חודש שבט
כיון שחודש שבט הוא החודש האחד-עשר, הרי הוא החודש של כל המוסיף גורע וצריך להבין על פי זה את עניין תיקונו.ידוע שיש עשר ספירות והן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד...
חודש שבט הוא החודש העשתי-עשר לחודשי השנה.
ידוע כי המספר עשתי-עשר הוא בסוד 'כל המוסיף גורע' (הוספת הע' לשתי-עשר עושה ממנו אחד עשר). וידוע כי עניין המספר אחד-עשר הוא י"א סממני הקטורת, שהם: הצרי, ציפורן, חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום, קושט, קלופה וקנמון – הבאים לברר את נצוצות הקדושה הנמצאים אצל י"א ארורי עשו. ואכן, הסיבה שהמספר י"א הוא מספר שצריך לתקנו, כיון שקומת הקדושה בנויה מעשר, על כן כשמוסיפים לה אחד יותר, אזי זה פגם, וזה עניין החלבנה, שהיא הריח הרע שהיה בי"א סממני הקטורת.
כיון שחודש שבט הוא החודש האחד-עשר, הרי הוא החודש של כל המוסיף גורע וצריך להבין על פי זה את עניין תיקונו.
ידוע שיש עשר ספירות והן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אומנם, יש עוד ספירה אחת, והיא ספירת הדעת, שאינה נמנית עם עשר הספירות (כאשר נמנים הכתר והמלכות). הדעת אינה ספירה עצמית, אלא רק תוספת לספירות, כיון שעניינה לחבר חכמה ובינה, כי עניין הדעת הוא החיבור, ככתוב: "והאדם ידעת את חוה אשתו" (בראשית ד), שהידיעה עניינה החיבור בין שני דברים, אבל אינו מציאות עצמית.
נמצא, שכאשר נוסיף לעשרת הספירות את הדעת, שאינה ספירה עצמית כשאר הספירות, רק מהותה שונה מהן (ועל כן היא תוספת להן), אזי יהיו לנו י"א ספירות. וזהו סוד כל המוסיף גורע, בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א), מכיון שכאשר מוסיפים את ספירת הדעת יהיו לנו י"א כנ"ל.
על פי זה נתבונן בחטא עץ הדעת, שהידיעה עניינה החיבור הנ"ל, והחיבור הוא דבר נעלם ונסתר, וכאשר רצו אדם הראשון וחוה להתבונן בחיבור הזה, שעניינו העלם והסתר, אזי יצא מזה קלקול, כיון שנצטוו לא להתבונן בכך יותר מדי. פירוש הדבר הוא, לא לאכול מעץ הדעת, שהוא עבורם בחינת עץ הדעת רע, ולכן פגמו בדעת ונעשה החיבור של עץ הדעת-טוב-ורע.
ברגע שנותנים לדעת משקל עצמי ולא מעמידים אותה במקומה הנכון, כמו שהיה קודם החטא, שלא התבוששו, על ידי שלא חקרו ובדקו טעמו של עץ הדעת במה שלא הורשו, אזי נפגם הדעת. וזה סוד כל המוסיף גורע, ו"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", בחינת: "הנסתרות לה' אלוקינו" – שזה הדעת, והנגלות לנו ולבנינו.
על פי זה יש לומר כי המספר אחד-עשר הוא כנגד הדעת, כי אילולא הוספת הדעת, אין כאן אחד-עשר, ולכן גם חודש שבט שהוא החודש האחד-עשר לחודשי השנה, גם הוא בסוד הדעת, ועל כן עניינו תיקון חטא עץ הדעת ותיקון י"א ארורים דעשו, על ידי י"א סממני הקטורת,
לפי זה יובן העניין שבחודש זה חל ראש השנה לאילנות, כי עיקר תיקון האילנות הוא תיקון עץ הדעת, וכאשר יתוקן עץ זה, ממילא יתוקנו כל האילנות, וכיון שחודש זה עניינו תיקון הדעת, כי הוא האחד עשר כנ"ל, על כן דווקא בו חל ראש השנה לאילנות, כי חודש שבט הוא זמן מסוגל לתיקון הדעת.
לכן חודש זה הוא כנגד החלבנה (אחד מסממני הקטורת). אומנם, דווקא על ידי החלבנה נעשה התיקון הגדול של הקטורת, כי על ידי החלבנה יש מעמד לכל י' מיני הקטורת האחרים, בבחינת כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, כן הוא בעניין חודש זה שעל ידו יש קיום לכל החודשים האחרים מכיון שדווקא בו יורדים לברר את הקליפות בתיקון עץ הדעת, בסוד הבירור של י"א סממני הקטורת.
והנה עיקר תיקון הדעת הוא תיקון הברית, וכן עניין חודש שבט שעיקר עניינו תיקון הברית, תיקון הדעת כנ"ל, כי כל י"א בקדושה באים לתקן את פגם הברית, ולהוציא את הניצוצות הקדושים מן הקליפות, שהיא בירור חטא עץ הדעת והנשמות שנפלו על ידי חטא זה לקליפות, ובירור פגם הברית הוא "חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל", שזה עניין הפירות שאוכלים בט"ו בשבט, שהם כנגד הנשמות והניצוצות הקדושים שנבלעו בקליפות, ועל ידי אכילתם והברכה שמברכים עליהם מבררים את הניצוצות ההם הנקראים פירות.
וזה גם עניין שירת הים ששרים בחודש זה ב"שבת שירה", כי על ידי השירה ועל ידי העשרה מיני נגינה שהתגלו בים סוף, מבררים את קומת העשרה שבקדושה מקומת הקליפה.
שם החודש
שבט, פירושו מטה, שהוא סוד מטה משה, שזה יסוד אבא כמובא באריז"ל, שהוא היסוד הממשיך את הטיפה מן הדעת, בסוד האילן הקדוש. אילן בגימטריא = הוי"ה אדנ"י, שזה עניין ההטיה שיש במטה, כי מטה מלשון הטיה. על המטה היה מחד שם ע"ב שהוא בגימטריא = חסד, ומאידך היה שם דצ"ך עד"ש באח"ב שהוא שם של דין, ועל ידו באים המכות לרשעים, מכיון שהמטה, שהוא יסוד אבא, עניינו להשפיע מן הדעת טוב אל הצדיקים, ורע אל הרשעים, על ידי דצ"ך עד"ש באח"ב שהם עשר מכות (אפשר לומר שיש בחינת י"א מכות, כי מכות בכורות היא מכה ב"פי שניים" של מצרים, כי בכור יורש פי שניים, נמצא שהם בסך-הכל י"א מכות כנגד י"א ארורים).
וזהו שעד ט"ו בשבט יורדים רוב גשמי השנה, כי ההשפעה נמשכת מן הדעת העליונה, ועד אמצע החודש שסיהרה בשלימותה (הלבנה בשלימותה) נעשה עיקר תיקון הדעת המרומז בראש השנה לאילנות, ועל כן עד אז עיקר ההשפעה בירידת הגשמים (כי הגשם הוא בחינת המשכת הטיפה, כידוע).
לכן שבט מלשון מטה ומלשון הטיה, כי חדוש זה מסוגל לתיקון ה- י"א ארורים ולהטות הרע לטוב על ידי י"א סממני הקטורת ותיקון הדעת, וכן על ידי עשרה מיני נגינה המושרים בשירת הים שבחודש זה.
על כן, נאמר בספר יצירה, שהמליך בחודש זה את חוש הלעיטה, כי לעיטה עניינה אכילה, ואכילה עניינה זיווג, שהוא עניין תיקון הדעת כידוע, בסוד "אכלה ומחתה פיה" כמובא באריז"ל. והאיבר של חודש זה הוא הקורקבן המעכל את האוכל וטוחנו. מכאן שתיקון החודש הוא האכילה שבקדושה ועיכול האכילה ע"י הקורקבן (כי קורקבן נקלף בעופות שאינם דורסים, אלא רק עופות שאוכלים זרעונים וכדומה). לכן מזלו "דלי", כי עיקר תיקון חודש זה הוא לדלות ולעלות את הניצוצות הקדושים מן הקליפה, ולהיות כלי בבחינת דלי, לקבל את השפע המתוקן הבא מן המטה, יסוד אבא, ויורד עד ט"ו בשבט, שעד אז יורדים רוב גשמי השנה.
אות החודש
האות של חודש זה היא צ', כי צ' בנויה מ – י' ו – נ'.
י' – ספירות קדושות. נ' – היא המלכות היורדת לקליפות.
על ידי בירור הדעת שבקדושה, מעלים אותה על ידי האות צ', שהוא הצדיק האמת, המעלה את המלכות מן הקליפות, שהוא האילן של חודש זה, המייחד את הוי"ה אדנות להעלותה מן הקליפות. נמצא, כי חודש זה מסוגל מאוד להעלות מן הקליפות את הניצוצות הנפולים, ואת הנשמות הנפולות הבלועות בטיקלא, על ידי שם חב"ו הקדוש, שהוא סוד העשרה מיני נגינה.
וזה העניין שמשה רבנו ע"ה החל לבאר את התורה דווקא בראש חודש שבט, חודש העשתי-עשר. כי בחודש שבט מאיר אור הצדיק, הוא האילן הקדוש, ומאיר האות צ' (כמובא בספר יצירה). הצדיק מוריד לנו את התורה שעל ידה מעלים את הניצוצות הנפולים, כמבוא שהתורה היא מטה עוז – שבט – המכניע את הרשעים. (עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה א).
אותיות שם החודש הן: ש"ב – ט', והאות ט' עניינה הוא טוב, כמובא בחז"ל. וזהו "שבט": "שב – טוב", שהטוב שב ועולה חזרה מן הקליפות. לכן שבט כולו ימי השובבים (פ': שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים) – שזה עניינם, להעלות את הטוב מן הרע בבירור עץ הדעת-טוב-ורע, והנשמות מן הטיקלא שבלעה אותם (לכן גם רגילים לשמוע מאנשים שאומרים: 'שנשמע בשורות טובות' – אותיות שבט).
שמו של חודש שבט בגימטריא – איש. כי איש מרמז על יסוד אבא, שהוא יסוד האילן הקדוש, שעל ידו יוצאים בעשרה מיני נגינה מן הקליפה. וכפי שהבאנו לעיל, שחוש החודש הזה הוא חוש הלעיטה, ועל זה נאמר: "הלעיטני נא מן האדם".
חודש שבט, שהוא בגימטריא – איש, והוא האיש המתקן את הלעיטה (ליקו"מ ח, ח"ב), כמובא בזכריה א': "ביום עשרים וארבעה לעשתי-עשר חודש, הוא חודש שבט בשנת שתים לדריוש, היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיהו בן עדוא הנביא לאמור: ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדֹם והוא עומד בין ההדסים אשר במצלה ואחריו סוסים אדמים שרקים ולבנים" וכו'.
ביאור הדברים כמובא במפרשים הוא, שהסוסים האדומים הם הגלות, והאיש הוא הקב"ה העומד בין ההדסים, שהם הצדיקם המריחים ריח טוב, שהוא הריח שהקב"ה בא לגאלם. והנה, כל זה מרומז בחודש שבט, ובאלו הפסוקים מוזכר חודש שבט בפעם היחידה בתנ"ך, כי שבט בגימטריא – איש, כנ"ל, ואות החודש היא צ', שהם ההדסים והם הצדיקים (שבט מלשון שבוטא דג – שהם הצדיקים), וחוש החודש הוא הלעיטה, בחינת: "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה", שהוא עניין הגלויות. וכל זה קורה במיוחד בחודש שבט, כי על ידי השבט (מטה) מכים ברשעים בעשרת המכות, כי על ידי השבט, שהוא המטה, ניצולים מן הקליפות ומתקנים את הדעת, ו"כימי צאתך מארץ מצרים (שאנו קוראים בתורה בימים אלו) – אראנו נפלאות", ב"אז ישיר משה" לעתיד לבוא, ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", במהרה בימינו אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור