ואהבת לרעך כמוך

מצוות "ואהבת" היא תשתית חינוכית שזורעת את הזרע החיובי ליחסים תקינים בין אדם לחברו. היא דורשת לאהוב את הזולת – "כמוך", להתחשב בו באותה מידה שאתה מתחשב בעצמך, להעריך אותו כפי שאתה...

6 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

מצוות "ואהבת" היא תשתית חינוכית שזורעת את הזרע
החיובי ליחסים תקינים בין אדם לחברו. היא דורשת לאהוב
את הזולת – "כמוך", להתחשב בו באותה מידה שאתה
מתחשב בעצמך, להעריך אותו כפי שאתה מעריך את עצמך…
 
 
מצוות "ואהבת לרעך" מופיעה לאחר שורה של לאווים (איסורים) בתחום היחסים שבין אדם לחברו: "לא תגנובו, ולא תכחשו ולא תשקרו"…"ולא תשבעו בשמי לשקר"…"לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר"…"לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תתן מכשול"…"לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול"…"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך"…"לא תשנא את אחיך בלבבך"…"לא תקום ולא תטור את בני עמך", ומיד לאחר מכן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה’".
 
ברור הוא, שמצווה זו מהווה את הסיום לסדרת הלאווים שלפניה, אך גם מעוררת את השאלה: מהו הקשר המהותי, הענייני והרעיוני, שבין סדרת לאווים זו למצוות "ואהבת לרעך כמוך"?
 
לפי פשוטם של דברים ניתן לומר, כי "ואהבת לרעך כמוך" איננה מצווה בפני עצמה, היא ביטוי וסיכום לסדרת הלאווים. כוונתה לומר, כי שמירת הלאווים האלה וההקפדה עליהם – היא היא מצוות "ואהבת". כלומר, אם אדם אינו משקר, אינו גוזל, אינו עושק, אינו שונא וכו’ – הרי הוא מקיים את "ואהבת לרעך כמוך".
 
אפשרות אחרת היא, שמצוות "ואהבת" אכן היא מצווה בפני עצמה, ואיננה ביטוי לסדרת הלאווים שלפניה, אולם מיקומה בסוף הסדרה אומרת, כי ניתן להגיע אליה רק לאחר שמירת הלוואים הללו. לא יתכן לקיים את "ואהבת", ובו זמנית לעבור על הלאווים הללו ולפגוע בזולת. תנאי מוקדם לקיומה של מצווה זו הוא, להיות נקי מפגיעה בזולת ולקיים מערכת יחסים תקינה בין אדם לחברו, לאחר מכן, כשלב גבוה יותר, כדרג עליון, ניתן לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
 
אולם חכמינו לא הבינו כך את משמעותה של המצווה. מתוך דבריהם על הפסוק: "וכי יהיה איש שונא לרעהו, וארב לו וקם עליו, והכהו נפש ומת" (דברים יט) ניתן להבין, כיצד ראו הם את משמעותה. הם אמרו: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו" – מכאן אמרו, עבר אדם על מצווה קלה סופו לעבור על מצווה חמורה, עבר על "ואהבת לרעך כמוך", סופו לעבור על "לא תשנא" ועל "לא תקום ולא תטור" וסופו לעבור על "וחי
 
אחיך עמך", עד שבא לידי שפיכות דמים" (ספרי, דברים, פי’ קפו-ז). כלומר: מצוות "ואהבת" היא תשתית חינוכית, אם זו קיימת – יתקיימו גם הלאווים האחרים, בהעדרה – ניתן להיכשל בהם – והפגיעה בזולת תיהפך למעשה יומיומי ללא כוח מרתיע.
 
גישה זו של חז"ל ניתנת להבנה בדרך זו: דרכו של אדם לאהוב את עצמו, ולפיכך הוא דואג תחילה לספק את צרכיו. נטיה זו איננה של האדם בלבד, היא טבועה בכל בעלי החיים, הלוחמים את מלחמת הקיום היומיומי, אך האדם גרוע מכל היצורים, משום שאינו מסתפק בסיפוק צרכיו הבסיסיים, אלא חותר להשיג הישגים חומריים הרבה מעבר לדרוש לו. התאווה להתעשרות והרדיפה אחר הכבוד – הם בעוכריו וממאפייניו הרגילים. בד בבד עם תכונות שליליות אלו – מותר האדם מן הבהמה הוא בעובדה, שאם ירצה – הוא מסוגל להשתחרר מן האנוכיות ולהתעלות עד כדי צמצום צרכיו והסתפקותו במועט – לצורך קיומו בלבד.
 
כדי לספק את רצונו ואת דרישותיו ולשמור על עליונותו – עלול האדם האנוכי לנצל את החברה, ולהשתמש בה ואף לבוז לה ולהתעלל בה. הוא מסוגל להפוך אותה למכשיר, שבעזרתו ישיג את צרכיו וישמור את מעמדו העליון. לצורך כך הוא מסוגל לנקום בסביבה, שאינה מצייתת לו, להכשיל את העיוור, לשנוא את אחיו, לגנוב, לגזול ולכחש, להשבע לשקר וכדומה.
 
התורה רצתה למנוע תופעות מעין אלו, ולפיכך ציוותה על לאווים שונים, שימנעו ממנו ללכת בדרך שלילית זו. התורה גם יודעת שהלוואים הללו עתידים לשמש כ"מלאכת כיבוי" והרגעת האדם באופן זמני. כדי לפתור את הבעיה בצורה יסודית, יש צורך ב"טיפול שורש", בהכנת תשתית, ולצורך כך הורתה התורה על מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
 
מצווה זו מהווה תשתית חינוכית, היא מבצעת חריש עמוק וזורעת את הזרע החיובי ליחסים תקינים בין אדם לחברו, אם היא קיימת – יוכלו הלאווים הללו להרתיע לצמיתות, תועלתם תמידית וקבועה, וקיומם אינה תופעה חולפת. המצווה דורשת לאהוב את הזולת – "כמוך", כלומר, להתחשב בו באותה מידה שאתה מתחשב בעצמך, להעריך אותו כפי שאתה מעריך את עצמך, ולחוס עליו כפי שאתה חס על עצמך.
 
צו זה ממתן את האנוכיות, מסלק את השאיפות לעליונות ומכשיר לקראת בלימת כל אותם יצרים חברתיים כמו: נקמה, שקר, שנאה וכדומה. ספר "החינוך" הסביר זאת כך: "כלומר, שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב את חברו כנפשו – לא יגנוב ממנו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע לכל בן-דעת". (מצווה רי"ט).
 
מתוך הדברים עולה, כי מצוות "ואהבת" דורשת מן האדם להימנע מלפגוע בזולת – פיזית ונפשית. על אף שהמצווה כתובה בצורה אקטיבית: "לאהוב", הרי משמעותה ועיקר כוונתה – להימנע מלעשות פעולות, שכדוגמתן רשומות בתורה בסדרת הלאווים שלפני "ואהבת".
 
לאור זאת ניתן להסביר את המעשה הבא: "מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל – גייריה (גייר אותו). אמר ליה: דעלך סני – לחברך לא תעביד (מה ששנאוי עליך – אל תעשה לחברך!), זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור (השאר הוא פירוש, לך ולמד)". (שבת לא, עמ’ א).
 
אין ספק, שהלל לימד את הנוכרי את מצוות "ואהבת". אך מדוע הוא לימד אותו על "דרך השלילה", בצורתה הפאסיבית – להימנע מלפגוע בזולת? למה לא לימד אותו ב"דרך החיוב", בצורתה האקטיבית – לאהוב את הזולת?
 
לאור מה שנאמר לעיל – הדברים מובנים, שהרי המבנה הבסיסי של המצווה הוא המובן הפאסיבי, והלל רצה, כנראה, ללמדו תחילה את היסודות, את הצעד הראשון, את ה"סור מרע", ולאחר מכן, במסגרת "זיל גמור", יוכל ללמוד את הצעדים הנוספים – את ה"עשה טוב", את המובן האקטיבי שהוא – לאהוב את הזולת.
 
אולם עדיין יש לברר, האם מצוות "ואהבת" בצורת האקטיבית, דורשת פעילות מעשית כלשהי, או שמא היא מצווה שבלב, להחדיר ולהעמיק את ההכרה הפנימית אודות אהבת הזולת ותו לו?
 
הרמב"ן, בפירושו למצווה זו, הבהיר את הדברים בצורה הבאה: "ציוותה התורה שיאהב את חברו בכל עניין, כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר, ואהבת את רעך כמוך, והשווה אותם במילת לרעך, וכן ואהבת לו כמוך, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להיטיבו בעושר ולא בחוכמה וכו’. ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת וחוכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בליבו לעולם, שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה ויצווה הכתוב, שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בליבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה".
 
לדעת הרמב"ן שייכת מצווה זו לחובות שבלב, ועיקרה – לשמוח בטובת הזולת תוך הרחקת הקנאה וההעדפה העצמית. כל עוד נותר תחום כלשהו, שבו ירצה לראות את חברו נחות ממנו – אין הוא מקיים את המצווה, לפיכך, אין מקום לשיעורים באהבה זו.
 
לא כן דעתו של הרמב"ם. לדעתו, יש לקיים במסגרת מצווה זו פעילות אקטיבית מעשית כדלהלן: "מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא את המת, ולהכניס את הכלה, ללוות את האורחים, להתעסק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף…ואלו הם גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל: "ואהבת לרעך כמוך". כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות". לדעת הרמב"ם, יש לכלול במצוות "ואהבת" את כל הפעולות החיוביות של גמילות חסדים לזולת, וקיום המצווה מחייב גם פעולות אקטיביות בגופו ובממונו.
 
לאור דבריו, תובן היטב המילה המשווה "כמוך". אין המילה מורה שעל האדם לעשות לזולת פעולות שהוא עושה לעצמו. כלום אפשר הדבר, לעשות לזולת את כל אותן הפעולות היומיות שאדם עושה לעצמו? דברי הרמב"ם מבהירים, שעל האדם לעשות לחברו, את אשר היה רוצה שחברו יעשה לו. אדם מצפה שחברו יבוא לבקרו בעת מחלתו, הוא מצפה שיבוא להשתתף בשמחת כלולותיו, הוא מצפה שיכניסוהו כאורח,
 
או שיבואו לקבורה לאחר פטירתו, לפיכך חייב הוא לעשות פעולות אלו לחברו. אך אין דרכו של אדם לצפות שיקנו לו מזון, שירכשו לו בגדים, או שיעניקו לו דירה למגורים. הוא היה, אומנם, שמח אם היו מתגלים נדיבים מסוג זה בעם, אך מכיון שאין זו נורמת צפיות מקובלת – אין היא כלולה במסגרת "ואהבת". כשם שנאסר על האדם לעשות לחברו את אשר אין הוא רוצה שחברו יעשה לו – כך חייב הוא, כאמור, לעשות לחברו את אשר הוא רוצה שחברו יעשה לו, זוהי, איפוא, הפעולה השוויונית.
 
הצד של ההבנה ושיתוף הפעולה
 
נוסף לשני הצדדים שהוצגו לעיל במשמעותה של מצוות "ואהבת" – יש במצווה זו משמעות נוספת: לקיים יחסי הבנה ושיתוף פעולה בין אדם לחברו.
 
בתלמוד נאמר בשם רב: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ‘ואהבת לרעך כמוך’" (קידושין מא, ע"א). כלומר, אם ישא אשה מבלי שיראנה קודם לכן, קיימת אפשרות שיגלה בה מאוחר יותר מום או תכונה מכוערת אחרת, והיא תתגנה עליו. וראוי לשים לב: לא נאמר כאן: "שמא ישנאנה, ורחמנא אמר לא תשנא", אלא נאמר כאן: "ורחמנא אמר ואהבת", משמע, שאין לפנינו חשש של שנאה, אלא חשש של דחיה, אי קירבת לב, זרות ואי-שיתוף פעולה. כאן עלולה להתהוות תהום שתפריד בין בני הזוג ותמנע את החיים המשותפים, המבוססים, בדרך כלל, על חיבה, קירבה ומשיכה הדדית. במקרה כזה הוא עובר על "ואהבת", כי מצווה זו דורשת, בין השאר, קירבת לב, שיתוף פעולה והדדיות. כל מערכת יחסים המביאה לתופעות הפוכות – נוגדת את מצוות "ואהבת".
 
בהתאם לכך יוסבר מאמרו של רבי מאיר בעניין "כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו" וכו’ (תוספתא סוטה, ה), דומה כי בראש ובראשונה הוא לא יקיים עמה שיתוף פעולה לבבי, ולא תיווצר ביניהם זיקה ריגשית הדדית, לפיכך עובר הוא על המצוות "ואהבת".
 
"ואהבת לרעך כמוך" – זאת תשתית חינוכית. זאת אמת-מידה ואבן-בוחן לקביעת המותר והאסור. היא יסוד עיקרי לקיום הבנה ושיתוף פעולה בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין אחים ובין כל הסובבים אותנו. היא הזרע החיובי שממנו יצמחו יחסים תקינים בין אדם לחברו. "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה!
 
"ואהבת לרעך כמוך" – עשה לחברך את אשר אתה רוצה שחברך יעשה לך, התחשב בו באותה מידה שאתה מתחשב בעצמך, תעריך אותו כפי שאתה מעריך את עצמך – זה שיויון!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

כמובן שאין לזלזל בכהוא זה במצוות שבין אדם למקום, אלא שצריך להדגיש ולהבליט את העובדה שהמצוות שבין אדם לחברו הן גם ממניין המצוות שציוונו הבורא וצריך לקיימן בדבקות...

Featured Products