יסוד העפר

נקודת המוצא – ארץ. כאן אנו מוצאים את עצמנו לראשונה. זוהי, אם כן, זירת ההתרחשות הבסיסית ביותר של חיינו. מדוע חי האדם דווקא על פני האדמה? מדוע אינו שט במים או מרחף באויר?

 

אש, רוח, מים, עפר – ארבעה יסודות.

 

אש – הגבוה שבכולם. עפר – הנמוך ביותר.

 

כיצד, אם כן, ראוי לאדם, המובחר שביצורים, להיות כה מושפל לעפר, לאדמה דווקא, ואף שמו – אדם – מלמד על הקשר העמוק בינו לבינה – "כי מאדמה לוקח".

 

אומנם – הגבוה ביותר, דווקא הוא יכול לרדת אל הנמוך ולתקנו, וזהו עניינו של האדם – לגלות רוח – בתוך החומר, לעמוד, עם כוחות נפשו העליונים – במאבק מול הכוחות השפלים והגסים ביותר, הלא הם כוחות העפר.

 

עפר, הקשור ליסוד הדומם, תכונתו התמדה במצב הקבוע. ההיפך משינוי ותנועה. בעולם הדומם – דממה. דממת מוות. דבר אינו נע, צומח, חי או נושם. הכל קפוא קפיאה נצחית.

 

מיסוד העפר שבתוכנו כה פוחדים אנחנו משינויים, מתבצרים במוכר, מנסים להתמיד בכל מצב נוח שלא ישתנה לעולם.

 

ועוד מיסוד העפר – תכונת העצבות והעצלות.

 

עצלות – שהעפר "מרדים" בנו הכל. משתק, מדכא כל פעולה ומכביד עליה. ועצבות, הגרועה לאין שיעור – היא שיתוק והדממה של חיי הנפש, העפר גורם לתחושה שאין עבור מה לחיות ולפעול. אין למה לשאוף ולמה להתגעגע, מוטב לעצור, להשתתק. מוטב שלא להיות, לחדול ולמות. וכוחו של העפר מתעצם שבעתיים בהיות גופנו עשוי מעפר, ושוכנים הננו בעולם החומר – על עפר הארץ דווקא, והחומר הזה, מסתיר ומעלים אפילו את האמיתות הפשוטות והברורות ביותר.

 

"האזינו כל יושבי חלד", קורא דוד המלך אל בני האדם (תהלים מט), ודרשו רבותינו (חולין קכ"ז), שקרא בני האדם "יושבי חלד": "כי כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה", והדבר תמוה מאוד, וכי בשביל זה יקראו כל בני העולם יושבי חלד על שם החולדה שיש ביניהם? ועוד מקשה רבי נתן (ליקוטי הלכות, שחיטה, ה"ה) –מדוע במזמור הזה דווקא, בו מדבר דוד המלך על גודל הבלי העולם הזה, קורא הוא לבני האדם "יושבי חלד"?

 

אומנם ידוע, מבאר שם רבי נתן, שעיקר מהותו של העולם – העלם (כמובא בקהלת ג: "גם את העלם נתן בלבם" – חסרה האות ו’ במילה עלם), שהעולם החומרי עם כל מה שבו מסתיר ומעלים את האור האלוקי. וזוהי עיקר עבודתו הרוחנית של האדם – לגלות את ההעלמה, להסיר את קליפת ומסווה החומר ולהכיר את אורו האין סופי של הבורא – דווקא בעולם הגשמי והמוגבל.

 

בהתאם לתכונתו של העפר להסתיר, יצר בורא כל העולמות יצירה שחיה רק על פני האדמה (ואין יצירה כדוגמתה במים) והיא החולדה, שטיבעה להסתתר. (כפי הנראה המדובר ביצור המכונה בפינו היום "חולד"). ועל כן מדמה דוד המלך את בני האדם שחיים בהעלם והסתרת האור דווקא לחולדה, שנעלמה ונסתרת תמיד, ומצויה רק ביבשה.

 

עוד דמיון בין האדם לחולדה מציינת הגמרא (ירושלמי פרק "שמונה שרצים") – "למה הוא ממשיל כל באי עולם לחולדה? מה חולדה זו גוררת ומנחת, גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת – כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואינם יודעים למי מניחין".

 

אכן – כמה אנו "נעולים" על "האוספים" שלנו, צוברים קניינים, חולמים על קניינים, ואין אנו יודעים למי נשאיר אותם כשנעזוב בעל כורחנו את עולם החומר.

 

מהי, אם כן, דרך המאבק עם הרע שביסוד העפר – ההעלמה, הסתרת האור, העצלות, העצבות והייאוש והמוות? היכן מונח הכוח המרפא המתאים ביותר לשוכני העפר? התיקון לצד השלילי שבכל יסוד נמצא בחיובי שבו, ואם נגלה את הקדוש שבעפר, את הטוב שבו, ונשתמש בו, נשתחרר מאחיזתו הקטלנית, ואולי נוכל גם להפליג ולעלות למים, לרוח ולאש…

 

בעפר, מבאר רבי נתן, הכלי העיקרי לעבודה רוחנית – הוא האמונה. אומנם האדם רוצה להבין הכל, אבל מאחר שהוא חי ופועל בעפר – מקום בו הדעת נסתרת – המפתח לעלות אליה – הוא רק אמונה. וכמובא בפסוק אותו הוא מצטט "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז). אם שוכן ארץ אתה, אומר דוד המלך, "רעה אמונה" – הנהג את מידת האמונה שבך, כמו כבשה הרועה באחו – והמצא לה מזון ומרעה דשן כדי שתגדל ותתפתח, כי היא התכונה הנחוצה ביותר למי שנמצא בעומק ההסתרה. ואם תטפל אתה בה – היא תנהיג אותך בסופו של דבר ותסייע לך, וכפי מבאר "המצודת דוד" את הפסוק "רעה אמונה" – "תהיה ניזון מן האמונה".

 

כמו החול, העוצר באופן תמידי את גלי הים הרוצים לשטוף את העולם, קיים גם בנפש האדם מעין "חול" כזה. "חוק עולם" העוצר את פריצת המחשבה מעבר לגבולותיה ויכולתה. זוהי – לפי המרומז במדרש – מידת האמונה, והיא גם השורש לתכונה האנושית לחקור את פשר המציאות, ליצור, ולהביע אהבה ואמון בזולת.

 

 

מטרת בואו של האדם לעולם הזה, לפי דברי חז"ל, היא קניין הדעת. לדעת ולהכיר את חכמתו האין סופית של בורא העולם, בהתגלמותה באין ספור לבושים שונים של עולם הדומם, הצומח, החי והמדבר. בהתגלותה בכל מאורעות העולם, הן הכלליים והן הפרטיים ביותר.

 

מטרה זו, חשוב להדגיש, אינה צבירה ואיסוף ידיעות על הוויות העולם הזה, הנקראת היום בפי בני האדם "ידע", כי אם ירידה להבנת השורש והסיבה המניעה את כל הנבראים. זוהי, כמובן, דעת פנימית ומקיפה הרבה יותר.

 

לדעת את הבורא, להבין את חכמתו המתגלמת בברואיו ומאורעותיהם, להתחקות על הבנת טעם וסיבת המציאות, היא דעת שהיא למעלה מכל ה"שכלים" הידועים ומוכרים, וקניין דעת כזו אינו אפשרי כלל באמצעות השכל האנושי המוגבל.

 

לשם כך זקוק האדם למידת האמונה. והאמונה איננה איזו הרגשה מעורפלת בלב, אלא סוג עליון נוסף של כוח שכלי, שכל מסוג אחר, שרק על ידו מתאפשר לאדם להשיג ולדעת מדעת בוראו.

 

"אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנו" – "חוק עולם" הראשון, שצריך לשמש את האדם, החפץ לקנות דעת נשגבה זו, הוא חוק המוגבלות. הכרת המוגבלות הטבועה בשכל האנושי. ודווקא הבנה זו תאפשר, כאשר יפתח האדם את כוחותיו, נגיעה גם בדעת האלוקית הבלתי מוגבלת.

 

כשאדם חפץ לעבור את גבולות השכל האנושי, הוא "שוטף את הכל" ומחריב את גבולותיה ויסודותיה של תפישת העולם האמיתית.

את בורא העולם, הממלא ומחיה את כל המציאות – בודאי שאינו מסוגל לדעת.

 

 

כאן נשאלת השאלה: מדוע לא מתאפשר לדעת את ה’ בשכל אנושי רגיל? מהי המניעה לכך?

 

והתשובה פשוטה: לו היה הקב"ה מגלה את עצמו, כלומר מאפשר לבני האדם לדעת ולהכיר אותו באופן ישיר, היתה המציאות המוכרת לנו פשוט מתבטלת. האור האלוקי המחיה את כל הנבראים היה שורף את הגבולות וההבדלים שבין פרטי הבריאה, והעולם היה מאבד צורה ונעלם. דעת האלוקים חייבת להיות נעלמת, כדי לאפשר קיום עולם ובו נבראים המתקיימים בגוף וצורה שונים זה מזה.

 

האדם נברא, אומנם, על מנת לדעת את האלוקים, אולם הגשמת יעוד זה אינה אפשרית בבת אחת. רק לאט לאט, על ידי שכלול כוח האמונה, וביסוסו בדרך החיים התואמת את רצון הבורא – קיום המצוות, יכול האדם להסיר קליפה אחר קליפה מעל האור הזה. רק בהדרגתיות, מבלי להינזק, תוך שמירה על גבולות המציאות המוכרת – מסוגל האדם להיות כלי לדעת בוראו.

 

הגילוי הגמור טרם זמנו משמעותו חורבן. אומנם, כוונת הבורא בבריאתו איננה הסתרה מוחלטת של אורו. על כן, לקח הבורא את הדעת הזו, שאורה רב, וצמצם והקטין אותה לנקודה קטנה, אותה טבע בליבו של האדם. מכל האור הגדול הזה – נותר רק רושם קטן.

 

הידיעה שיש אלוקים בנמצא, והוא הוא המנהיג ומחיה כל נברא – איננה ידיעה ברורה במוח האדם, אבל רושם ממנה קיים וטמון בכל אדם, באופן שאם ירצה – יגלה את אותה הידיעה, ויפתח אותה עד לדרגה של דעת צלולה וברורה, של גילוי גמור.

 

 

ביסוד המילה אמונה – אמון. זוהי מהותה של מידת האמונה – הנכונות הנפשית להיפתח אל דבר מה, לקבל משהו חדש, ולסמוך עליו.

 

נתבונן בפסוק בספר שמות, המדבר על ירידת המזון הרוחני הקרוי "מן" מן השמים. "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם: הוא הלחם אשר נתן ה’ לכם לאכלה" (שמות טז, טו). "מן הוא"? אותיות "אמונה". האמונה היא שאלה, צמא בנפש לפתרון של חידה נעלמת, רצון לדעת. ובעת ובעונה אחת היא התשובה. "מן הוא", זה שמו. ה"מה" הוא שאלה, ועם זאת הוא גם התיאור המדוייק ביותר של מהות הדבר.

 

אם היו בידינו הידיעות וההוכחות המאמתות את אמינותו של מי שאנו נותנים בו אמון, לא היינו נזקקים לאמונה. אולם אנו נותנים אמון, מאמינים, לא מפני שאין לנו ברירה, אלא מפני שזהו סוג של הוכחה נעלה בהרבה, המביא אותנו למסירות והרגשת קירבה חזקה לאין שיעור, ומוליד בנו ידיעה חדשה – שכל האמונה שעליו דיברנו. עם שכלול ופיתוח האמונה, תבוא גם ההבנה בכלי השכל האנושי, וחידה חדשה תתפוס את מקומה על כוונת האמונה.

 

עתה מתבאר גם פשר דברי חז"ל במדרש: "למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה". הארץ, מרמזת על מידת האמונה, מקושרת למילה רצון. ואמונה, כאמור, היא הרצון לדעת, הצמא לרדת לפשר הנעלם, לפשר הוויות החיים.

 

רצון נובע תמיד מדעת פנימית נסתרת. כשאדם רוצה דבר מה, יש לו ידיעה כלשהי שהמושא לרצונו קיים ואפשרי. אדם נורמלי שברור לו שאין כל ממשות ואפשרות להגשמת רצונו – יחדל לרצות בו במוקדם או במאוחר. גם האמונה, הרצון לחשוף את הנעלם האלוקי, נובעת מידיעה טמונה בלב שהדבר מושג ואפשרי.

 

 

נחזור אל הפסוק בספר שמות. כאשר בני ישראל שואלים – מן הוא? מי עונה על שאלתם? "ויאמר משה אליהם".

 

כאשר הרצון להעמיק חדור אל הבנת המציאות, פועל בשותפות עם ההכרה במוגבלות השכל האנושי, מבין האדם שהוא זקוק להדרכה.

 

זהו שורש האמונה היהודית בדברי חכמים, שמהותה – נתינת אמון במנהיגים ובמורי דרך רוחניים של עם ישראל אשר כבר השיגו בידיעת הבורא ובהבנת המציאות לאשורה יותר מאיתנו. להם יש את הכלים לסייע לשכל הרגיל להתגבר על מוגבלותו, ובעזרת כוח האמונה להגיע אל הדעת האמיתית של האלוקות. וכך הופך השכל המוגבל ל"שכל אמונה".

 

אם האדם נותן את כל האמון רק בשכלו שלו – זוהי אטימות אמיתית, שהרי היא התעלמות מוחלטת מעובדה מוצקה וודאית – תפישתי הרגילה את המציאות – מוגבלות ואנושה. אין זה כי אם הנגע האנושי הישן: הגאווה, הרצון להיות כאלוקים, "מיד נתגאו המים ורצו לשטוף העולם כבתחילה". הנסיון לתפוס את העדין והדק, את האלוקי הנסתר במציאות החיים על ידי הכלי הגס של תפישתנו האנושית – הוא נלעג וחסר סיכוי. בכדי להגיע אל הנעלם צריך להשתמש בכוח אחר לגמרי – כוח האמונה.

 

אפילו בגשמיות – עיקר הידיעה הברורה באה דווקא על ידי האמונה. אדם מן הישוב רגיל לחשוב שתפישתו את העולם היא תפישה שכלית, מה שנתפס אצלו בתור "מציאות" הוא תוצאה של נתונים עובדתיים הגיוניים. אולם לאחר התבוננות בדבר מסתבר שאין הדבר כך כלל ועיקר.

 

אם ירצה האדם לבלי לסמוך על שום נאמנות של שום אדם בעולם – לא יתקיים שום עסק. אדם שעוסק במסחר למדינות רחוקות, למשל, מתכנן את מסחרו על פי נתונים המגיעים אליו בעזרת שליחים (כלי תקשורת או סוכנויות מידע למיניהן). מה שמצטייר בשכלו של אותו סוחר כ"אינפורמציה" ממשית על פיה הוא מתכנן את כל פעולותיו, נשען בעצם על דבר אחד – אמונתו במוסרי אותה אינפורמציה.

 

למעשה לא רק אותו סוחר פועל כך, אלא כל אדם עלי אדמות. מה שאדם קורא "ידע", מה שנקרא אצלו "דברים שאני יודע", מבוסס על מה שקרא, על מה שסיפרו לו ההורים, המורים, החברים, הקריינים באמצעי התקשורת. אחוז אפסי מאין ספור הנתונים המרכיבים את תמונת עולמו של האדם נבדק למעשה על ידו באופן מוחשי או שכלי. נמצא – שעיקר הדעת, כאמור, על ידי האמונה, שאדם מאמין באותם מספקי מידע רבים מספור.

 

 

כאן אנו נוגעים בנקודה המרכזית – במי ראוי להאמין?

 

ברור שמי שמאמין לכל אחד הוא שוטה. אין מעלה בכוח האמונה כאשר הוא פועל לבדו. כאן אנו זקוקים לכוח השכל האנושי שיבקר, שיברר ויוודא – במי ראוי להאמין, מהו המקור המהימן ביותר לידיעות על פרטי המציאות וסיבותיה?

 

אם לא יפעל כאן השכל, עלול האדם להאמין במישהו המשטה אותו. ואז – כל תפיסת העולם של האדם וכל ההתנהגות הנובעת ממנה – תהיה מוטעית ביסודה. אולם אם יזכה האדם לברר לעצמו אדם נאמן אשר ידיעותיו אמת ועל פיהן ראוי להנהיג את חייו "קנה האדם את עולמו" – ושלמות הכוחות שכל ואמונה תפעל אצלו באופן מאוזן ותכליתי.

 

יסוד דברינו במאמר זה מושתת על מאמר חסידות חשוב, המופיע בספר המופלא בן שמונת כרכים "ליקוטי הלכות", מאת רבי נתן, תלמידו החשוב ביותר של רבי נחמן מברסלב. בסוף דבריו באותו מאמר מסכם רבי נתן את נושא האמונה במילים אלו: "ושורש האמונה – הוא האמונה בשם יתברך ובצדיקיו ובתורתו הקדושה, שעל מנת כן ברא יתברך את כוח האמונה באדם – שיהיה לו כוח ובחירה להאמין באמת".

 

מהו, אם כן, תפקידה של הדעת האנושית? לברר – במי ראוי להאמין, מי הוא האדם שאוהב אותי באמת, שהידיעות הנמסרות לי ממנו נובעות מתוך רצון להיטיב לי ולא לטפח מנהיגות של שררה אנוכית על גבי אמונתי. מי הוא זה שאין לו שום אינטרס אישי במידע שהוא מעביר אלי? לכשאמצאהו – אדע שהוא ראוי לאמוני. ומוסיף רבי נתן בדבריו: "ולנו יש איש נאמן שראוי לסמוך עליו, הוא משה רבנו עליו השלום. ועל ידו אנו יודעים מה לסחור בזה העולם".

 

"ויאמר משה אליהם" אומר הפסוק. בתחילת כל השרשרת המופלאה של מוסרי התורה ומנהיגי ישראל עומד משה רבנו, מוסר התורה הראשון לעם ישראל, שדיבר עם בוראו פנים אל פנים. וכמו משה רבנו, כך גם כל מנהיגי ישראל האמיתיים בכל הדורות, כשנטלו עליהם שררה – נטלו, בעצם, מסכת של הקרבה אין סופית. מסירות נפש יום יומית עבור צרכי העם. לא שררה וכבוד. רובם ככולם לא התעשרו בעקבות תפקידם, ונשארו מחוייבים בקיום כל המצוות ככל היהודים הפשוטים. (ואף נהגו לומר בתחילת מנהיגותם, כי לא שררה הם נוטלים עליהם, אלא עבדות).

 

 

אומנם בהתבוננות במידת האמונה – אין די. כדי שתהיה אמיתית, חיה ופועלת, כדי שתוביל אותנו למעלה, אל מקום בו העפר איננו מסתיר עוד את האור – עלינו "לתרגם" את האמונה למציאות. לבטא אותה בפועל ממש. לא כתחושת הלב בלבד – כי אם גם ובעיקר – כפעולה ממשית.

 

"תנא דבי אליהו: מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר והיו לו עשרה בנים. ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער. לא יצאת אותה שנה שלמה עד שבא עזרא, והעלה הקב"ה את ישראל מבבל, והעלה אותו כהן, ולא נכנס הכהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו". –  ועליו הוא אומר: "בטח בה’ ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה". (ילקוט שמעוני תהלים לז).

 

נמצאנו למדים, כי המזון, ה"מרעה", של פעולת האמונה, היא התפילה. להתפלל – משמע להאמין. ולא "סתם" תפילה "מגדלת" את האמונה. כי אם תפילה ש"באה מעפר", כמו שאומר הנביא ישעיהו (כט): "שפלת מארץ תדברי, ומעפר תישח אימרתך" שביארוהו המפרשים, דיבור "מעפר" הוא דיבור של הכנעה אמיתית, שאדם יודע את שפלותו מחד ואת רוממות הבורא מאידך, ופונה אליו ברחמים ותחנונים ולא כתובע דבר מה המגיע לו כדין, שזו אינה "תפילת עפר". אדרבא, מעוררת היא קטרוג על האדם, שבודקים ב"ספריו" – האם אכן ראוי הוא למה שהוא מבקש בדין? וכן מורה לנו ירמיהו הנביא על דרך התפילה (איכה ג): "יתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה", וביאר האבן-עזרא: "ישתחווה לעושהו עד בוא העפר לפיו". הכנעה!

 

אדם גאה סובר כי אם "הואיל" לפנות ולבקש מה’ דבר מה – בודאי ראוי הוא להענות, ובהקדם! ומתמרמר אם לא התמלאה משאלתו. ואילו האדם העניו, החפץ לגדל, בסבלנות אין קץ, את "כבשת" אמונתו, חוזר ומתפלל, וכבר אמרו חז"ל על הפסוק "קוה אל ה’ חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה’" (תהלים כז, יד), שהאדם צריך לקוות שוב ושוב, להתפלל שוב ושוב, עד שהתפילה תיענה וחסד ה’ יאיר לתוך ההעלמה הגדולה של עולמו.

 

והוא שהמשילו חז"ל את עם ישראל לתולעת (כמובא בפסוק (ישעיה מא, יד): "אל תיראי תולעת יעקב"), "מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה אף ישראל אין כוחם אלא בפה" (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז ת"נ). בריבוי דיבורים קדושים של תורה ותפילה.

 

אומנם התולעת, המכרסמת עץ גדול איננה מפילה אותו בנגיסה אחת. רק ריבוי הנגיסות, וההתמדה בהן, מביאה בסופו של דבר לנפילתו. כך גם בעניין התפילה, התמדה, סבלנות הכנעה – כולם מיסוד העפר הם באים. מן הקדוש שבו. וכמו שכתב רבי נחמן (ליקו"מ ב): "וכשאנו רואים אורך הגלות, ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים, ויש מעמנו בני ישראל, שטועים חס ושלום בליבם שכל התפילות הם לריק. אבל באמת – כל התפילות – הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם…ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח".

 

ומוסיף בעניין זה רבי נתן תלמידו: "בכל מקום שאני רואה חסרון (הסיבה היא) – או שלא התפללו על זה בכלל, או שלא התפללו על זה מספיק".

 

הווה אומר, כשאדם מסגל לעצמו את ההכנעה, והוא מתפלל ומקווה לטוב, מצפה לישועה ומתפלל שוב, ישועתו ודאי בוא תבוא.

 

(מתוך הספר: השראה – קשר העולמות של הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").