקבל את כל הטוב שאפשר לזכות לו על ידי הדבקות בה’ ובתורתו, חייב האדם לדבק מחשבתו בתכלית, היינו לזכור את העולם הבא. אומנם זה קשה מאוד לאדם פשוט לדבק מחשבתו בעולם הבא, כי זה רחוק מהשגתו מאוד ואין לו שמץ של מושג והרגשה מהו עולם הבא בכדי לזכור אותו. אולם בזה עזר לנו הקב"ה ברחמיו, שנתן לנו מתנה טובה שהיא השבת. כי השבת קרובה אלינו, ומושגת לנו בקלות.

 

כל שעלינו לעשות בשבילה מצריך להכין מעדנים, לקנות קצת ממתקים, להשאיר כמה אורות דולקים, ולנוח… ועל ידי פעולות פשוטות אלה יכול כל יהודי לטעום טעם של עולם הבא, שהוא טעם האמונה והביטול אל האין סוף.

 

בשבת קודש מאיר אור נפלא של אמונה וביטול, ועל ידי שאדם בטל ממלאכתו ומכל דאגותיו וטרדותיו, ורק מתענג על ה’, ושר זמירות שבת, מודה ומהלל ומשבח – על ידי זה הוא זוכה להכניס את האור של האמונה לתוך ליבו, היינו שהוא זוכה להארה נפלאה של העולם הבא, הארה של אמונה שאין שום מציאות מלבדו יתברך, ומזה הוא מקבל כוח להמשיך את זיכרון העולם הבא אל ששת ימי המעשה, ויכול לדבק מחשבתו בעולם הבא גם כאשר עוסק במלאכתו, כי בכל פעם שהוא רואה שמתגברים עליו משברי החיים, כמו שאמר דוד המלך: "כל משבריך וגליך עלי עברו", הוא יכול מיד להזכיר לעצמו: "הלא עוד כמה ימים מגיעה השבת, ובשבת אין לא טרדות ולא דאגות, רק שמחה ומנוחת הנפש" ובזה הוא ממתיק את מרירות היומיום. וזהו ממש זיכרון העולם הבא והתכלית שעל ידם נמתקת מרירות העולם הזה.

 

לכן קורא רבנו לשכחה ששוכח האדם את התכלית-מיתת הלב, כי כאשר אדם שוכח את התכלית ושוכח שיש עולם הבא, אזי כל העולם הזה על כל טרדותיו נראה לו ממשי וכבד, כי הוא דואג כל הזמן על מזונותיו ומעמדו וכו’, וממילא ליבו נהיה אטום וסתום כמו מת ממש. ואילו כאשר אדם זוכר את התכלית, הוא יכול לעבור את ימיו בשמחה אמיתית ביודעו שלא העיקר שיתייגע ‘מצאת החמה עד צאת הנשמה’ לצאת ידי חובת העולם הזה, אלא העיקר הוא, שימלא ימיו בתורה ועבודה ויזכה להכיר את מי שאמר והיה העולם ולהידבק בו, דבר שתמיד אפשר לו לעשות, כי מצוות לא חסרות.

 

וכך אמר רבנו: העולם הזה אינו כלום, ואי אפשר להשיגו… עולם הבא הוא משהו, ואפשר גם אפשר להשיגו!

 

נמצא, שזכינו לעצה נפלאה, שבמקום להתאמץ לזכור את העולם הבא, דבר שקשה לרוב בני אדם מחמת שזה רחוק מדעתם, ישתדל האדם על כל פנים לזכור את השבת, דבר שבקלות אפשר לו לעשותו, ובסך הכל צריך לכל היותר לזכור שבוע קדימה, או יותר נכון שלושה ימים אחורה לשבת שעברה, ושלושה ימים קדימה לשבת הבאה. ובזה יהיה ממילא זוכר את העולם הבא עצמו, כי שבת היא מעין עולם הבא, וכמו שהעולם הבא הוא

 

מלא בדעת ואמונה וביטול אל האין סוף, כך ממש היא השבת, אלא שהשבת קרובה מאוד…בהישג יד ממש…

 

הנה עוד כמה ימים נניח את הטרדות במגירה, נמלא את הבית בניחוחות של בישולים, נפרוס מפה לבנה, נרחץ במים חמים, נדליק נרות שבת, ונלך לבית הכנסת לקבל את המלכה… ונשיר: בואי כלה…בואי כלה… בואי כלה שבת מלכתא…

 

ה’ יתברך יזכנו שלא להסיח את דעתנו לרגע משבת קודש, ויאירו ימי החול שלנו באור השבת, ועל ידי זה נזכה להינצל מטרדת העולם הזה, ולמלאות את ימינו בתורה ותפילה ומעשים טובים, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.