סודות השקט
הנמלט – נמלט. אין הוא כנראה מן האמיצים. אך הנותר – הצמא ללמוד את סודות השקט, ונותן להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמויות מכבידות של איפור, מגלה דבר מה...
הנמלט – נמלט. אין הוא כנראה מן האמיצים.
אך הנותר – הצמא ללמוד את סודות השקט, ונותן
להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמויות מכבידות
של איפור, מגלה דבר מה.
כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד? לגמרי לבד?…אולי בשעות הקטנות של אחד הלילות, כשמצאת את עצמך בעולם שקט…אולי בשמירה, באיזה מוצב שכוח. ואז, על מה חשבת?
בתחילה, יש להניח, עלו בדעתך מחשבות ורגשות מחיי היום יום, נושאים שקראת והעסיקו את דעתך, אנשים הקרובים לך וחייהם. ואחר כך? אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך…או אולי סתם שעמום וריק…
רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. במשך היום נפגש האדם, בדרך כלל, עם שותפיו לעבודה, עם בני משפחתו, או עם מכרים. גם האנשים ברחוב יוצרים מעין מצב "חברתי". את שעותיו הפנויות ממלאים בדרך כלל עיתונים, רדיו וכדומה. וגם מתוכם מקיפים אותו מילים, צלילים ותמונות, המתארים את המתרחש בחייהם של בני אדם אחרים…
למרבה האירוניה, גם כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כשהוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת יחד איתו ה"אינפוזיה" של חברת אנשים אחרים, מוסיקה, ספר…
נמצא, אם כן, שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק! בהיותו לבד, מנותק מגרויים חיצוניים אינסופיים, יכול האדם לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המירוץ הרגילים של חייו. ודווקא אמיתות אלו הן שיוכלו להובילו אל האושר. כי האושר שמבקש האדם אינו אמיתי, אלא אם כן הוא נובע מתוכו. "אושר" התלוי בארוחה טובה, או בבילוי חיצוני אחר – נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. בתוך האדם פנימה, אין "אושר" מדומה זה נוגע כלל.
אולם אותו אדם, אשר אושרו נובע מערכים אמיתיים ואמונה, המפכים תדיר כמעין מתוכו, אינו זקוק לגרויים מבחוץ. הוא מסוגל להתמיד באושרו – ואף להקרינו החוצה, גם בשעת צרה או חסרון, כי אושרו תמיד עמו, ולזאת יקרא אושר אמיתי.
אנשים, אשר נפשם היתה צמאה אל אושר כזה, בלתי תלוי בדבר, הבינו כי אין למצאו במקום ישוב בני אדם, ועל כן יצאו אל המדבריות והיערות, להתבודד שם עם נפשם ולנסות לבנות שם את שלימותם. כך עשו אבות עַם ישראל, אברהם יצחק ויעקב ומשום כך העדיפו להיות רועי צאן. כך גם עשה משה רבנו במדבריות מדיין. כך נהגו דוד המלך, אליהו הנביא וכל הנביאים אחריהם. כך עשה התנא רבי שמעון בר יוחאי במערה בפקיעין. כך עשה האריז"ל ביושבו במשך שנים על שפת הנילוס, וכך נהגו מחולל תנועת החסידות רבי ישראל הבעל-שם-טוב, ונכדו שהלך בדרכיו, רבי נחמן מברסלב, שיערות העד הירוקים של אוקראינה ספגו את תפילותיהם.
לכאורה, עבור אדם מן הישוב, עלול רעיון ההתנתקות במשך זמן מה מחיי היום יום ומן ההמון הממלא אותם, להשמע דבר הרחוק מן הדעת והתפיסה. אולי דרך ליחידי סגולה בלבד. אכן, היהדות אינה מטיפה כלל להתנזרות מן העולם. להיפך, כל חוקיה מכוונים את האדם אל חיים חברתיים ערים. אולם כשם שאומר שלמה המלך בספר קהלת (ג): "עת לחבוק – ועת לרחוק מחבק". כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה מידה לפחות, לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה מחודשת ומבוגרת יותר לתוך שאון החיים. על רעיון זה מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה: התבודדות.
"מצא לך זמן בכל יום", כותב רבי נחמן מברסלב, "עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או היסגר לבדך בחדר". שם – תפגוש את ה"לבד". שם – תוכל להאזין, אולי לראשונה, להמית רוח או לקול ציפור. להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין ב"קצרים" בחייך ולבקש דרכים להחזיר גם את עצמך לזרימה, לקשר ההרמוני האמיתי עם העולם ובוראו. אכן, כפי שהזכרנו, במפגשים הראשונים עם הלבד באות ומצליפות באדם תחושות חדשות רבות. הוא עשוי לחוש קטן מול כוחות ויופי הסובבים אותו וממלאים את היקום. להרגיש תחושת חסרון עמומה, אולי געגועים לדבר מה נעלם. סדקים מתגלים בתמונת העולם ה"ברורה" שלו ומתוכם נובעים סימני שאלה לגבי משמעות חייו ותכליתם.
למה אני חי? מהם בכלל חיים? לאן הם מובילים? מיהו אלוקים? ועד כמה הקשר שלי איתו אמיתי?
ואז – רוצה האדם לברוח. לחזור אל שמיכת פוך מחממת, או אשליית הבטחון של קרבת אדם אהוב, פנים מחייכות, אוכל טוב, דיבורים וצחוק, כל המוכר לו. העיקר – לשכוח.
הנמלט – נמלט. אין הוא כנראה מן האמיצים. אך הנותר – הצמא ללמוד את סודות השקט, ונותן להצלפות הבדידות לקלף מעל פניו כמויות מכבידות של איפור, מגלה דבר מה. קצהו של קול פנימי, הדיו של עולם עמו לאין ערוך מן החיצוניות הדלילה. אמיתות רדומות מתעוררות ומבקשות הגשמה. כך אפשר להתחיל! וההמשך – שערים לו והרבה גוונים. עיקרם – לדעת לחשוף את כל הפנימיות הזו לפני האלוקים. לשיר, ללחוש, לזעוק, לשתוק את כל כאביך לפני האוזן האחת שאינה מתעייפת לעולם. כי יש אוזן ששומעת את רחשי הלב העמוקים ביותר, והיא מבינה בטיבם של ספיקות, ויודעת אותך כולך. אוזנו של אלוקים.
במעגלי ההרדמה העמוקה של חיי היום יום, עלול כל זה להשמע "גבוה" למדי. אולם לדבר עם בורא עולם, להתפלל לפניו במילותי ובגווני נשמתי שלי – זהו צורך פנימי של נפש כל חי.
בהעדרו – תחלחל בלב תמיד מועקה לא מובנת, והנפש – במסתרים תבכה.
בהמצאו – תבוא הרווחה, תבוא ההתבהרות.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור