לגלות את היעד

 

 

שלום,

 

ידוע, שלכל אדם יש תפקיד בעולם, והאדם נברא כדי להשלים תפקיד כלשהו.

 

שאלתי היא, האם לכל האנשים יש אותו תפקיד לשמור תורה ולקיים מצוות או שלכל אחד יש תפקיד מיוחד?

 

אם יש לכל אחד תפקיד מסויים, האם האדם יכול לדעת מהו תפקידו המיוחד? וכיצד הוא ידע זאת? האם אדם יכול למות למרות שלא מילא את תפקידו בחיים?

 

אשמח אם תוכלו לענות לי על שאלותי.

 

בתודה ובברכה,

א.ג. בני ברק.

 

***

 

 

לפני שנדבר על תפקידו המיוחד והאישי של כל אדם – חשוב לציין שיש לנו בהחלט תפקיד משותף כיהודים והוא קיום מצוות הבורא כמפורש בתורתו. כל יהודי מצווה להאמין בבורא, לשמור שבת, לפרוש ממאכלות אסורות וכו’, בלי שום יוצא מן הכלל.

 

מלבד התפקיד הכללי יש לכל אחד מאיתנו גם תפקיד פרטי, וכבר בתורה אנו מוצאים עיקרון זה בחלוקת עמנו למעמדות של כהנים, לויים, וישראלים.

 

יש תחומים שבהם נדרש כל אחד מהם משהו אחר, ובודאי גם חלוקה זו נקבעת בהשגחה פרטית. ויש סיבה מדוייקת, מדוע דווקא פלוני יהיה כהן ויצטרך במשך חייו להיזהר שלא להיטמא למת, לברך את עם ישראל מעל לדוכן, ועוד אורחות חיים המיוחדות לכהנים בלבד.

 

גם מעבר לחלוקה בסיסית זו של שלושת המעמדות בעם ישראל, מתחלק יעוד לכל פרט ופרט, ונביא כמה מובאות מדברי גדולי ישראל בעניין זה.

 

כותב הרמח"ל ב"דרך השם" (ח"ב, פ"ג, סעיף א): "ואומנם חילקה החכמה העליונה (כלומר חכמת הבורא) את ענייני הנסיון האלה (מה שאדם צריך להתנסות בו בעולם הזה) בין אישי המין האנושי, כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראוי ונאות. ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, והוא פקודותו (מה שמופקד עליו) ומשאו (ועבודתו) בעולם הזה". הווה אומר – בממלכת הבורא "חיילים" רבים, ולא מצפים מכל אחד למלא את כל התפקידים בממלכה.

 

דרך משל – אחד משרת בצבא המלך, אחד שחונן בכישרון אומנותי מייפה את ארמונו, והאחר אחראי על גביית המיסים או על רווחת התושבים. באותו אופן, מבאר הרמח"ל, חילק הקב"ה לכל אחד מאיתנו תפקיד מסויים בממלכתו, ודווקא תפקיד זה מוטל עליו למלא.

 

 

משום סיבה זו, דהיינו מריבוי הגוונים שיש בצבאו של השם, בבני ישראל בניו, מורה ההלכה: "הרואה שישים ריבוא מישראל יחד אומר: ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, חכם הרזים" (שו"ע או"ח, רכ"ד). ומבאר הירושלמי (במשנה ברורה) טעם ברכה זו (ברכות ס"ג): "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה". כל יהודי הוא אחד יחיד ומיוחד בצבא השם, וכשם שהוא שונה מחברו בחיצוניותו (אין פרצופיהן דומין זה לזה) כך הוא שונה מחברו בפנימיותו (אין דעתן דומה זה לזה). השוני החיצוני והפנימי מלמד על יחודו ועל תפקידו האישי של כל יהודי בעולמו של הבורא.

 

וכן ביאר בעל התניא בעניין ברכה זו (תניא ח"א בהקדמה): "ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חברו" – שמאחר שכל אחד בנוי אחרת ותופש אחרת את המציאות, ממילא מתגלה הדבר בדברים השונים מהם הוא מתפעל ובדברים השונים אליהם הוא נמשך.

 

ביאור ברכת "חכם הרזים" היא – מה רבה גדולת ה’ שמולך על כל ריבוי הפרטים השונים והמשונים הללו "ויודע מה שבלב כל אלו" כלשון רש"י בגמרא. וכל השינויים הללו שבין אדם לחברו משרתים את אותו אדון. אומר על כך ה"אוהב ישראל" מאפטא (פרשת פנחס): "היינו הגם שכל אחד ואחד מישראל יש לו שכל מיוחד ועובד את השם יתברך בבחינה אחרת מחברו, מכל מקום הכל הולך אל מקור אחד ובא ממקור אחד".

 

ועוד כתב בעניין זה ה"שפת אמת" (פנחס תרכ"ז): "ברוך חכם הרזים – פירוש שאלוקותו יתברך חל על כל בריה באופן אחר, כמו שכתוב: "אני א-ל ש-די, שיש די באלוקותו לכל בריה, פירוש: במידה מיוחדת ומצומצמת כפי כח הכנת כלי המקבל".

 

 

וכאן אנו מגיעים בעצם לשאלה החשובה ביותר. מאחר שלכל אדם תפקיד מיוחד, כיצד ידע מהו תפקידו?

 

ראשית, בודאי שומה עלינו להאמין שאם הקב"ה יצר את כל אחד מאיתנו לתפקיד מיוחד, בודאי הוא גם נתן לכל אחד את הכלים לממש תפקיד זה ואת הדעת לגלותו. וה"תמרורים" המורים לנו את דרכנו המיוחדת מתבארים אף הם בדברים חז"ל.

 

כותב המדרש (ילקוט שמעוני, מלכים א’ כ"א רמז רכ"א): "כתיב "כבד את ה’ מהונך" – עליך לעבוד ולכבד את השם ממה שחננך. (ולדוגמא מביא המדרש את אחד מכישרונות בני אנוש) שאם היה קולך נאה עבור לפני התיבה (התפלל כשליח ציבור) חייא בן אחותו של רבי אלעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו (רבי אלעזר הקפר): חייא בני, עמוד וכבד את ה’ ממה שחננך".

 

הרי לנו תמרור אחד: כל אדם צריך לחקור ולגלות את כישרונותיו המיוחדים ובאמצעותם לעבוד את ה’ ולכבדו.

 

 

נתבונן בדברי חז"ל במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מבחינה הלכתית בודאי כל יהודי מצווה לעסוק בשלושת עמודי עולם אלו, וכבר קבעה ההלכה גדרים לחובתו הבסיסית של כל יהודי בלימוד תורה, בתפילה, במתן צדקה ובעשיית חסד. אבל מעבר לזה הוא כמעט בלתי אפשרי שאדם ישתלם ויקנה שלימות במידה שווה בכל אחד משלושת התחומים הללו. ואשר על כן, לאחר שקיים את חובתו הבסיסית וההלכתית לכל אחד מהם, בודאי ימצא שליבו נוטה יותר לאחד מהם דווקא.

 

ללמוד תורה, כל יהודי צריך, אבל לא כל אחד יכול להיות גדול הדור. אולי יעודו המיוחד לו – להתמסר בכל כוחו דווקא לעניין מענייני גמילות חסדים (ולא במקום לימוד כאמור, אלא כדבר שאליו הוא מקדיש יותר זמן מן האחרים). ואחר, להיפך, עניינו ומהותו – רק תורה, וכל רגע שיפרוש ממנה הפסד לו והפסד לעולם. בודאי גם הוא צריך לגמול חסד אך ספק אם יעמוד לו כוחו להתמסר כל כולו לתורה וגם להקים אימפריות של עזרה לזולת.

 

גם אבות האומה, אף שבודאי כל אחד מהם היה שלם בכל מיני שלימות ואין ערוך לקדושתם ומעלתם, נקראו כל אחד מהם על שם מידה מסויימת. אברהם איש החסד, יצחק איש הגבורה ויעקב איש התפארת. וכי אברהם לא ניחן בגבורה או יצחק לא עשה חסד? חלילה, כל אחד מהם בודאי עבד את ה’ בכל כוחו ובכל התחומים, אבל למרות זאת התייחד שמו דווקא על מידה מסויימת, שעליה עבד יותר מכל ובה השתלם במיוחד.

 

ועל דרך זו אף אנו מצווים לחפש בתוך קדושת ישראל, בתוך התורה ומצוות "עשה טוב" מיוחד שנוגע לליבנו ומתאים לכישרונותינו ולנטיות ליבנו. בו להשתלם ובו לשרת את מלכו של עולם, ולקיים ‘כבד את ה’ ממה שחננך’.

 

עיקרון זה מצאנו בדברי חז"ל (מסכת שבת קי"ח) שאל רב יוסף את רב יוסף בנו של רבה: "אביך במאי הוי זהיר טפי?" ("אביך במה היה זהיר ביותר?"). שאלה זו מובאת לאחר דבריהם של כמה תנאים שכל אחד מציין מצווה אחת שהיתה חביבה עליו במיוחד והיה מקיימה במסירות, בדקדוק ובאהבה וכבר כתב בעניין זה ספר החרדים (פ"ח, ס"א): "ואף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכח גדול". וכן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מט): "כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט" ועוד רבים על זה הדרך.

 

 

כשם שכל אחד יש לו מצוות עשה הנוגעות לו במיוחד ונטיית ליבו תורה לו את הדרך אליהן, כך יש לכל אחד "סור מרע" מיוחד, דהיינו תחום שקשה לו במיוחד (וכל אחד יודע היטב היכן קשה לו) ובתחום זה דווקא עליו לעבוד ולשפר את מידותיו, דווקא היכן שקשה לו, וגם זה בכלל "כבד את ה’ ממה שחננך" שמתמודד לכבוד בוראו עם הקושי והיצר הרע המיוחד לו וכן כתב בעניין זה רבי צדוק הכהן מלובלין (שם): "כל אחד יודע במה שיצרו תוקפו ביותר – הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו הדבר נקי ובר לבב. ועל כזה אמרו (גיטין מ"ג): ‘אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם’, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר – לתקן אותו דבר"!

 

 

בכלליות ניתן לומר שאף אם אדם אינו ידוע בבירור עניינו המיוחד ב"סור מרע" ו"עשה טוב" (אף שיש לו תמרורים) דבר אחד ברור מעל לכל ספק: על האדם להתמסר בנאמנות לרצון ה’ וקיום מצוותיו וחזקה עליו שמן השמים יובילו אותו לאותם נסיונות ולאותם מאורעות שיגלו את הטוב המיוחד שבו ויעמתו אותו עם הרע המיוחד שבו שעליו מוטל לגבור.

 

אם יתחזק באמונתו ובכל מצב יחפש ויחקור כיצד יוכל לשרת את בוראו מיטיבו – בודאי יגיע בסופו של דבר אל יעודו וימלא את תכליתו.

 

לשאלתך, האם אדם יכול למות למרות שלא מילא את תפקידו בחיים? למרבית הצער התשובה היא: כן, גדול כוח הבחירה, ואדם שבחר ברע, חלילה, עשוי להחמיץ את יעודו, אומנם יש ליוצר הנשמות בחסדו תקנה גם לזה והוא עניין גלגול נשמות, אבל מוטב למי שכבר נמצא כאן לאזור מותניו ולבקש יעודו ולא לסמוך על הנסתרות, מה גם שאפילו לעניין גלגול נשמות לא כל אחד זוכה (ויש להעיר שגלגול פירושו להתנסות שוב בסכנה העצומה של העולם הזה).

 

ומי אמר שבפעם הבאה יהיה לו קל יותר?…

 

(מתוך "התבהרות" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").