הלב והמעיין – מכתב 12

 

 

ארז יקר,

 

כאשר התלוננתי בפניך ש’נגמר לי’ הייתי באמת במצב רוח ירוד, וכעת אני רואה את הדברים באופן אחר. כנראה שאדם רואה הכל לפי הזווית של מצב הרוח שלו ולא לפי המציאות האובייקטיבית (בשביל זה יש חברים, לא?).

 

אהיה כן איתך – באיזו שהיא נקודה בלב הרגשתי קודם, שעניין ההתחזקות בברסלב הוא מין דבר ‘סטיקרי’ כזה, כאילו שזה אמור להספיק אם אומרים את משפט הקסם: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" או: "אין שום ייאוש בעולם כלל", וכאלה דברים, שאם אתה מאמין בהם – טוב, ואם לא – אז "תתחזק אחי". ופתאום פתחת לי עומק כזה בעניין ‘אזמרה’ (וכמובן יש עוד הרבה יותר מזה) אז עכשיו אני עושה תשובה על המחשבות שלי לגבי שטחיות העניין ואני "מתחזק, אחי" כפשוטו. תודה!

 

דרך אגב, עניין יראת שמים הוא כידוע לי, עמוד השידרה של עבודת השם, אז איך זה מסתדר עם כל לימוד הזכות של ‘אזמרה’?

 

ברוך ה’, גם הלימוד בספרי רבנו מוסיף בכל פעם ידע רב וחשוב, וכדי שלא אתבלבל, החלטתי לקבוע לי סדר לימוד – ובזאת לפתור אחת ולתמיד את הלבטים של ‘מה כדאי ללמוד עכשיו, את זה או את ההוא?’ כשהתבודדתי על הנושא, הרגשתי שמשמים מכוונים אותי לחלק את הלימוד לפרקים רבים ולא ארוכים. לא להעמיס על עצמי! הרגשתי שראוי הוא שיהיו לרבנו חסידים שמחים, חיים ונינוחים, ולא אנשים רדופים ובהולים. ואם באמת ארוכה היא הדרך עד שאסיים להקיף את הכל – הדבר יכול לעודד ולאו דווקא להלחיץ. אינני עתיד להשתעמם בחמישים שישים שנים הבאות…ברוך השם, תמיד יהיה לי משהו חדש ללמוד ולהשכיל ולעשות ולקיים.

 

אבל לצד הרגיעה בנושא הלבטים שלי, התרגשה עלי בעיה אחרת, ומאוד מאוד מעיקה. מאז אותה התבודדות של אזמרה שסיפרתי לך עליה במכתבי הקודם, אני מרגיש ממש שנסתם לי הפה. כאילו מישהו מחזיק לי את השפתיים (או נכון יותר, את הלב) ולא נותן לי להוציא מילה.

 

בשבוע שעבר התבודדתי רק שלוש פעמים, השבוע כבר עברו עלי יומיים בלי התבודדות, ואני מגלה בבהלה שהעצה שהכי התחברתי אליה מכל עצות רבנו – נשמטת לי לפתע מבין הידיים. אני פוחד לאבד את הכל! מה עושים במקרה כזה?

 

שלך תמיד,

דניאל

 

***

 

 

 

דניאל יקירי,

 

בעניין שאלתך על יראת שמים ואיך זה מסתדר עם ‘אזמרה’, מגלה רבי נחמן פן חדש, שכאשר אתה מתבונן בו אתה אומר: "כמה שזה אמיתי. מוכרח להיות ככה. איך לא חשבנו על זה קודם"?

 

בפסוק בספר משלי כתוב: "יראת ה’ לחיים" (משלי יט, כ"ג). ומגלה כאן רבי נחמן עומק חדש: יש "יראת ה’ – לחיים" ויש "יראת ה’ – למוות". יש יראת ה’ שמחייה את האדם, מעודדת אותו ומעוררת את נפשו להשתפר ולהתעלות. ויש יראת ה’ אחרת, שגורמת לאדם ירידה ושברון לב, התרחקות מן הקדושה וייאוש. עצם העובדה שמה שנראה לנו כמידה טובה עלול להיות, בעצם, מידה רעה "מחופשת" למידה טובה. גם היא גילוי של עקרון יסודי וחשוב בעבודת ה’. וכך מבאר רבי נחמן עניין זה (ליקו"מ א: "כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאילו הוא מסיתו לעשות מצווה…אף על פי כן – מלאך מזיק הוא").

 

ובכן בוא נראה איך מפשיט רבי נתן את לבוש המצווה השקרי של יראת ה’ מעל פני היצר הרע. וכה דבריו (ליקוטי הלכות פסח ט, סעיף טז):

 

אך כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו צריך להיזהר מאוד מאוד שימשיך על עצמו היראה מהעונשים לטובה ולא לרעה חס ושלום. כי יש כמה וכמה (בני אדם) שעל ידי עוצם היראה שלהם נופלים יותר (לעצבות וייאוש ועל ידי זה ממילא גם למידות רעות ועבירות ממש, כמובא בהמשך דבריו) כאשר שכיח בכמה בני אדם, שכשיושבים על ספר "ראשית חכמה" הקדוש או שאר ספרי מוסר, המדברים מגודל מרירות העונשים הקשים המגיעים על כל עבירה, רחמנא ליצלן, מחמת שיודעים בעצמם שעברו על כל אלו הדברים כמה וכמה פעמים ויותר ויותר רחמנא ליצלן. ומגודל המרה שחורה ועצבות שנופל עליהם, על ידי זה הם נופלים יותר מבתחילה, עד שיש שבאים על ידי זה לכפירות, חס ושלום, כי מחמת שאינם יכולים לישא עליהם אימת העונש הגדול כל כך, וכן להתגבר על יצרם אינם מתגברים, ועל כן אוי להם מיצרם ואוי להם מיוצרם.

 

וכל זה מחמת שיראת העונש היא בחינת דינים ומבחינת דינים נשתלשל כל אחיזת היצר הרע והסיטרא אחרא. ועל כן כשאינו זוכה – אזי חס ושלום נתהפך לו ליראה רעה רחמנא ליצלן, כי נופל לעצבות ומרה שחורה, שעל ידי זה מתגברים התאוות וכו’.

 

איך זוכים, אם כן, ל"יראת ה’ לחיים" שעל ידי יראת ה’ נזכה לחיות והתעוררות ולא נגיע לייאוש ולכפירות חלילה?

 

על זה משיב שם רבי נתן בהמשך דבריו הנעימים: "על כן עיקר התיקון על ידי בחינת הצדיק הגדול שזוכה להמשיך בעולם הדעת. שמחזק כל הנופלים והרחוקים שלא יתייאשו עצמן בשום אופן וכל זה כדי להמשיך עליהם יראה (טובה וקדושה) היינו שזה הצדיק זוכה להאיר דעת נפלא ונורא מאוד, שעל ידי זה נמשכת יראה עילאה ונפלאה מאוד, עד שזאת היראה יכולה להגיע ולהאיר ולעורר כל הרחוקים מאוד מאוד. ועיקר הדבר שבעוצם נפלאות הדברים שממשיך זה הצדיק בדעתו הנפלא – על ידי זה באה היראה על כל אחד רק לטובה ולא לרעה, כי אפילו הרחוק מאוד מקבל היראה רק לטובה, כי הוא (הצדיק הגדול) מאיר ומודיע לכל אחד, כי עדיין השם יתברך איתו ועמו וקרוב אליו, ומחייה ומשמח ומנחם הכל. ומאיר בהם דרכיו, שגם הם יוכלו לשמח ולחזק את עצמם בעוצם ריחוקם, ואז נמשך עליהם היראה תמיד לטובה ולא לרעה כלל. כי תיכף שזוכרים את עצמם או כשרואים באיזה ספר מוסר עוצם יראת העונש – הם נתעוררים בתשובה תיכף כראוי. וכשהבעל דבר רוצה להכניס בהם מרה שחורה ועצבות, כאילו אפס תקווה, חס ושלום, הם זוכרים תיכף חסדי השם ונפלאותיו"…

 

מדוע, למעשה, עלול האדם להישבר וליפול בדעתו כאשר הוא עוסק בענייני מוסר ויראת ה’? גם כאן מגלה לנו רבי נתן את שורש הבעיה וכותב (שם בסעיף יז): "כי עיקר הנפילה על ידי גדלות (גאווה) שמחמת גסותו נדמה לו שכבר היה יגע בעבודת השם, וכשרואה אחר כך גודל ריחוקו עדיין מהשם יתברך, נופל בדעתו מאוד, כי נדמה (לו) שהוא מתייגע בחינם ועל ידי זה נופל לגמרי…

 

…אבל מי שחפץ באמת – יודע שפלותו באמת וגדולת הבורא יתברך, עד שכדאי אצלו כל היגיעות והעבודות שבעולם בשביל נקודה אחת של התנוצצות אלוקות אחד, ומשמח עצמו בכל נקודה ונקודה שמוצא בעצמו מקודשת ישראל…ואדרבא, כל מה שרואה ריחוקו יותר – בא לשמחה יותר, מחמת שבא לשפלות וענווה יותר. וזה בחינת "ירידה תכלית העליה", שעל ידי הירידה, חס ושלום, שבא מחמת גסות, שאינו יכול לסבול לצפות עדיין להשם יתברך בשפלות וירידות כאלה. כי היה מרוצה לעבוד את ה’ אם היה זוכה להיות צדיק חסיד גדול במעלה וכו’. אבל כשרואה שאינו זוכה לזה והוא רחוק כל כך ומונח בשפלות כזה – שוב אינו רוצה כלל חס ושלום, ומבקש תואנה לפרוש חס ושלום מאחורי המקום לגמרי.

 

…אבל מי שמחזק את עצמו תמיד, הוא בא על ידי הירידה לשפלות אמיתי ומתקרב יותר להשם יתברך ובטוח בחסדי ה’ ובטובו שיתהפך הכל לטובה, בכוח וזכות הצדיקים האמיתיים, שיש להם כוח להפוך הכל לטובה, ואזי זוכה לשמחה גדולה תמיד ומתקרב להשם יתברך יותר"…

 

נמצא, מתוך דבריו הקדושים, שיראת ה’ לחיים היא יראה שבאה מתוך ענווה, שהאדם מוכן לעבור הכל אפילו בשביל לעשות קצת ומעט נחת רוח להשם יתברך, וגם אם לא יהיה צדיק גדול. ואילו יראת ה’ למוות, כלומר תחפושת של יראת שמים שמציג היצר הרע, נובעת בעצם מגאווה, שאדם מרגיש שלא נאה לו לעבור משברים וקשיים כאלה, ולכן הוא מתייאש ופורש חס ושלום.

 

מכל האמור יוצאת לנו הדרכה ברורה נוספת – ברגע שאדם עוסק בספרי מוסר ויראה או שומע דרשות בנושאים אלו ומרגיש שזה מייאש אותו, עליו לדעת שחובו, ברגעים אלו, פשוט לסגור את הספר ולאטום את אוזניו. כי מי שדובר אליו כעת באמצעות הדברים הללו – הוא היצר הרע בכבודו ובעצמו, שמתלבש ומתחפש בהם ליראת שמים.

 

ולא משום שהדברים אינם אמת, אלא משום שלפי מצבו וכליו – יתהפכו עליו הדברים לרעה ולמיתה חלילה. רק ברגע ובמידה שדברי התעוררות משפיעים עליו באופן חיובי ומעודד – יש בהם תועלת והם משרתים את הקדושה, ורק אז הם ראויים באמת להיקרא "יראת שמים".

 

וכך כותב עוד רבי נתן בעניין זה (ליקוטי הלכות יו"ד בהקדמה): "כי צריכין לקבל יראת ה’ רק לחיים ולא למוות חס ושלום, דהיינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק. ועתה האיר ה’ את עיני ומצאתי מפורש בפסוק עניין זה (משלי יט) וזה לשון הפסוק: "חדל בני לשמוע מוסר, לשגות מאמרי דעת", והמקרא תמוה לכאורה. ועל כן באמת רש"י ז"ל נדחק בפירושו וכתב: "מקרא קצר הוא". אבל עתה מבואר היטב פירוש המקרא כפשוטו, שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמוע מוסר ותוכחה המזיקים לו, הגורמים לו לשגות מאמרי דעת, דהיינו שעל ידי המוסר והתוכחה יפול בדעתו יותר עד שחס ושלום ישגה מאמרי דעת. על ידי זה צריך לחדול ולמנוע עצמו מזה, כי צריכין לקבל תורה ומוסר רק לחיים ולא למוות".

 

ובעניין הקשיים בהתבודדות – מענה אמיתי יכול יהודי למצוא רק אצל השם יתברך. וכבר אמרו חז"ל: "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". הוא הוא האחד שיודע, שאוהב, שמנחם, שמוביל, שומר ומגן, ורק בקירבתו נמצא תחושת הגנה אמיתית ולא נרגיש עוד בודדים ועזובים. אלא שכדי לזכות לקירבה כזו צריך לעבוד, ועבודה זו היא בעיקר ריבוי התבודדות, שמאפשרת לנו לחוש כי ה’, אבינו שבשמים, אינו רחוק ומנוכר כי אם קרוב ואוהב, ידיד נפש, אב הרחמן.

 

וכאן אנו מגיעים לסוגיית קשייך בהתבודדות. כן, בודאי שכמו בכל ענייני עבודת ה’ – גם בהתבודדות יש עליות ומורדות לרוב, וגם כאן מהווים המורדות מבחן לרצינותך, לנאמנותך. גם אם הלב סגור, גם אם השפתיים חשוקות, כוח הרצון חזק משניהם. צריך להכות עם הפה על הלב, דהיינו להכריח את עצמנו לשוחח, לבטא רגשות ומחשבות במילים, להתייגע כדי להגיע לכנות, לבטא מילים גם כאשר הן נראות לך דלות ומצומקות, אטומות וחסרות חן. לנסות בכל דרך, שוב ושוב, מתוך אמונה שזהו מפתח הזהב ומי שהבטיח שיפתח דלתות הלב השפתיים – לא כיזב.

 

סיפר רבנו משל בענין זה. משל למלך שאמר לבנו להרים סלע גדול מן החצר לעליית הבית. עם כל רצונו הטוב לא הצליח הבן להעלות את הסלע וחזר לאביו במבוכה וצער. "היעלה על דעתך שאצווה עליך דבר כה בלתי אפשרי?" תמה המלך וביאר את כוונתו: "כוונתי היתה שתיקח פטיש ותפוצץ את הסלע לחלקים קטנים ואותם – תוכל בודאי להעלות בנקל אל העליה". והסביר רבנו את המשל, שליבנו הוא לב האבן. גס ואטום לרגשות קודש. והקב"ה, הוא המלך, מבקש מאיתנו להעלות את ליבנו למעלה כמו שכתוב: "נישא לבבנו אל כפיים אל א-ל שבשמים".

 

הדרך להכות בקירות הלב ולשבור את אטימותו היא על ידי הפטיש, הלא הוא ריבוי דיבורים של קדושה. "הלא כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כג). ועוד מבטיח רבי נתן בעניין זה, שמי שנאמן למשימה ודבק בה – ה’ בעצמו יפתח את פיו וליבו וממש יברא לו דיבורים חדשים, כמו שכתוב "בורא ניב שפתיים". כמובן שיש בזה עוד עצות למכביר, ואם תלמד כסדר את הספר הנפלא "השתפכות הנפש" המקבץ את ענייני ההתבודדות או "שיחת הנפש" (כל ליקוטי ההלכות על התבודדות), בודאי תמצא שם עצות יקרות לרוב.

 

דמיין שאתה בצבא. גוייסת להיות מלוחמי הגאולה. כל הקשיים העוברים עליך הם בעצם תהליך הכשרתך ללוחם אמיתי, שאינו מתפעל ואינו נבהל מכלום, רק ממשיך ופוגע באוייבי המלך ומשרת את ממלכת הקדושה על ידי עבודתו בקודש.

 

גם אני עצמי עברתי (ועדיין עובר) עליות ומורדות לרוב בעניין ההתבודדות. היו תקופות שהתבודדתי מעט והיו תקופות שהתבודדתי הרבה. היו תקופות שנפלתי מזה לגמרי והיו זמנים ששבתי והתחזקתי. חשבתי לעצמי: "מפליא, עצה כל כך פשוטה וקלה. בסך הכל לפתוח את הפה ולדבר, במילים שלך, על מה שעובר עליך. ולפעמים זה נראה לי כבד יותר מלהרים הר…

 

לא פעם היתה נידמית לי עבודת ההתבודדות כמשא, כעול כבד ומיותר ("שאני גם לא חייב בו מבחינה הלכתית", כך היצר) וממש הרגשתי שלאכול אבנים זה יותר קל ונעים מאשר לשוחח עם אלוקים. בודאי שהיו רגעי הארה וקירבת ה’, אבל לדאבוני הם היו ספורים ונשכחו במהירות מפליאה (נחש מי דאג לך…)

 

עד שיום אחד "נפל לי האסימון" ופשוט הבנתי – כל המניעות והקשיים הללו הם דמיון פורח וכזב מרושע. מעבר לדמיון הזה מצפה לי בורא כל העולמות, אבי שבשמים. ואף אחד בעולם לא יכול באמת למנוע אותי מלספר לאבא את הכל.

 

ואני, הרי כל כך פעוט, כל כך דל, כל כך משווע לעזרה.

 

ויש, הרי רק אחד, אחד ממש, בכל היקום האדיר הזה, שיכול להבין אותי באמת, שאיכפת לו ממני תמיד, ורק הוא יכול לעזור לי. ובשביל לעזור לי הוא רוצה ממני רק דבר אחד: "דבר אלי".

 

אז – התחלתי להלחם באמת! למדתי – על התבודדות. לימדתי – על התבודדות. דיברתי – על התבודדות. התבודדתי – על התבודדות. לא כדי לצאת "מנצח" ולהרגיש צדיק, לא כדי להרגיש ראוי, לא כדי לזכות לעיטור הגבורה של חסידי ברסלב. רק כדי לקבל את המפתח. המפתח היחיד שיבטיח לי הצלה מגלי השקר, הייאוש והעצבות השוטפים עולם ומלואו ומאיימים שעה שעה גם על חיי ועל כל היקר לי ויעניק לי קירבת אלוקים אמיתית לנצח. "וכל זמן שאין האדם זוכה לתפילה בשלימות, עדיין אין לו מקום לה’, ועדיין הוא נע ונד ומטולטל, ואפילו אם עוסק בתורה עדיין אינו בטוח שישאר קיים על עומדו, כי מי יודע מה יעבור עליו"…(ליקוטי הלכות, העושה שליח, הלכה ג, סעיף יג).

 

אמרתי לעצמי: "תקשיב: "התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" וחזרתי על זה שוב ושוב ולאט לאט. "תכניס לך את זה טוב טוב לראש, כי בלי זה – לא ישאר לך כלום, אפילו אויר לנשום. ועם זה – יהיה לך הכל".

 

"על ידי תפילה יכולין לבוא לכל. לכל טוב. לתורה ועבודה ולכל הקדושות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקו"מ קי"א).

 

תקרא את זה לאט, מילה מילה, כמו מי שמסתכל על יהלומים נדירים. ותקלוט!

 

שלך באהבה,

ארז

 

(מתוך: "הלב והמעיין" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").