אם תאמין שיכולים לקלקל

 

 

האם היתה הגננת רחל באמת גננת לא טובה כפי שזכרתי, או רק לא היתה די מנוסה, או אולי סתם נטולת הכשרה מספקת?

 

קשה לדעת ממרחק כזה של זמן ודעה.

 

אפשר להבין את התסכול שלה, כשהיא פונה לבת הארבע ומבקשת ממנה לשלב ידיים או להצטרף למעגל או להביא את המטאטא או לא זוכרת מה, והילדה, שעלתה לארץ לפני חודשים אחדים, נועצת בה עיני עגל ומסרבת פקודה.

 

הגננת הקבועה לא סיפרה לה, לממלאת המקום, דבר על חירשות או קשיי תפיסה. מסקנה: חצופה קטנה שיש לטפל בה בהתאם.

 

‘ילדה רעה’, את זאת דווקא הבנתי. ועוד תוספת רועמת, שלמזלי לא הבנתי.

 

הטיפול קצר ונטול יומרות פסיכולוגיות: מעצר בית במחסן החשוך של הגן, לצד מפלצות שחורות עשויות בריסטולים מגולגלים וחישוקים עטויי קריפון ממסיבת חנוכה.

 

אחר כך חוזרת הגננת הקבועה, והצרחות ההיסטריות בשער הגן נפסקות.

 

בשנים שרדפו את השנה ההיא, הייתי נזכרת בה לפעמים, בגננת רחל, ולא באיבה גדולה. את הפחד ההוא כבר שכחתי מזמן, אבל לעיתים תהיתי באמת, מה עשוי להביא אישה בוגרת, אם לילדים או דודה לאחיינים, לידי פעולות תגמול קיצוניות כל כך. למעשה מזמן מחלתי לה בליבי, העדפתי להאמין שמדובר במשגה של ממלאת מקום מתחילה חסרת ניסיון, ולאו דווקא ברשעות מסוג נדיר.

 

הקורס התלת-שנתי במרכז ההשתלמויות.

 

רוזי, ששנתיים וחצי של ישיבה משותפת בקבוצה אחת עשו אותנו די חברות, מספרת בהפסקה בהתלהבות על הגזרה הקלה שפיתחה לשמלות של הבנות שלה, לכבוד בר-המצווה של בכורה.

 

אנו, היושבות הסמוכות לה, שותפות להתפעלות. היא מתארת את העיצוב המקורי, שצורת הגזירה המיוחדת שבו עושה רושם של משהו מושקע. היא מוציאה תמונות, ויש ממה להתרשם.

 

אני אומרת בפזיזות: "אפשר לקבל את הגזרה? גם לנו יש שמחה עוד מעט…"

 

למה אני כזו חסרת זהירות? לפני שחוצים כביש מביטים שמאלה, וימינה, ושמאלה עוד הפעם. היא בסך הכל רצתה לקצור מחמאות רוזי, היא לא היתה בדיוק במצב רוח נדבני.

 

"לא!" היא אמרה על אתר ובקול ברור מאוד. "לא! מה פתאום?!" ואז פנתה לקהל הרחב והסבירה בלי שמץ דיפלומטיה: "אני עובדת, מזיעה, שוברת את הגב, ובאים אנשים וחושבים שהדברים הפקר. כן. נכון. אני רעה! מה יש? נהייתי רעה פתאום. מי שרוצה, שישלם, בדיוק כפי שהיה משלם למעצבת. שנים נתתי דברים, ואף אחד לא חשב להציע תמורה. אני מוציאה את הנשמה ואחרים באים אל המוכן. יושבות כאן נשים מקצועיות. מישהי הציעה לעצב את ההזמנה לשמחה שלי חינם אין כסף? מישהי באה לערוך לי בר? כל אחד עושה את החשבון שלו. נהייתי רעה. בסדר גמור. לא מפחדת מזה".

 

נכוותה, אני חושבת לעצמי, המומה מכדי להיפגע. לא הכרתי אותה כזו. בעצם, דווקא כן. מתאים לה לרוזי. חדת לשון היא ציפתה מאיתנו ליותר השתתפות, אפשר אולי להבין אותה. איזו התנהגות! בסדר גמור. גם אני את המסקנות שלי אסיק בהתאם.

 

הזמן: חמישי בערב.

הרקע: סיר דגים מבעבע על הכירה ומבחר קליפות וכלים על השיש.

הטרגדיה: נגמר השום.

 

עם כל הערכתי הרבה ליכולת המסחרית של בן זוגי, לא יכולתי לראות בשפע השקיות המרשרשות שנחו בארון למעלה וכונו בשם היומרני ‘קניות לשבת’ (במבה, ביסלי, קרמבואים, כיפלים וכו’) תחליף הולם למוצרים שבאמת משמשים בסיס להכנות לשבת.

 

ובכן, נפלה החלטה של רגע לקפוץ לגן הבוטני שצומח ב’סופר’. מה פשוט מזה? סתם ירק בלתי יומרני, שאינו מאיים על שלום העולם, בטוח לשימוש וחסכוני. התהליך היה פשוט וקצר והסתיים בתור האקספרס.

 

ובכן, נעמדתי בתור וניסיתי לעניין את בן השנתיים המשועמם בערכה לשעת חרום: מוצץ ושמיכת המחמד. בערב שבת חדל האקספרס מלהיות קצר וקולע והופך להיות משמעם ועצבני.

 

מישהו התקרב ונעמד בסמוך, בלוית בקבוק שמן ועיתון של שבת. ברגע שעמדתי להניח את שללי על הסרט הנע, הקדים אותי המישהו והניח את שלו.

 

"תסלחי לי", אמר בעוינות גלויה, "לא היית פה קודם".

 

בזאת קיבלתי אישור לתחושותיי המוקדמות, שיצורים מסוגו נוטים שלא להבחין בנמלים קטנות בגובה מטר ששים וארבע. בכל זאת ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם (משום מה הופכת תמיד כל האסרטיביות שאני אמורה להפגין לצרור מקרי של הצטדקויות קלושות): "הייתי מאחוריה", סימנתי על העומדת לפני, ולמעשה הייתי לפניה, אבל הנחתי לה לגשת קודם…

 

"היית לפניה, אה? והלכת לטייל בכל החנות ועכשיו חזרת?" אמר המישהו.

 

טוב, אולי נתחיל עכשיו להסביר הסברים ארוכים איך רדפתי אחרי בן השנתיים שלי שמאס בשגרה ויצא מהעגלה… מצחיק מאוד! איך טיילתי בכל החנות אם בידי רק ראש עלוב של שום? ובכלל, מה זה עניינו? הרי בכל מקרה הגיע אחר כך.

 

"בבקשה", אמרתי ונרתעתי צעד לאחורי, "לא נריב על כך. הדרך פתוחה".

 

מישהו לא התרשם מן המחווה. נטה קדימה עם הבקבוק והעיתון וברגע הבא כבר פשפש בכיסו בשביל כרטיס האשראי. אחרי עמדו עוד שני אנשים לפחות וגם הקופאית ישבה ולטשה בי עיניים, שודדת הקופות הסדרתית. מיהרתי לצאת משם, רותחת מכעס. שוכחת, כמצופה, את השום שבשלו כל הסער.

 

בלילה הבנתי פתאום, למה בכלל אני לוקחת טיפוסים כמוהו ברצינות. התחלתי לדלקם בלי מחשבה: "הריני מוחל וסולח", אבל נתקעתי במילה השנייה. זה לא הבושות. שטויות. וגם לא שלוש הדקות האבודות. אנחנו נתגבר!!! לא זה העניין. זה זיהום האוויר שמפזרים לנו פה חסרי התרבות האלה. הרעל הזה שהם משפריצים לכל עבר. על זאת לא אוכל לעבור להם בשתיקה.

 

שנים אנחנו מוחקים כעסים ישנים וקטנים, אבל פתאום קורה דבר-מה ואנו מגלים, שהם דווקא הלכו איתנו רחוק לתוך חיי ההווה שלנו, כי הגננת רחל בעצם לא גמרה להיות חלק מהם.

 

חשבנו כך בטעות, היינו קטנים ורואים את הדברים באופן קווי. אז סלחנו לה בלי הרבה מחשבה, לא ידענו שהיא ממשיכה לחיות בתוך עולמנו הקטן וגם לבעוט. חזק. בכל מיני צורות. פעם קוראים לה רחל ופעם קוראים לו מיקו, הוא סגן מנהל הבנק שהמפתח בידו, ופעם הוא מישהו שברגל גסה מרטש ערוגות יפות שטיפחנו לנו.

 

מורשת הגננת רחל מלווה אותנו בעשרות ווריאציות בעולם צר האופק הזה. כולם דומים לכולם: מרוכזים בעצמם, שועטים אל השקל הבא. חזקים, קולניים ולא עוצרים באדום. הם מתמידים להרוס לנו, פעם אחר פעם, את האמון הבסיסי בסובבים אותנו. הופכים כל גיחה אקראית אל העולם ליציאה אל שדה קרבות. בעל כורחנו אנו הופכים להיות זהירים וחשדניים. ובכן, אינני סולחת. נהייתי רעה! כן, מה יש? שישלמו על ההתנהגות הזו.

 

"את טועה", אומרת לי רינה, "הם לא הורסים לך את האמון בהם, הם הורסים לך את האמון בך. כל מה שידעת על עצמך, כל הטוב שרצית בשביל נפשך, את מרשה להם להרוס לך. למה לתת בידם עוצמות כאלה? זה לא קולך שדובר בך, זהו קול זר שמעולם לא הכרתי".

 

פתאום שמעתי את קולה של רוזי, והתביישתי. האם לא אני היא זו שדיברה תמיד בגנות פלגיאטים?

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")