איך מונעים “התקף לב רוחני”?

 

 

חז"ל קבעו כי "עבירה מטמטמת את ליבו של האדם, שנאמר: "ואל תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תאמר ‘ונטמאתם’, אלא ‘ונטמטם’" (יומא לט).

 

לא נאמר שהחטא מטמטם את המוח או את השכל של האדם. לו היה נאמר כך, היה אפשר לאמת את הדברים בעזרת בדיקות משכל בקרב אוכלוסיות שונות – חוטאים ושאינם חוטאים – והשוואת התוצאות ביניהן. אולם חכמינו דיברו על "טמטום הלב".

 

"טמטום הלב" אין משמעותו טיפשות או פגיעה שיכלית כלשהי, אלא איבוד החושים הריגשיים המקשרים בין האדם לבין בוראו. הדבקות הטבעית לבורא, המצוייה בתוך נפש האדם, הולכת ופגה, הולכת ונעלמת. ה"אנטנות" הטבעיות המצויות בתוך האדם, שתפקידן לקלוט את קול האלוקים הבוקע מעל ולהעבירו לתוך נבכי נפשו של האדם – "נחלדות" ופוסקות לתפקד.

 

הניצוץ הטבעי הבוער בקירבו של היהודי – הולך וכבה, חלילה, והוא נעשה אטום לכל קריאה קדושה. ככל שימשיך לחטוא, יתנתק יותר ויותר מזיקתו לתורה ולמצוות, וברבות הימים הופכות אלה להיות זרות, נדחות ובלתי רצויות.

 

לפיכך, כשדוד המלך חוזר בתשובה הוא מתחנן: "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקירבי" (תהילים נא), שכן תהליך החזרה בתשובה כולל את טיהור הלב מ"טמטומו" ונטיעת רוח חדשה בקירבו. המערכת, שהושפעה מן החטא ופיתחה לעצמה אטימות זרות ו"טמטום", ובמידה מסויימת אף חולי – חוזרת עתה ומנקה את עצמה מכל אלה. היא מחדשת בקירבה עירנות, רגישות וזיקה חדשה לבורא.

 

לאור זאת תובן הגישה, המופיעה במקרא ובדברי חכמים, הרואה את החטא כמחלה, שכן אטימות הלב ואובדן הרגישות לתורה, למצוות ולערכי נצח – מחלה היא, וככל חולה, זקוק גם חולה זה לטיפול רפואי ולרפואה. ואומר רבינו יונה מגירונדי זצ"ל: "העוון – חולי הנפש, כמו שנאמר: רפאה נפשי כי חטאתי לך" (שערי תשובה).

 

על כן כשמדובר בתשובה – משולבת בה, בדרך כלל, הטרמינולוגיה הרפואית. הושע אמר: "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (יד), ירמיהו אמר: "שובו בנים שובבים – ארפה משובותיכם" (ג), ודוד המלך דיבר על כך בצורה ברורה יותר ומפורשת: "אני אמרתי ה’ חנני – רפאה נפשי כי חטאתי לך" (מא).

 

מובן, אם כן, שבמצב כזה הלב נמצא בסכנת מחלה.

 

אם נתבונן על הסיבות של חולי פיזי של הלב, דהיינו התקף לב או כל מחלה אחרת של הלב, לא עלינו, נראה שיכולות להיות מספר סיבות: אי ספיקת דם וסתימת עורקים, כמו כן יכול להיות מצב בו הלב אינו מצליח לשאוב דם במידה מספקת מכיון שהוא עצמו חלש וכן כיוצ"ב.

 

גורמי סיכון זהים קיימים גם כשמדובר בחולי הרוחני של הלב, והם אלה שמובילים את האדם להיחלש רוחנית, או שהם מחלישים את הרצון לדרוש ולבקש רוחניות, דבר שגורם לחיסולה המוחלט של איזו שאיפה רוחנית, וגם הקטנה ביותר.

 

כיצד אפשר למנוע את החולי הזה?

 

כידוע, סוף המעשה – במחשבה תחילה.

 

בלב כל אדם ישנם שאיפות ורצונות לעבוד את ה’.

 

במידה והשאיפות והרצונות הם גשמיים עד כדי איבוד האיזון – כלומר, אם הרצון הוא לצורך הכרחי או רצון הנובע מתוך תאווה או מידה רעה – אזי הצינורות שדרכם עובר ה"דם", של השאיפות והרצונות, נסתמים ונשחקים. כל זמן שהאדם לא מסיר את עודף ‘השומנים והכולסטרול’, שהן השאיפות והרצונות הגשמיים, מהמערכת הרוחנית שלו – הוא גורם ל"עומס" בפעילות השאיבה של הלב, וה"דם הזורם" בצינורות "מזדהם" מהפסולת שנוצרת עקב מחשבותיו הרעות. מחשבות אלה "סותמות" את המערכת במעשים לא טובים (עבירות וכו’) המטמטמים את הלב וגורמים לחולי. אולם כשמעשיו של האדם טובים, כלומר – שהמחשבות שקדמו להם היו מחשבות טובות, לכן "פעילות הלב" הרוחנית תעשה בצורה תקינה, והלב ישאר בריא.

 

 

הלב מהווה גוף למחשבותיו של האדם ועל ידי זה הרעיונות שבלב האדם יכולים להתממש.

 

רבי נחמן אומר שמחשבותיו של האדם מקבילות למעשה הבריאה. כל זמן שהאדם חושב, עליו לזכור ולדעת כי הוא עוסק, למעשה, במעשה הבריאה. ולאור זאת הוא מזהיר אותנו שלא לתת לדברים לצאת משליטה. בעקבות העיקרון שכל דבר בבריאה נוטה לבקש ולדרוש את מקורו, הוא מלמד אותנו שליבו של האדם, הנקרא בינה, מבקש באופן אינסטינקטיבי את מקורו, הלא היא החכמה.

 

על פי עיקרון זה הלב בוער בצורה טבעית, בתשוקה, ובכליון נפש לעבוד את ה’. אולם הסכנה הטמונה כאן היא ניסיון אפשרי של האדם לטפס בסולמו הרוחני הרבה יותר מהר מכפי יכולתו האמיתית והממשית. דבר זה עלול להביאו לידי עייפות רוחנית או ל"כליון" ולא פעם ל"שריפה". כלומר, למצב שבו האדם אינו מסוגל להבין עדיין את הרמות הרוחניות שאליהן הוא שואף להגיע ולכן הוא נכשל, או כשהוא מקבל על עצמו ‘קבלות’ רוחניות (קיום מצוות וכו’) שאינן תואמות את מדרגתו הרוחנית, לכן במצב כזה הלב לא מקבל תזונה מספיקה כדי להמשיך ולפעום כראוי, ויכול להגיע למצבים שנזכרו לעיל.

 

אם כן, עלינו להקפיד ולשמור על מחשבותינו, כי כל מחשבה נושאת עימה פוטנציאל אדיר. המחשבות הטובות שומרות על בריאותו הרוחנית של הלב, כדי שיוכל להמשיך "לשאוב" בצורה מווסתת, את "שאיבתו" הרוחנית, ובאותו זמן הוא מתחסן ומתרסן מפני "שריפה" או "כליון", כתוצאה מקצב עבודה שמעבר ליכולתו.

 

אם המחשבות העולות מן הלב הן רעות, אזי הן מולידות מעשים רעים, וזה אומר טמטום של הלב וחולי. אולם אם המחשבות הן טובות, אזי גם המעשים הגשמיים, הבאים בעקבותיהן, יהיו טובים ויניעו את הלב הלאה, ויגדילו את רצונו של האדם לעשות מעשים טובים נוספים.

 

חשבת טוב? חשבת חיובי? מנעת ‘התקף לב’ רוחני.