נתפסת במלכודת?

 

 

במהלך שיחתו של הנחש עם האישה הולכות ונחשפות שיטות הדחה ודרכי הסתה לעבור את פי ה’. אחת מאלו היא זו, הנוטעת בליבו של המודח את הפקפוק ואת חוסר הוודאות, אם אומנם נושא עמו החטא תגובה ועונש.

 

החוטא יכול לדעת, כי ה’ רואה את מעשיו ועוקב אחר התנהגותו. הוא גם יכול להאמין, ש"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", אך אם במקביל לכך ישער, כי ה’ אינו מעניש על כל מעשה רע ואינו מגיב על כל צעד שלילי – ייקל עליו לבצע את החטא. את הסוד הזה יודע המסית.

 

הוא יודע, כי הצלחת ההדחה תלויה גם בתמימותו של המודח ובאמונתו, כי ה’ – בבואו לדון את החוטא – מביא בחשבון את יצריו, את נטיותיו הטבעיות ואת תשוקותיו, וכי אין לו, לקב"ה, "ברירה", אלא לוותר לו, לסלוח לו, ואולי, לעיתים, גם לתמוך בו.

 

המוסת נתפס בקלות בהנחות מסוג זה. נוח לו לאמצן ולהאמין בהן, אף שאינן תוצאה של עיון והבנה לוגית בדרכיו של הבורא. יותר משהן פרי עיון – הן פרי יצרים, ויותר משהן הגיוניות – הן משוחדות. "יתרונן" בכך, שהן מקלות על מצפונו של המתייסר ופותחות בפניו את עולם החטא, שבו הוא חפץ. כל אשר המסית נדרש לעשות הוא, לנטוע הנחות אלו בליבו של המוסת ולשכנענו באמיתותן.

 

שיטה זו שימשה ציר מרכזי בדו-שיח, שניהל הנחש עם האישה. הוא אמר לה: "לא מות תמותון", כי יודע אלוקים, כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג). כלומר: האיום האלוקי אינו רציני, הוא נועד לשרת מטרות אנוכיות, הוא רוצה למנוע את התחרות ואת ההדמות אליו, כי הכלל: "כל אומן שונא את בני אומנותו" חל גם עליו, לפיכך, אין להתייחס ברצינות לאיומיו!

 

ספק רב אם האישה שוכנעה מטיעונים אלה. ודאי ידעה, שהנחש אינו אלא מסית שפל, אך די היה בדבריו אלה כדי לסייע לה להוציא אל הפועל מחשבות, שהיא עצמה הגתה בהן משכבר. התוצאה לא איחרה לבוא: "ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". די בהנחת יסוד מוטעית זו, פרי יצרים ותשוקות, על אי-תגובת ה’, כדי לסלק את המעצורים ולהצעיד את החוטא קדימה אל החטא.

 

בנוסף לכך, הידיעה ש"החנות פתוחה והחנווני מקיף, הפנקס פתוח והיד כותבת…ונפרעים מדעתו ושלא מדעתו" (אבות פ"ג), אינה מטרידה את מנוחת החוטא. די בעובדה, ש"החנווני מקיף" כדי להרגיע את רוחו. ובאשר לפרעון – דיה לצרה בשעתה!

 

לפיכך המשפט "לא מות תמותון", מהווה מפתח בהבנת הדחתה של חוה לעבר האכילה ובכניעתה להסתה של הנחש.

 

 

גדול הוא עד למאוד כוחו של המסית ויכולתו להשפיע על הזולת ולהחטיאו. הוא משתלט על המוסת ועושה בו כאוות נפשו, וזה – הולך אחריו שבי, דבק בו ונמסר לידיו כחומר ביד היוצר.

 

ועוד, כוחו של המסית אינו נובע מצדקת דרכו. היותו נושא לחיקוי ולהערצה – אינו תוצאה של הכרה באמת הצרופה, המשמשת, כביכול, נר לרגליו. השפעה וצדק אינם הולכים בהכרח יד ביד. הצדק הוא תוצאה של שיקול דעת אובייקטיבי, המבוסס על מוסר, על אשיות החברה, על תרבותה, על חוקיה ועל אורחותיה, ואילו ההשפעה יכולה להיות תוצאה של קסם אישי, כושר ופיתוי.

 

שלמה המלך, לדוגמא, כשבא לתאר את דמותו של המסית, מבסס אותה על אמות מידה, שבינן לבין הצדק והאמת – הדרך רחוקה. הוא מתאר אישה סוטה, העומדת בקרן הרחוב ומפתה את הנער התמים, חסר הלב. היא אומרת לו: "מרבדים רפדתי ערשי, חטובות אטון מצרים, נפתי משכבי מור אוהלם וקנמון, לכה נרווה דודים עד הבוקר, נתעלסה באהבים". והנער, המסכן, ניצוד ברישתה, "הולך אחריה פתאום, כשור אל טבח יבוא…ולא ידע כי בנפשו הוא" (משלי ז). ההגינות לא פעלה כאן, הצדק – ודאי שלא. קיסמה האישי וכושר הפיתוי עשו את שלהם, ותאוותיו הפרטיות של הפתי – סחפו אותו לרשותה. כך או כך, סופו שנתפתה ונכשל. מסקנה:  בזולת הוא לרוב עיוור, חסר היגיון ונעדה הצדקה.

 

כך קרה גם עם חוה, דברי הפיתוי, שהשמיע הנחש באוזניה, לא היו הגיוניים וסבירים. הוא פתח במילים: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן"! לאחר מכן קבע בצורה שרירותית: "לא מות תמותון"! ולבסוף הוא תלה את האיסור בנימוק תועלתי: "כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג).

 

בשלושת שלבי השיחה אין משפט אחיד, היכול לשמש נימוק משכנע לעבור על דבר ה’ ולאכול מעץ הדעת. נניח, שהנחש צדק באומרו, שהבורא חושש מתחרות, כלום יש בכוח נימוק זה להצדיק הפרת הוראותיו והתעלמות מציוויו?!

 

מדברים אלה נראה, כי גם האישה עצמה, כשאכלה – לא אכלה בעטיים של הנימוקים "כבדי המשקל", שהעלה הנחש. היא אכלה, כי היא ראתה "כי טוב העץ למאכל ותאווה הוא לעיניים". סגולות חיוביות אלו, שקסמו לעיניה, לא הוזכרו כלל בדבריו המפתים של הנחש. נכון, היא ראתה כי "נחמד העץ להשכיל" ונימוק זה אכן הוזכר בדברי הנחש, אך לא נטעה אם נאמר, כי "עבודת" הנחש התמקדה בנסיון לעורר באישה מאוויים כמוסים, שהיו מודחקים בה מזה זמן רב. בעטיו של הגירוי האינטלקטואלי, כביכול, שאותו הפעיל הנחש – הם הועלו מעלה, אך הוצאתם אל הפועל – היה מעשה שלה בלבד.

 

כי זה כוחו של המסית. הוא אינו פועל בהגיון ואינו מעלה טיעונים משכנעים, אלא הוא מנצל את הדרכים העומדות לרשותו כדי לעורר אצל המוסת מאוויים כמוסים ולהביאו לידי כניעה. השאר – כך הוא יודע – יעשה מאליו, על ידי המוסת עצמו.

 

 

על הפסוק "ויאמר ה’ אלוקים אל הנחש" – אמרו חז"ל את הדברים הבאים:

 

"עם אדם – נשא ונתן, עם חוה – נשא ונתן, ועם הנחש – לא נשא ונתן? אלא אמר הקב"ה: נחש זה – רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו עכשיו – הוא אומר לי: אתה ציוית אותם, ואני ציויתי אותם, מפני מה הניחו ציווייך והלכו להם אחר ציווי? אלא קפץ ופסק לו את דינו" (בראשית רבה).

 

מניסוח זה מתקבל הרושם, כי הקב"ה עשה, כביכול, "מחטף משפטי", ולא איפשר לנחש להתבטא. הוא, יתברך, חשש, שמא ישמיע זה טיעונים להגנתו עד שיתגלה כחף מפשע, ויטיל את כל האשמה על אדם וחוה. עניין זה מותיר אחריו "טעם מר" ומאליה מתבקשת השאלה: כלום אין צדק בפני "שופט כל הארץ"? כלום זקוק הקב"ה למהר ולפסוק את דינו של הנחש, מבלי לאפשר לו להשתמש בזכות האלמנטרית להשיב על "כתב האשמה"?

 

אולם בתלמוד מופיע עניין זה בצורה אחרת: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, שאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, מפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא. מאי הווה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין" (סנהדרין כט). מתוך מימרא זו לא עולה "מחטף משפטי" ואף לא "קפיצה" כלשהי. ממימרא זו עולה, שהנחש עצמו יכול היה לטעון להגנתו את הטענה על דברי הרב ודברי התלמיד, אך מאחר והנחש עצמו לא טען – לא נזקק הקב"ה לטעון למענו, והסיבה: "אין טוענין למסית"!

 

למרות זאת עלינו לשאול לתופעת ההתעלמות מן הטענה הצודקת, לכאורה, של הנחש. הן הטיעון "דברי הרב" – הוא טיעון מוצדק, ואף אם נניח, שהכלל "אין טוענין למסית" הוא כלל משפטי אכסיומתי – אין בכך משום תשובה לשאלה: האומנם בא לידי ביטוי במקרה זה הצדק המשפטי?

 

לסילוק קושי זה עלינו להבחין בין שני סוגים של הסתה: האחד – הסתה המובססת על ביטול חובת הציות לבורא, והשני – הסתה המבוססת על הכנעת כוח ההתנגדות של המוסת.

 

ההסתה הראשונה מקטינה בפני המוסת את הצו הלאוקי וממעיטה את תוקפו. היא מציגה את אלוקים כבלתי רציני, חלילה, כבעל נטיות ושאיפות פרטיות, כאחד, שחובת הציות לו אינה הכרחית. הסתה זו מפנה את כוחה לעבר המחוקק.

 

לעומת זאת, ההסתה השניה מפנה את כוחה נגד המוסת. היא מפתה אותו, מעוררת אותו לחטא ומחלישה בו את כוח ההתנגדות. לדוגמא: המושיט כוס יין לנזיר ודורש ממנו כי ישתה – אינו מציג בפניו את איסור שתיית היין כאיסור בטל, או חס ושלום את הקב"ה כבלתי רציני. כל פעולתו מופנית כלפי הנזיר, ורק כלפיו הוא מפעיל את הפיתוי, יוצר את הגירוי ומחליש את כוח ההתנגדות.

 

הנחש שייך לסוג הראשון. בבואו להסית את האישה הוא אומר: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן", כאומר: ומה בכך שאמר?! לאחר מכן הוא הוסיף: "לא מות תמותון, כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". בדברים אלה העמיד הנחש את הקב"ה כאינטרנסט, חלילה, כבלתי רציני וכבעל שאיפות – בקיצור, כאחד שאין לציית לו. מסית זה הוא מסוג הכופרים המורדים באדונם והבועטים ביוצרם.

 

לשיבחה של האיש יאמר, כי היא לא נתפתתה בכיוון זה. היא לא הצטרפה לטיעוניו של הנחש. היא לא אכלה מן העץ משום שהצו בטל, כדברי הנחש, או משום שמצווהּ אינו רציני, חלילה. היא אכלה משום שהיא נתאוותה לפרי המגרה ולעץ המשכיל. לפיכך, בבואה לעמוד במשפט יש לה זכות לשימוע, להגנה ולהתחשבות.

 

לא כן הנחש. מאחר וביטל את צו הבורא – הציג אותו כפי שהציג וזלזל ב"מות תמותון" – הוא לא זכאי לשימוע. לא משום שניטלה ממנו הזכות למשפט צדק, אלא משום שכל טיעון שיטען, יהיה חסר ערך ולא יכול לשמש בסיס להגנתו.

 

נכון, הוא היה יכול לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי הרב נשמעין", אך כלום יש ערך בטיעון זה? הן הוא עצמו הסית את האישה בטענה, שאין לשמוע לדברי הרב, לכן, מדוע שיבוא ויטען להגנתו, שדווקא עליה היתה מוטלת החובה לשמוע לדבר ה’ ולציית לו? לו השתמש הנחש בהסתה השניה, כדרכו של המושיט יין לנזיר, והיה מסביר לאישה, כי הפרי תאווה לעיניים וכי העץ נחמד להשכיל, רק אז היה יכול לטעון להגנתו, כי האישה היתה חייבת לעמוד בפיתוי, צו האלוקים חזק יותר מן היצר ותאוותיו ומן המפתה ושיטותיו. אך כשהמסית מעמיד את הקב"ה באור בזוי ומסלק את כוחו, גדולתו וגבורתו – אין הוא יכול לצפות מן המוסת, שיתייצב נגדו וינהל עמו מאבק מתמשך.

 

הכלל "אין טוענין למסית" במקרה זה, אין בו משום פגיעה באשיות הצדק. אף שהרבה טענות היו לו לנחש לטעון – ניתן היה לדחות את כולן. מי שמבטל את הבורא ואת מצוותיו – אין בידיו להעלות טיעונים סניגוריים מועילים. שלילת טיעוניו של הנחש לא נעשתה, איפוא, כדי ליצור, חלילה, "מחטף" או "קפיצה" משפטית. כדי למנוע דין ודברים מיותר, שבהם מעלה הנחש טיעונים שונים והקב"ה מוכיח לו, שכאשר מדובר בביזוי כבוד ה’ ומצוותיו, אין לטענותיו כוח הגנה – נעשתה, כביכול, ה"קפיצה" הזאת ונעשה הדילוג על שלב הטיעונים חסרי התועלת. הנחש, ככל הנראה, הבין זאת, ולפיכך לא טען מאומה. מאליו מובן, שאם הוא לא טען – מדוע שהקב"ה יעמוד לצידו ויטען להגנתו?

 

זאת דרכו של היצר, להציג את כל הטיעונים האפשריים כדי לגרום לאדם לעבור על ציווי בוראו ולמנוע ממנו התקדמות ברוחניותו. טיעונים שיהוו, לכאורה, "אליבי" מושלם לקיום עבירות ולדירדור מוסרי, ובנוסף לכך, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, לדכא את רצונו של האדם להתקרב אל בוראו, שזאת מלחמתו של הצדיק מול היצר, על כוח הרצון של האדם.

 

היצר הרע, שאינו בוחל בשום אמצעים, ישתמש בכל סוגי ההסתה כדי להפיל את האדם ולהובילו אל החטא. ומכיון שכל משפטי ה’ צדקו יחדיו, ויש לאדם את האפשרות לטעון את טיעוניו, כפי שראינו בעניין אדם וחוה, כך הוא הדבר לגבי כל אחד ואחד מאיתנו – לעשות משפט לעצמנו בכל יום, כמו שאומר רבי נחמן ומתכוון בדבריו לעניין ההתבודדות, בכל יום – להתוודות על כל מחשבה דיבור ומעשה, וכשהאדם עושה משפט לעצמו, גם אם ירצה המקטרג-המסית לטעון כנגד, מיד יובהר לו ש"אין טוענין למסית".

 

אומנם גדול עד למאוד כוחו של המסית ויכולתו להשפיע על המוסת ולהדיחו אל העבירות, חלילה, אך גדול עוד יותר, פי כמה וכמה, כוחה של ההתבודדות, המשפט היומי, שעושה האדם לעצמו בכל יום.