מי הוא החכם האמיתי?

דווקא מה שנחשב בעיני העולם ליתרון – הוא ההיפך, כי אותו אחד שהולך לו הכל כמו שרוצה, כמו אותו "בר הבנה", הוא זה שנמצא בניסיון קשה!

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

דווקא מה שנחשב בעיני העולם ליתרון –
הוא ההיפך, כי אותו אחד שהולך לו הכל
כמו שרוצה, כמו אותו "בר הבנה", הוא
זה שנמצא בניסיון קשה!
 
 
מעשה מחכם ותם
 
מַעֲשֶׂה בשְׁנֵי בַּעֲלֵי-בַּתִּים הָיוּ בְּעִיר אַחַת, וְהָיוּ גְּדוֹלִים בַּעֲשִׁירוּת, וְהָיָה לָהֶם בָּתִּים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ לָהֶם שְׁנֵי בָּנִים, לְכָל אֶחָד בֵּן אֶחָד, וְלָמְדוּ שְׁנֵיהֶם בְּחֶדֶר אֶחָד וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אֶחָד מֵהֶם בַּר-הֲבָנָה, וְהָאֶחָד הָיָה תָּם (לא שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ שֵׂכֶל פָּשׁוּט וְנָמוּךְ)…
 
במעשיה זו רבינו מספר את סיפור חייהם של שני בני אדם שמתחילים את חייהם בתנאים שווים לגמרי. שניהם בנים יחידים להורים עשירים, הם גרים באותה עיר לומדים באותו חי’דר אצל אותו מלמד וכו’, אלא שתכונותיהם שונות: האחד הוא תם – שכלו פשוט ונמוך ולוקח לו זמן ארוך עד שמבין משהו, וגם אז זו לא הבנה שלמה. והשני, הוא בר הבנה, שמבין דברים מהר ולעומקם ולכאורה יש לו יתרון עצום על חברו התם.
 
במהלך המעשה, הרבי יראה לנו שעל אף היתרון שיש לחכם על התם, דווקא התם הוא שמצליח בחיים ואילו החכם מסתבך, עד אשר מגיע לשאול תחתיות ממש. ובזה רוצה ללמד אותנו שההצלחה אינה תלויה בחכמה אלא אך ורק באמונה.
 
לכן התם, מחמת אמונתו התמימה, ה’ מנשא אותו, ואילו החכם, מחמת שסומך על שכלו וחכמתו ואינו פונה אל האמונה, הוא נכשל. נמצא שהיתרון שלו הוא סיבת מפלתו, ובאמת אם היה זוכה על אף חכמתו לפנות אל האמונה והתפילה, היה יכול להצליח הרבה יותר מחברו התם, כי בודאי יש לו יתרון גדול, ורק הכפירה שנפל אליה היא סיבת נפילתו הגדולה. 
 
וזה מה שצריכים אנו לדקדק בדברי הרבי, שבשלב זה הוא עדיין אינו מגדיר את החכם בתור חכם, אלא בתור בר-הבנה, כי בשלב הראשוני הוא עדיין לא נפל לחכמות הרעות של הפילוסופיה והכפירה, ולכן עדיין אינו מכונה בתואר "החכם" – וכפי שנראה בהמשך, תואר זה אינו מחמאה כלל אלא הוא גנאי גדול – כי בשלב זה הוא עדיין נמצא רק עם התכונה המולדת בו, להיות בר הבנה, ואם ישכיל לראות שכל הבנתו היא מאת ה’ וידע שהוא נמצא בניסיון לא להתגאות ויתפלל הרבה שהבנתו וחריפותו לא יכניסו בו גאווה, הוא יוכל להצליח לעשות את שליחותו בעולם כראוי.
 
כאמור, התואר "חכם" אינו שבח, ואם נתבונן בכל התורה כולה, נראה שהתואר "חכם" אינו ברשימת השבחים שמשבחים בהם את אבותינו הקדושים ואת הצדיקים, אף על פי שבודאי הם היו גם חכמים עצומים. אברהם – איש החסד. יצחק – ירא אלוקים. יעקב – איש תם. יוסף – צדיק. משה רבינו – ענו. יהושע – לא מש מן האוהל וכו’ – הצדיק היחיד שהתורה ציינה את חכמתו הוא שלמה המלך, וגם זה אך ורק משום שזו היתה בקשתו מה’, שייתן לו חכמה לשפוט את העם משפט צדק ותו לא, שביקש חכמה שתשרת את התמימות והיושר ולכן ציינה התורה את חכמתו. אבל החכמה לבדה אינה שבח והרבה חכמים אבדו את עולמם דווקא בגלל חכמתם הרעה, כמו שכתוב (איוב ה): "לוכד חכמים בעורמם".
 
לדוגמא – קורח, שהיה ראש הסנהדרין, והיה חכם עצום בכל רזי התורה, וגם היו לו כוחות רוחניים עצומים, אבל דווקא משום כך היה לו קשה להתבטל למשה ולקבל את מרותו ולהאמין שמשה הוא הצדיק שבדור, עד שחלק עליו בגלוי ונפל לשאול תחתיות, ועד היום הוא נמצא בגיהינום.  
 
וזהו מה שעדיין לא מתואר החכם של המעשה בשם חכם אלא בשם בר הבנה. מכאן נבין שבתחילה עדיין לא היה בזה קלקול, כי היה יכול להשתמש בכלי הזה לטובה, אבל זה היה ניסיונו הקשה של החכם: שמחמת חכמתו הרבה, שהכל הלך לו בקלות ובמהירות, התרגל לסמוך על שכלו ולא להזדקק לתפילה. אילו לא היה הולך לו בקלות, כמו שלא הלך לתם, היה לו ניסיון קל יותר, כי היה צריך להתפלל הרבה על כל דבר שרוצה לעשות ולהשיג, ולא היתה נכנסת בו גאווה.
 
זאת, משום שדווקא מה שנחשב בעיני העולם ליתרון – הוא ההיפך, כי אותו אחד שהולך לו הכל כמו שרוצה, כמו אותו "בר הבנה", הוא זה שנמצא בניסיון קשה, כמו שידוע שניסיון העושר קשה יותר מניסיון העוני, שהרי העשיר בקלות עלול להתגאות בעושרו ולשכוח את ה’ יתברך. כמו כן אותו ילד שהיה בר הבנה, אמנם בתחילה היה נראה שיש לו יתרון שלומד ומבין מהר וכו’, אולם רק מחמת כך הוא נפל ברשת הגאווה, כי לא היה צריך להתפלל כלל על לימודו, וידוע שמי שמשיג איזה דבר בלא תפילה זה מזיק לו, ומהו הנזק? שנכנסת בו גאווה. 
 
ומכאן ילמד כל אדם לדעת: יש לך הצלחה, הדברים הולכים לך בקלות? היזהר! אתה נמצא בסכנה שעלולה ח"ו להפיל אותך לגאווה ולשכוח את ה’, כי אתה לא מתפלל על זה.
 
מהי העצה? להתפלל הרבה על מידת ענווה, לבקש מה’ שייתן לו אמונה שכל הצלחתו היא ממנו יתברך, שידע זו מתנת שמים שקל לו בתחום זה או אחר, ואין זה עושה אותו טוב יותר מבני אדם אחרים, וכי הוא ברא את עצמו מוצלח כזה? אלא ידע שה’ הוא זה שברא אותו ונתן לו תכונה זו או חכמה זו או כישרון זה, ואין לו להתגאות בזה אלא להשתמש בזה לעשות את שליחותו בעולם ולהתפלל הרבה כדי להינצל ממידת הגאווה.
 
וכן הוא להיפך: מי שלא הולך לו הוא גם בסכנה – שיהיו לו רגשי נחיתות, חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, עצבות, ייאוש וכו’, וזהו ניסיונו: שיאמין שככה ה’ ברא אותו, עם חולשות אלו, חסרונות אלו וכו’, כי גם לו אסור לו לחשוב שהוא ברא את עצמו לא מוצלח כזה, וזו בדיוק אותה כפירה של המוצלח, אלא שהמוצלח מגיע ממנה לגאווה, וזה שאינו מוצלח מגיע ממנה לקטנות.
 
לכן, כל מי שלא הולך לו באיזה תחום, אסור שתהיה לו חלישות הדעת מכך. אדרבה, ידע שזה טוב מאוד שלא הולך לו, וכך ידע שעליו להתפלל הרבה, ובזכות זה הוא מחזיק את עצמו בשפלות כראוי ויודע שהוא צריך את עזרת הבורא בכל רגע ורגע, ובעצם זו מתנה גדולה שלא הולך לו, וזהו ניסיונו: שיאמין שככה ה’ ברא אותו, ולא ייחס את החיסרון לעצמו כאילו הוא לא ברא את עצמו מספיק טוב, וגם זו תכלית הגאווה, אלא ידע: ככה ה’ ברא אותי, ואני שמח בחלקי, ויתפלל הרבה להתקדם ולהצליח במה שעושה.
 
עוד דבר שאנו לומדים מכך, שהחכם בעודנו ילד עדיין אי אפשר היה להבחין בכך שיש לו חכמה רעה שבגללה הוא יאבד את עולמו, אלא אדרבה, נראה שיש לו יתרון, שהוא בר הבנה.
 
וכך זה באמת במציאות, אנשים נהנים מהילדים החכמים, המבריקים וכו’ והם בטוחים שילד חכם הוא בהכרח ילד מוצלח, וכאשר יש ילד שהוא פשוט ולא חכם הם מאוכזבים ואינם מצפים ממנו לגדולות.
 
אולם רק כשיגדלו, או-אז יתבלטו כל אחד בתכונות האמיתיות שלו ויתברר באמת מהן ההשלכות של אופיים ותכונותיהם, ואז יתכן מאוד שדווקא אותו ילד שנראה לא מבריק ולא מוצלח, הוא יצליח באמת.
 
להרבה צדיקים לא הלך בחיים כלל, ומי לנו גדול מרבינו הקדוש, שהעיד על עצמו שלא הלך לו כלל. הוא אפילו לא יכול היה להבין משנה פשוטה שכולם מבינים מיד, עד שלא התפלל ובכה הרבה כדי להבינה. ומה נהיה ממנו בסוף? גדול הצדיקים שהיו מעולם, שהשיג את התורה כמו שלא השיג ילוד אישה לפניו, ובהשגה כזו שתביא את הגאולה. וזה רק בזכות ריבוי תפילותיו.
 
לכן היה כועס מאוד על אלו שאומרים שמה שהצדיקים משיגים הוא בזכות שנולדו בקדושה גדולה והיתה להם נשמה גבוהה וכיוצא בזה. וטוענים שהם אינם יכולים להתעלות בעבודת ה’ מחמת שאין להם תנאים אלו. הרבי היה כועס מאוד על מי שאומר כן, ואמר שאין הדברים כן כלל וכלל, ואמר על עצמו שאפילו היה נולד איפה שנולד, אם היה מתייגע כמו שהתייגע – היה מגיע לאותה דרגה, כי הכל תלוי בעבודת האדם, ובעיקר בעבודת התפילה – שיתחנן ויכסוף ויבקש הרבה מה’ על כל דבר, כי רק אז יזכה לקבל מה’ את המתנות שלו.
 
נקודה זו הינה חיזוק עצום לכל אחד שיש לו איזה חסרון או קושי – שידע שאין לו מה לקנא בשני שהולך לו בקלות, כי מה שבא בקלות – הולך בקלות, ואותו אדם שמיד יכול ללמוד או מיד הולך לו בתחום זה או אחר, סביר להניח שאינו מתפלל על כל דבר, ולכן ההצלחה רק תזיק לו, כי כך קבלה בידינו – שכל דבר שבא בלי תפילה, יזיק לאדם בסופו של דבר.
 
נמצא, שדווקא החיסרון המביא את האדם להתפלל הוא יתרון גדול, ובאמת אותה התקדמות איטית של האדם, אם היא מלווה בתפילה היא תהפוך להתקדמות גדולה ואמיתית!
 
וזה בכל תחום ותחום. אדם שיש לו חסרון והוא מתפלל על חסרונו – הוא יגיע לשלמות אמיתית. ואילו אדם שדבר מסוים בא לו בקלות ובלי תפילות, מה שיהיה לו אינו מגיע לחלקיק מהמעלה של של אותו אדם שהיה צריך להתפלל הרבה.
 
לכן יתחזק כל אחד במקום שהוא לפי הניסיון שלו:
 
מי שהולך לו – ידע שקיבל מתת-שמים ויראה להשתמש בהצלחתו לטובה ויכיר בסכנה של הגאווה ויתפלל הרבה כדי להינצל ממנה.
 
ומי שלא הולך לו – ידע שזו טובה עצומה, ואם יתעורר להרבות בתפילה יזכה להצלחה אמיתית ונצחית, ויכיר בסכנה של העצבות והקטנות, ויתפלל הרבה כדי להינצל מכך.
 
בזכות האמונה והתפילה נזכה שכל אחד ילך במסלול ובדרך המיועדת לו משמים, בשמחה ובענווה, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה