חברות – החשיבות של בין אדם לחברו

 

 

הנה מצינו שהקב"ה חס על כבוד הבריות יותר ממה שחס על כבודו, לכן העונש לזה המלבין פני חברו ברבים חמור כל כך – שמאבד את חלקו לעולם הבא, וכן הרגיל בלשון הרע,  עונשו, אף הוא, שמאבד חלקו לעולם הבא.

 

ומידה טובה מרובה כידוע, כמו שכתוב: "פוקד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל ריבעים". היינו שזוכר עוון האבות למשך ארבעה דורות, ואילו במידה טובה נאמר: "עושה חסד לאלפים". היינו פי 500 מזכרון העוון. ואם כן, כמה גדול שכרו של המכבד את הבריות ואוהבם ונשמר מכל פגיעה או צער לחברו. כמה נחת רוח יש לקב"ה ממנו וכמה הוא אוהבו.

 

צריך לדעת, שרוב הדינים והייסורים שיש לאדם הם בעיקר בגלל שפוגע ומצער את הבריות, ועל זה אין הקב"ה מוחל כלל, ואפילו יום הכיפורים לא מכפר על צער חברו עד שיפייס את חברו ויבקש את מחילתו עד שחברו ימחל לו. אמנם גם בזה יש מידה טובה מרובה. דהיינו, כמה מתוקים הם חייו של זה המשתדל בכבוד הבריות ואהבתם, משום שאין עליו שום דין מלמעלה והוא מונהג במידת החסד והרחמים, מידה כנגד מידה לדרכו שמתנהג ברחמים עם בני אדם שבקרבתו.

 

כל הצער והייסורים שיש לאדם הוא בעיקר ממה שמקפידים עליו אנשים שציער בחייו, כי על עוונות שבינו לבין המקום הקב"ה מוחל בהרבה אופנים והזדמנויות, כגון: על ידי הרהור תשובה נמחלים לאדם כל עוונותיו, וכן אם נוכח בברית מילה או חופה, ובודאי ישנו גם יום הכיפורים שעצם היום מכפר, וכל שכן אם זוכה להתוודות ולהתחרט ועוד ועוד…לכן ברור, שכל הצער והייסורים של האדם הם בעיקר על עוונות שיש לו בין אדם לחברו, ועליו לעשות תשובה עליהם ולרצות את חברו.

 

לאור הדברים האלו, ראוי לכל החפץ באמת והרוצה לזכות לנועם ה’, לייחד זמן קבוע בכל יום כדי לשפוט את עצמו ולעשות חשבון נפש על מנהגו עם בני האדם הקשורים אליו, ובפרט עם התלוים בו כגון בני ביתו. וירבה בתפילה לבורא העולמים שיתן בליבו להבין לליבם ולהיות קשוב וערני לצרכיהם הגשמיים והרוחניים, שזו היא אחת ממידות הבורא שבהם צריך לדבוק, להיות צופה ומשגיח על הבריות להטיב עמם ולשמחם, ונקראת מידת החכמה, על שם שהחכמה היא בחינת "אבא", היינו שהיא אב לכל הברואים לרחם עליהם, לפרנסם ולראות רווחתם.

 

צריך לדעת שמידה זו, להיות משגיח על דרכיו שלא יהיה מצער הבריות ושתמיד תבוא ממנו רק טובה לכל מי שסביבו, היא יקרה בעיני ה’ יתברך אף יותר ממה שמשגיח על עצמו בעניינים שבינו לבין המקום בדקדוק המצוות וקיומן. כמו שמבואר בתחילת המאמר, שהקב"ה מחשיב דקדוקו של אדם במצוות הנוגעות בין אדם לחברו יותר מכל דבר, כי כך דרכו של הרחמן – להרגיש יותר צערו של הזולת מאשר את צערו שלו, כך הוא הדבר אצל הבורא ישתבח שמו – שמוחל בקלות על מה שאדם חוטא כנגדו, אולם כואב הוא ביותר את צערו של אדם שנפגע מחברו ואינו יכול למחול על כך.

 

כמובן שאין לזלזל בכהוא זה במצוות שבין אדם למקום, אלא שצריך להדגיש ולהבליט את העובדה שהמצוות שבין אדם לחברו הן גם ממניין המצוות שציוונו הבורא וצריך לקיימן בדבקות, לא פחות ממצוות אחרות, וזה להוציא מהגישה הרווחת שהדבקות שייכת דווקא במצוות רוחניות כגון, תורה ותפילה וכדומה, כי אין הדברים כך  מכיון שהמצוות שבהן אדם עושה חסד עם הבריות הן דבקות גדולה בפני עצמה, כי בקיימו אותן האדם דבוק במידותיו של הבורא יתברך, כמו שמצינו באברהם אבינו איש החסד, שהיה דבוק בשכינה וכאשר באו אורחים ביקש מהקב"ה שימתין לו כי הוא צריך לקבל אותם, ומזה למדו רבותינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

 

צד נוסף לדבר הוא, שהדקדוק בהתנהגותו עם בני אדם מקרבת אותו לבורא יותר ממה שהוא עוסק בפועל להתקרב לה’ על ידי מצוות שבינו למקום, כי אי אפשר שאדם יתקרב לה’ מצד עצמו, אלא ה’ הוא המקרב אותו ברצונו, וכאשר האדם עושה מעשים שמוצאים חן בעיני ה’, אזי ה’ מקרב אותו אליו מאוד. לכן אותו אדם המתנהג עם הבריות בחסד ורחמים, דבר שמוצא חן מאוד בעיני הבורא, לכן ה’ מקרב אותו ומזכה אותו לדבקות גדולה. ואילו זה המנסה בכל כוחו להדבק בבורא, אלא שאינו משתדל במעשים שלו להטיב עם הבריות, אינו עושה דבר מיוחד שימצא חן בעיני ה’, והלוואי ולא יכעיס אותו באנוכיותו, לכן לא יועילו מאמציו, מפני שכאמור, הקב"ה הוא זה הבוחר את מי לקרב כמו שכתוב: "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך…"

 

על כן, אל יתעצל האדם לעולם בכל מה שקשור לבני האדם שהוא בקשר עימם, אלא ישקיע כוחות ורצונות ותפילות, שיזכה להיות בכלל הדבקים במידותיו של הקב"ה, המרחמים על הבריות והמאריכים אפם והמוחלים על כבודם ומטיבים עם כולם, בלי שום תנאי וחשבון.

 

אכן כגודל מעלת העבודה הזאת, כן גודל המניעות שיש עליה, לכן, אל לו לאדם לצפות שבין רגע יזכה לשנות את התנהגותו ואת מידותיו, כי יש בדרך הרבה ירידות ועליות, נפילות וכישלונות, והעיקר שלא יעזוב את הרצון, ויאמין שיש ביכולתו להשתנות על ידי ריבוי תפילה והתבודדות על כל הנ"ל.

 

תכונה זאת שיש לאדם, לחשוב שרק אם יתאמץ להתקרב לה’ על ידי מצוות שבינו למקום יזכה להתקרב אליו, ולכן הוא מזניח את חובותיו לאנשים שסביבו, נובעת מכך שאינו יודע שה’ מסתכל עליו ועל התנהגותו, ועל פי זה מחליט אם לקרב אותו. דבר זה נובע מכיון שהאדם חושב ש"כוחי ועוצם ידי" אף במה שנוגע לעבודת ה’, וחושב שהוא יכול בעצמו להתקרב אל ה’.

 

תכונה זאת באה לידי ביטוי גם באופן תפילתו של האדם לבורא, היינו מה שרוב בני האדם בתפילתם מבקשים הרבה בקשות ואינם מקדישים זמן מתפילתם להרבות בהודיה לה’, וזה כאמור נובע מההרגשה של כוחי ועוצם ידי, היינו שאם יבקשו הרבה יקבלו הרבה, כאילו שהתפילה היא איזה דבר אוטומטי. אולם אין זה כך, אלא באמת דווקא על ידי שיודה הרבה על מה שמקבל – אז יקבל עוד ועוד, וזה מאותה סיבה שהזכרנו, שהקב"ה מסתכל על האדם ולפי זה מקרב אותו, ואם הוא רואה שהאדם מעריך את מה שהוא נותן לו, ויודע להגיד תודה על מה שמקבל ואינו כפוי טובה, אזי הוא מקרב את אותו אדם ונותן לו עוד ועוד, כי הוא מוצא חן בעינו במידותיו הטובות. מה שאינו כן כאשר האדם רק מבקש ומבקש ואינו יודע להגיד תודה, אזי אין לבורא כביכול שום רצון לתת לו מבוקשו, כי אינו מוצא חן בעיניו בכפיות הטובה של, כמו שכותב רבנו הקדוש בתורה א’: "כי עיקר מה שאין נתקבלין הבקשות, הוא מחמת שאין להדברים חן ואין נכנסין בלב של זה שמבקשים ממנו, כאילו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בליבו, מחמת שאין להמבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשים ממנו".

 

טעויות אלה נפוצות מאוד. האחת – כאשר האדם מנסה להתקרב לה’ על ידי מצוות שבין אדם למקום, ואינו מבין שהקב"ה מסתכל יותר על התנהגותו ומידותיו יותר ממאמציו בקיום המצוות שבינו למקום, ועל פי זה מקרב אותו. והשניה – כשאדם מרבה בתפילתו רק בבקשות ומרגיש שבכך יזכה להתקרב לה’, ואינו מבין שהקב"ה מסתכל עליו ובוחן אותו אם יודע להודות ולהעריך את החסדים שהוא גומל עמו בכל עת, ועל פי זה הוא מקרב אותו, ולא לפי ריבוי בקשותיו, וכי הקב"ה הוא "כספומט", חס ושלום, שצריך רק למשוך ממנו?

 

ה’ יתברך יזכנו להאמין בהשגחתו ולהתנהג עם בריותיו ברחמים, ולהרבות באמירת תודה בפשיטות, כי זאת האמת וכך ראוי שננהג. ועל ידי זה נמצא חן בעיניו ויקרבנו אליו ונזכה לדבקות בה’, ולגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.