חבל קפיצה אל האושר

לפעמים אנחנו בטוחים שבשביל לרצות, לשמח ולהלהיב אנחנו חייבים לקטוף את הירח, לתלות אותו יחד עם כוכבים ולכתוב הקדשה באותיות אש. אז זהו, שלא...

3 דק' קריאה

מ. רות

פורסם בתאריך 25.12.07

לפעמים אנחנו בטוחים שבשביל לרצות,
לשמח ולהלהיב אנחנו חייבים לקטוף את
הירח, לתלות אותו יחד עם כוכבים ולכתוב
הקדשה באותיות אש. אז זהו, שלא.
 
 
חברתי הטובה ילדה בן. זו היתה יכולה להיות שמחה מושלמת מכל הבחינות, אבל היא לא היתה מושלמת. כי התינוק שנולד אובחן כבעל ‘תסמונת דאון’.
 
עכשיו היה צריך להותיר כאן כמה שורות ריקות בהן כל אחד יחשוב את הרהוריו האישיים לגבי מתנה מיוחדת זו שניתנת ישירות מבורא עולם.
 
אבל אני הייתי צריכה ללכת לבקר אותה. ביקור בבית חולים לא מצריך כלום מלבד בייביגרו עטוף, חבילת שוקולד טובה, וקו אוטובוס ישיר, אבל הביקור הזה גרם לי להצטייד בהרבה מחשבות, רגשות, תכנונים ותפילה בנוסף לכל אלו.
 
נסעתי. כשהגעתי ראיתי מול עיניי מחלקת יולדות רגילה, תינוק מתוק ביותר ובעיקר יולדת שמחה ורגועה.
 
רק אני רעדתי כמו עלה נידף ברוח. לא ידעתי מה עלי לומר, לא כולם אוהבים שאומרים עליהם שהם גיבורים גדולים. כי באמת הם לא תמיד מרגישים כך, וזה יכול להרגיז, הם גם לא תמיד מתלהבים לשמוע שה’ בחר אותם לניסיון הזה כי הם אנשים מיוחדים, על אף שהם יודעים שזה נכון. כי בהחלט לא כל מה שנכון נעים לשמוע ובטח שלא בפעם העשרים, ובמיוחד לא לפני שהם עיכלו את הניסיון ולפני שהם השלימו עם האתגר שהגיע בהפתעה מוחלטת.
 
אנשים גם שונאים רחמים ובעיקר אם הם מלווים במבטים שעושים אותם מסכנים פי שניים, ואנשים עוד יותר שונאים כשעושים אותם מסכנים פי שניים, ואנשים עוד יותר שונאים כשעושים מהקושי שלהם כלום ו"תראי איך הוא חמוד", ו"לא רואים עליו כלום". הא, והכי מהכל: "תשמחי, יש צרות הרבה יותר גדולות, אז תשמחי".
 
ואני, חברתה הטובה והמבינה, עומדת מולה בידיים מלאות ובלב גדוש ואפס מילים. מה, למען ה’, מה צריך לומר שלא יפגע שלא ירגיז, שלא יקומם ולא יגרום לה לבכות, אלא רק ישמח ויעודד וייתן כוח.
 
"את נראית נפלא", אמרתי בלי לחשוב. זו היתה האמת.
 
"תודה", היא ענתה, "אחיות שלי היו פה ועשו לי מצב רוח".
 
‘באמת’, רציתי לומר לה, ‘תני לי את הטלפון, אני חייב לשמוע מילה במילה מה הן אמרו לך, אני צריכה מרשם מה אומרים לאנשים שהגיע אליהם קושי בלתי מתוכנן, הם ציטטו את ה’מסילת ישרים’? הן הביאו לך קלטת על עמידה בניסיון? סיפרו סיפורים על תסמונת דאון כמו כולם? שרו שירי רגש? מה הן עשו?’
 
לא, הן לא עשו שום דבר מכל אלו, רק ישבו איתה, הקשיבו לה, צחקו מבדיחות, אמרו שהתינוק חמוד ויש לו אף כמו של יוסי ושיער כמו של אסתי, שאלו מתי היא תחזור ודיברו על מה שקרה בבית ואיך יפה החלוק שהיא קיבלה. וזהו.
 
כל כך פשוט. כל כך גדול.
 
פתאום נעלמו התכנונים העצומים, הלחצים הקשים והמילים המפוארות עם גזרי העיתון שהכנתי לציטוטים. עשיתי מה שהן עשו. והיה טוב לכל הצדדים.
 
מתי נזכרתי בכל אלו? כאשר שמעתי על זוג הורים מסורים שנתנו לבת הארבע שלהם את מתנת החלומות (החלומות שלהם מימי הילדות שמעולם לא הוגשמו והשאירו, מן הסתם, צלקות לנצח בליבם הרגיש…). המתנה היתה – נסיעה משותפת לחנות הצעצועים הגדולה ביותר במזרח התיכון, שם יכלה הילדה לבחור מתנה ככל העולה על רוחה. שמעתם? אפילו יהיה זה מטבח של פישר-פרייס עשוי זהב טהור.
 
הילדה, שיכורת אושר, החלה להסתובב בין המדפים, בוחנת בעיניה אלפי משחקים מכל הצורות והצבעים. כעבור שעה קלה היא שבה מאושרת: "מצאתי!"
 
"מה?" התרגשה האם, "מה באמת?" מישש האב את ארנקו במתח. "זה", היא פתחה את ידיה והושיטה להם באושר… חבל קפיצה פשוט!
 
לא הועילו הפצרות האב ותחינותיה של האם, רק את זה היא רוצה ולא שום בובה שיודעת לרקוד על הראש, ושום אופניים שיודעים לשיר מה נשתנה…
 
זהו. זה תמצית העניין, לפעמים אנחנו בטוחים שבשביל לרצות, לשמח ולהלהיב אנחנו חייבים לקטוף את הירח, לתלות אותו יחד עם כוכבים ולכתוב הקדשה באותיות אש.
                              
אז זהו, שלא.
 
כי לפעמים כל מה שהצד השני צריך הוא חיוך מהלב, ומחמאה כנה אחת.
 
אנחנו בטוחים שבשביל שהילדים יהיו מאושרים צריך שיהיה להם את כל מה שראינו בחלון הראווה וכל מה שסיפרו לנו שיש לחברים שלהם. שטויות. ילד ירגיש מאושר עד השמים אם אמא הכינה לו פסטה בצורת שבלולים בדיוק כמו שהוא אוהב כי היא חשבה עליו.
 
כדי ליהנות מארוחת ערב לא צריך לנסוע כל כך רחוק, ולענוד פפיון במסעדה יוקרתית. גם הפירה הפשוט והדג המטוגן הסטנדרטי עם אווירה נינוחה וטובה, ואיזו מנה אחרונה נחמדה ומשמחת, יעשו את שלהם.
 
האישה, ובכן היא לא חייבת, בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, רק עשרים וארבעה קראט ומעלה בכל פעם שרוצים לגרום לה קורת רוח. זר פרחים, סליחה, אפילו ורד אחד מלא תשומת לב, יעשה אף הוא את שלו.
 
ההורים שלנו, החברים, הבוס בעבודה, ושאר אנשים שאנו פוגשים במהלך החיים ומשוכנעים שנצרך משהו מאוד מאוד גדול כדי שהם יהיו מאושרים, בשביל שיהיה להם טוב. משפט אחד וצלחת עוגיות זה לפעמים הכל בשבילם, כן, ואפשר לצרף פתק… לא מכתב רק פתק…
 
אם רק כולם היו מבינים שילד לפעמים בוחר מכל משחקי העולם חבל קפיצה, למרות שמוכרים שם גם ג’יפ ממונע, כי זה מה שבאמת משמח אותו…
 
אם רק כולם היו מבינים שמילה טובה, חיוך, הארת פנים, ורד ולא זר בגודל של גינה, הם אלה שבאמת משמחים אותנו…
 
אם רק כולם היו מבינים את זה באמת, היינו מצליחים להפוך את האנשים שסביבנו למאושרים הרבה יותר ובתדירות גבוהה יותר. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

כולם דומים לכולם: מרוכזים בעצמם, שועטים אל השקל הבא. חזקים, קולניים ולא עוצרים באדום. הופכים כל גיחה אקראית אל העולם ליציאה אל שדה קרב. ובכן, אינני סולחת!

Featured Products