השכל שביקום

רבי נחמן כותב בספרו ליקוטי מוהר"ן (ח"א, א):

 

"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב אל השם-יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): חוכמת אדם תאיר פניו".

 

רבי נחמן מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו, שהוא איש הישראלי, צריך להתמקד תמיד בחוכמה והשכל הפנימיים המצויים בכל דבר ובכל מצב בו אנו נמצאים. לא מדובר בהתמקדות של הסתכלות מלשון ראייה נטו, אלא להסתכל על כל דבר על מנת להתבונן ולעמיק בו, ואז – לקשר עצמנו לשכל שיתגלה לנו תוך כדי ההתבוננות, כדי שיאיר לנו השכל הזה, שיש בדבר, בשכלנו. ועל ידי זה להתקרב לבורא עולם.

 

התקרבות האדם אל בוראו תוכל להתקיים באמצעות אותו ניסיון או מצב בו הוא נמצא. ורק לאחר שהוא התבונן וקישר עצמו אל החוכמה והשכל במצבים שונים בחייו, רק אז יזכה שהשכל יאיר לו בכל דרכיו, כלומר, שהשכל יאיר ויזרח תמיד למענו, לכן נאמר "חוכמת אדם תאיר פניו".

 

בדבריו נותן לנו רבי נחמן כיוון והדרכה כיצד להתקרב לבורא עולם. אף אחד מאיתנו לא יכול להתפרץ כמו פיל לחנות חרסינה כשמדובר בעבודה רוחנית. עלינו להכין את עצמנו, להיות מודעים למגבלות שלנו. התקדמות רוחנית ועליה בשלבי הסולם כלפי מעלה, מצריכה מאיתנו להבין שהסתמכות על השכל הראשוני שלנו לא תוביל אותנו לשום מקום. כדי להתקדם הלאה עלינו לבדוק באיזה מצב נמצאות המידות שלנו, האם אנו מספיק ענווים? האם יש לנו אמונה ודעת?

 

לכן, כשמסביר רבי נחמן לאיש הישראלי, שזה כל אחד ואחת מאיתנו, שעליו להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אליו, הוא בעצם אומר לנו, שהשכל של בורא עולם הוא מעבר לכל מה שנשער ונתאר, ואמונה בידיעה זו תהווה קרש קפיצה להשגות רוחניות גבוהות, ואף לעבודה על מידותינו ובפרט על מידות הענווה והאמונה.

 

מדוע עבודה על מידות הענווה והאמונה הכרחיות להבנת השכל הזה, כלומר, הבנה של דבר מתוך דבר?

 

אומר רבי נחמן: "כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו". את האור הזה משווה רבי נחמן לאור השמש. מצד אחד, בעזרת אור השמש אנו רואים דברים בצורה ברורה ומוארת. אולם מצד שני, אור השמש בעל עוצמה רבה ואי אפשר להסתכל על השמש בצורה ישירה מכיון שהאור שלה מסנוור מאוד, לצורך זה נשתמש במגן שיסייע לנו כדי שלא נסתנוור. דרך נוספת להסתכל על אור השמש, היא הסתכלות על הירח, כי ידוע שהירח אינו מאיר, אלא מהאור שמקבל במשך כל היום מהשמש.

 

על אותו עיקרון פועל שכלו של האדם. השכל הוא אור גדול המאיר לו בכל דרכיו. אם האדם יתחכם ויחשוב שהוא יודע הכל, כלומר שיסתכל על אור השמש בצורה ישירה אזי, אור השכל, שהוא גדול מאוד, יסנוור אותו. אדם כזה הוא אדם בעל גאווה, הוא חי את ה"אני" שלו: אני יודע, אני עושה, אני מבין וכו’. וכמובן גם שהאמונה שלו, שהיא כלי העזר להגנה מפני ההסתנוורות, נמצאת בדרגות נמוכות מאוד, מכיון שהוא חושב שהוא יכול להסתכל על אור השמש ללא כל סיוע ומגן.

 

לעומתו, אדם שמסתייע במגן-שמש זה, דהיינו האמונה, הוא אדם ענו. והוא זה שיצליח בעזרת האמונה שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, כלומר, הוא זה שיבין את המסרים שאותם מעביר לו בורא-עולם על מנת לקרבו אליו, להכיר אותו יתברך. והוא זה שיצליח במצבים קשים לראות את הדברים בצורה בהירה יותר, כלומר על ידי השכל האמיתי, כי שהאמונה היא זו שמנחה אותו, וכמו שאומר רבי נחמן בהמשך מאמרו: "כי השכל מאיר לו בכל דבר – אפילו במקום אפל וחשוך – מאיר לו השכל…" – כלומר, ראיית הדברים בצורה ברורה ובהירה גם במצבים קשים שהם כחושך ואפילה. מדוע? מכיון שאדם כזה עובד על מידת האמונה והענווה, הוא יודע שהוא צריך לבטל עצמו מול הידיעה שיש מנהיג לבירה, וזה לא אני.

 

בעניין הביטול אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"א, נב) את הדברים הבאים:

 

"ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה, כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך, שהוא מחוייב המציאות, ובשביל זה נברא הכל…כי כל מה שעושים רצונו יותר, הם נכללים ביותר עם כל העולמות התלויים בהם…אך לזכות לזה, להיכלל בשורשו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי ביטול, שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות, כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות הרעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהיכלל בשורשו".

 

מדברים אלה מובן שהדיבור הוא כלי המשקף את פנימיותו של האדם, והוא הכלי להשיג את פנימיות מתוקנת. כל עוד אדם לא מדבר, אף אחד מהסובבים אותו לא ידע מי הוא, מה רצונותיו, מה הן תכונותיו. אף אחד לא ידע האם הוא חכם או טיפש, האם יש בו טוב או רע ובאיזו מידה שולט בו הטוב או הרע. אולם על ידי דיבורו נוכל לדעת האם האדם העומד מולנו מבטל את עצמו, כלומר עובד על מידת הענווה שלו, או להיפך, האם כל מה שאנו שומעים מהאדם מולנו זה רק את ה"אני" שלו. לכן אומר רבי נחמן: כדי להגיע למעלה זו של ביטול, כדי לזכות לשכל הזה ולהיכלל בשורשנו, אי אפשר, כי אם על ידי ההתבודדות.

 

סיפור יעקב ועשיו מהתורה, ימחיש לנו את הדברים:

 

יעקב ועשיו נולדו כתאומים. גדלו ביחד, למדו ביחד, בקיצור – עשו הכל ביחד. כאן נשאל – כיצד זה ששני אחים תאומים, הגדלים ביחד ועושים הכל ביחד, נעשים שונים האחד מהשני כשני קצוות תבל?

 

כאשר גדלו הנערים, כל אחד מהם פנה לאן שליבו משך אותו: יעקב היה איש תם, הוא למד תורה וחיפש וביקש להתעלות ברוחניות, לטפח את מידותיו, לחזק את אמונתו ולבטל את עצמו. עשיו, לעומת זאת, היה איש יודע ציד ושדה, עסק בעבודה זרה, גילוי עריות ושאר מידות רעות. מכאן ניתן ללמוד על מידת הגאווה שהיתה לו. ובגלל גאווה זו, ביזה עשיו את הבכורה, והיה מוכן לוותר עליה תמורת נזיד עדשים (המסמל את גשמיותו) שיכין לו אחיו יעקב, שהסכים להענות לבקשתו תמורת הבכורה.

 

רבי נחמן מסביר לנו שיעקב הבין את המשמעות של הבכורה שהיא החוכמה, ומי שמבקש רוחניות יבקש גם חוכמה אמיתית. החוכמה על פי דברי רבי נחמן היא בחינת ‘ראשית’, ככתוב (תהלים יא): "ראשית חוכמה". יעקב אבינו שאף לרוחניות והשגות חוכמה אמיתיות, לכן ניצל את ההזדמנות כדי לקבל את הבכורה, את חשיבותה ואת הברכה הטמונה בה, "כי החוכמה והשכל הוא החיות של כל דבר" – אומר רבי נחמן, ויעקב אבינו הבין זאת. עשיו, לעומתו, ביזה את הבכורה, דהיינו את החוכמה ודעת-האמת לטובת הנאותיו החומריות (ובמקום אחר בתורה כתוב שעשיו אמר ליעקב, שהביא לו מתנות, במפגש הפיוס ביניהם: "יש לי רב" – תודה, אך יש לי הרבה גשמיות וחומר).

 

כשזכה יעקב בבכורה, שהיא החוכמה ודעת-האמת, הוא זכה להבין ולהסתכל בהשכל שיש בכל דבר, לקשר עצמו עם השכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב אל השם-יתברך על ידי אותו הדבר – כי זאת היתה השאיפה שלו מלכתחילה, להתעלות ברוחניות, לכן הוא ‘קפץ על המציאה’ ברגע שעשיו עשה איתו את עיסקת נזיד תמורת הבכורה.

 

השגת כלי חשוב זה בעבודתו הרוחנית סייעה לו, בהצלחה רבה כמובן, לבטל עצמו מול בוראו, לזכות למידות נעלות, להבין שאין שום מקריות בעולם הזה, להבין שכל מה שקורה – הכל בהשגחת הבורא והכל לטובה, ובכל מה שקורה – מועבר לו מסר, שכל פנימי, שעליו לקשר עצמו אליו כדי להאיר יותר ויותר את שכלו שלו, ולשאת את עיניו לשמים ולהתפלל ולשפוך את ליבו לפני בוראו.

 

וזה המסר של רבי נחמן – שהאיש הישראלי צריך לדעת שאין מקריות בעולם, יש שכל בכל דבר. כל מה שעלינו לעשות הוא, לקשר עצמנו אל השכל שיש באותו הדבר תוך כדי התבוננות, ולזכות שיאיר לנו השכל הטמון בדבר, בתנאי – שהאדם יבטל את עצמו, כלומר, יהיה ענו, איש תם יושב אוהלים, ויתחזק באמונה, כי היא זו שתעזור לו להביט על האור הגדול הזה מבלי להסתנוור, מכיון שהיא תהווה כמגן. והגנה זו תתבטא היטב בזמנים הקשים שעוברים על האדם, כשהוא יוכל להסתכל בבהירות על כל מה שעובר עליו.

 

יעקב הונחה בידי היצר הטוב, ואילו עשיו הונחה בידי היצר הרע. ומסביר רבי נחמן:

 

היצר הטוב מכונה (קהלת ד): מסכן וחכם. וזה בחינת מלכות דלה ועניה, כי כל מה שהיא מקבלת זה רק מהחוכמה שהיא דעת-אמת (זה בחינת יעקב).

 

היצר הרע מכונה (שם): מלך זקן וכסיל. בחינת מלכות הטומאה שאינה חפצה בחוכמה והשכל, ככתוב: "לא יחפוץ כסיל בתבונה", כי כל רצונו הוא גאווה, מעמד, כבוד וכו’ (זה בחינת עשיו).

 

רבי נחמן אומר, כאשר אדם מבין שהוא "מסכן חכם", דהיינו שאין לו כלום והוא כעני וכאַין, אזי הוא בבחינת יצר טוב, וכמובן שיוכל להגיע לחוכמה והשכל שיש בכל דבר. אולם אם האדם מעדיף להיות "מלך זקן" – וזקן מסמל חוכמה, הצלחה, מעמד, כבוד וגאווה הבאים מתוך ה"אני" – אזי הוא יהיה בבחינת כסיל, יצר רע. ומוסיף רבי נחמן (ספר המידות): כשאדם חושב: אעשה כך וכך (אזי) כך וכך יעלה בידי – (דע, ש) לא יעלה בידו דבר! מכיון שברגע שאדם חושב, טוען ומתרץ מנקודת ה"אני", מיד אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור ביחד – ורק כשתחזור להרגיש אַין אחזור לדור עימך, כי מהתירוץ שלך – ‘אל תדאגו הכל בשליטתי’ – אני מבין שאתה מסתדר בלעדי. דע לך, שאיתי תסתדר רק עם ענווה, ביטול, אמונה עם הידיעה שהכל ממני ובהשגחתי.

 

רבי נחמן מתחיל את ספרו "ליקוטי מוהר"ן דווקא עם תורה זו, מכיון שהיא עוסקת בחשיבות שכלו של האדם, ובנוסף, נותנת לכל אחד מאיתנו את הכלים כדי לפתח שכל זה. תורה זו היא ה – א’ בעבודה הרוחנית של כל אדם ואדם. חשוב מאוד לדעת כיצד לטפס במדרגות הרוחניות ובמקביל להצטייד עם כלים הנכונים, כגון: חוכמה אמיתית, דעת של אמת, ענווה, אמונה והתבודדות מכיון שבעזרתן זוכה האדם לעבוד על מידותיו ולהתקדם מעלה בסולם הרוחניות.

 

לכן כתב רבי נחמן את התורה הזו, ולא במקרה, היא הראשונה בספרו כשהכותרת שלה: "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה’" (תהלים קיט), כדי להסביר לנו שהתמימות – הכוללת בתוכה ענווה, אמונה, בטחון וכו’ – היא זו שתסייע לאדם לקשר עצמו אל השכל שיש בכל דבר, להאיר מצבים חשוכים וכואבים. היא זו הגורמת ועוזרת לאדם להבין שאין יאוש כלל בעולם.

 

מדוע?

 

מכיון שבזמן שאדם מחליט ‘שכוחו ועוצם ידו עשו (ועושים) לו את החיל הזה’, הוא יתחיל להרגיש כיצד המשא הזה שהוא ‘קיבל’ על עצמו (לדאוג, לחשוב, לתכנן ולהרגיש ‘אני’) – הופך בשלב כלשהו למשא כבד מנשוא. לעומת זאת, אדם ענו מרגיש שהכל קל מכיון שהוא לא נושא שום דבר בידיו, הוא מאמין שהכל בהשגחתו ובידיו של בורא עולם.

 

תורה זו נועדה לכולם. ולא משנה באיזה מצב או מדרגה רוחנית נמצאת מידת הבטחון שלנו בבורא עולם. כולם מתמודדים עם בעיות, ספיקות, שאלות וקשיים במהלך החיים. בזמנים כאלה השכל לא יכול להעביר מסר, כלומר לראות, מעבר לקושי בו האדם נמצא, ובודדות הפעמים בהן יצליח אדם למצוא את הפתרון הנכון בזמן של ‘חושך’.

 

לכן כשאדם מאמין בשכל העליון, הוא מקבל כוחות להמשיך הלאה ולעמוד במצבים דוחקים ולוחצים. וכשהוא הולך עם אמונה זו, אזי "ונעשה אור הלבנה כאור החמה", אור הלבנה יתעצם עד שיהיה זהה לאור החמה – רק אז הוא יקבל חיות, חוכמה ודעת של אמת.

 

רק אז – הוא ידע להסתכל בהשכל שיש בכל דבר, ולקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב אל השם-יתברך על ידי אותו הדבר.