זאת לא החבילה שלי

 

 

שלום,

 

ידוע היום רבות על הקשר ויחסי הגומלין שבין הגוף והנפש. מחלות ובעיות גופניות מוצאות ביטוי במצבים נפשיים מסויימים, וכן להיפך, חוסר איזון בנפש, מתיחות וכדומה העלולים להשפיע על הגוף לרעה.

 

ישנם אנשים הרגישים במיוחד להשפעה זו. אדם כזה השואף לעליה רוחנית, שהדרך אליה כרוכה בהרבה התגברות, משמעת עצמית, שבירת הרצון, מאמץ נפשי ורוחני ולפעמים, מצבים של תיסכול, עצבנות ומתח – האם אין לחשוש מפני נזקים בבריאות גופו או נפשו? האם אין עצם ההתמקדות בחלקים מסויימים שבנפש ודחיית חלקים אחרים מפירה את האיזון הראוי, ועלולה לגרום לבעיות?

 

ומעניין לעניין באותו עניין: האם עלינו להניח שהשלימות הרוחנית והמצב האידיאלי של נפש האדם על פי התורה – תואמת את השלימות הנפשית מבחינה פסיכולוגית, ואם כך, גם לשלימות גופנית? הרי מצאנו: "תורה מתשת כוחו של אדם", וכמו כן כתוב בספרים שהתגברות החלק השכלי והרוחני היא על חשבון החומר והגוף.

 

אודה לך אם תשפוך אור על נושא זה.

 

בברכה,

א.ד.

 

***

 

בהתייחסות התורה לשלימות הגופנית אנו רואים צדדים שונים.

 

מצד אחד אנו מצווים לשמור על גופנו ובריאותו, בסדר נאות של אכילה, שינה ושאר פעולות ("לא יאכל כל שהחיך מתאווה לו ככלב וכחמור" כותב הרמב"ם), ובמקרים מסויימים של סכנת חיים או אפילו ספק סכנה ("ספק נפשות להקל") אנו מצווים, למען בריאותינו וקיום חיינו, אפילו לעבור על הדת, לחלל שבת, לאכול מאכלות אסורים וכו’.

 

מצד שני, קיומן של מצוות רבות אינו עולה בקנה אחד עם השלימות הגופנית. אכילה מרובה בשבת וחג, צומות בהם אנו מצווים או שיכרות בפורים עלולים בהחלט לפגוע, במידת מה, במערכת העיכול. לשם שמירת שבת מוטל עלינו לעיתים אף לסבול ("הכואב כאב קל אסור לו לקחת שום תרופה"), ובמקרים מסויימים נצטווינו לאבד את החיים ממש ולא לעבור על איסור – "יהרג ואל יעבור" – מצווה התורה במקרים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

 

בכלל מגלים לנו חז"ל, ששמירת המצוות משפיעה על הטבע הגשמי של כל יהודי, דבר שיש לו השלכות הלכתיות והשלכות פיזיות. "ישראל דדייגי במצוות – חביל גופייהו" כותבת הגמרא (שבת) ופירש רש"י: "ישראל דדייגי במצוות" (שדואגים) לקיים מצוות…ומתוך דאגה מתחממין, ככתוב (תהלים לט): "חם ליבי בקירבי", "חביל גופייהו" – חום גופם שונה.

 

כה מהותי הדבר עד שמכוח שינוי זה מסתפק החת"ם-סופר ע"ה, אם אפשר בכלל לסמוך על מסקנות הרפואה, בהיותה מסתמכת על מחקר גופם של גויים, והלא גופם של יהודים שונה הוא. גם העיסוק בתורה, כפי שכתבת במכתבך, משפיע על הגוף ומחליש אותו, וכן מובא בגמרא (סנהדרין): "אמר רבי חנין: למה נקרא שמה (של התורה) "תושיה"? מפני שהיא מתשת כוחו של אדם", ומבאר ה"עין יעקב" שם: "כי לכך ניתנה התורה לישראל, להתיש עזותן, שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בהן", ומסיים: "ומכל מקום אין זה לרעתם, שנאמר "ה’ עוז לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום".

 

מכל האמור לעיל, וממקורות רבים אחרים, עולה, שאנחנו שונים משאר אומות העולם גם בהנהגתנו הגופנית. אומנם נצטווינו לשמור על גופנו ובריאותו, אבל זה רק באופן מוגבל. ישנם תחומים שבהם אנו נוהגים, כרצון ה’, דווקא נגד השלימות הגופנית.

 

 

תכלית אומות העולם עשויה בהחלט להיות השגת השלימות, גופנית, פסיכולוגית או נפשית, ואיזון ביניהן, אבל תכליתנו שונה לגמרי.

 

יהודים נצטוו – "קדושים תהיו". קדוּשה גידרה שונה מ"שלימות" או "איזון" בין הגוף לנפש. קדושה אין פירושה מיצוי הכוחות בגוף ובנפש ושימוש בהם במלאות. קדושה פירושה שה’ מתגלה בחיינו, בגוף ובנפש, ואליו בלבד אנו משעבדים את כוחותינו, גם כשהדבר עומד לכאורה בסתירה לשלימותם הטבעית.

 

בהיותינו יהודים אנו מבקשים שלימות אלוקית, על טבעית, וזו מושגת דרך קיום מצוות ה’, באופן אחר לחלוטין מן האופן שבו מושגת השלימות הטבעית, המתאימה כאמור רק לאומות העולם. ליהודים אין מקום בטבע. או שהם מעליו, או שהם מתחתיו – נרדפים, מוכים ומושפלים.

 

דוגמא לכך מצאנו כמובא בדברי הגמרא: "תורה מתשת כוחו של אדם". אם כך, כיצד יגנו היהודים על חייהם מפני צר ואוייב? האם אין התשת כוח זה הופכת אותם, באופן טבעי, לפגיעים יותר? על כך עונה ה"עין יעקב": "ומכל מקום אין זה לרעתם (כפי שהיה מתבקש בדרך הטבע) שנאמר "ה’ עוז לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום". עזותם אינה טבעית, היא באה כמתנת שמים. "ה’ עוז לעמו יתן", שלומם עם מבקשי רעתם אינו פרי השתדלות טבעית – "ה’ יברך את עמו בשלום".

 

באופן טבעי, עשויה המילה "בריאות" להתפרש כאיזון בין המערכות גוף ונפש. ואכן תקינות כל מערכת תלויה בכך שתפעל כפי טיבעה ולא תחרוג ממנו כהוא זה. הדם יזרום באופן ובמהירות הנכונה, החמצן יגיע לאן שזקוקים לו, כל איבר ימלא בדייקנות את תפקידו והכל יהיה מושלם בהתאם עם המערכת הנפשית. והלא על בריאות זו אנו מברכים: "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת".

 

אלא, שאיזון בין המערכות אין פירושו בהכרח שיוויון. בריאות, כפי שהיא צריכה להתפרש בהשלכתה הרוחנית, פירושה שהגוף יהיה על מקומו וימלא את תפקידו, וכן הנשמה. מקומו של הגוף – משרת, ומקום הנשמה – אדון. כשזהו מצב היחסים השורר ביניהם – או אז בריאים ותקינים הם, אולם כאשר יש שיוויון ביניהם או כאשר יש היפוך תפקידים, הגוף הופך למרכז ושאיפותיו הן העיקר ואילו הנשמה טפלה לו – אין זו שלימות כל עיקר. בכל אופן לא לנו כיהודים!

 

 

טבעו של הגוף, שהוא עז ותקיף בתאוותיו ורצונותיו. עזות זו שומה עלינו להכניע, וכן מבואר בדברי ה"עין יעקב": "לכך ניתנה תורה לישראל – להתיש עזותן". כל עד לא הוכנעה עזות זו על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה, מאיימת היא על מעמדה של הנשמה ומסכנת את קדושתנו. "כשיש להגוף עזות", כותב רבי נחמן מברסלב, "אין הנשמה יכולה לסמוך עצמה ולהתקרב אל הגוף, להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכוד (להילכד) בתוקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בתאוות" (ליקו"מ כ"ב).

 

עזות הגוף מתבטאת במישורים רבים, לא רק במשיכה לחטא כי אם גם בקושי למלא את תפקידינו כיהודים. מעזות גופנית זו באים הקושי להתרכז בלימוד, לכוון בתפילה, להתגבר על הכעס, ולמנוע מעצמנו מלאכול יותר מכפי הנצרך לנו. ממנה מגיעים ריפיון הידיים והקרירות במה שנוגע לעבודת ה’ וממנה באים הבלבול, המבוכה, הטשטוש והכפירה ה"מתקיפים" אותנו תדיר.

 

בגוף צריך לטפל, ולצרכיו צריך לדאוג. אבל את עזותו – צריך להכניע, שאם לא כן יבקש לו "שלימות" וממשלה שאינה ראויה לו, וזו תבוא, כאמור על חשבון המושל האמיתי – הנשמה. כנגד עזות הגוף צריך לגייס רצונות קדושים, תקיפות הנפש, וכלשון רבי נחמן בהמשך דבריו: "וצריך לזה (להכנעת עזות הגוף) עזות דקדושה…וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף. כי לא תהיה נלכדת שם".

 

כשהגוף נכנע וסר למשמעתה של הנשמה, אז יכולים להתרקם ביניהם יחסים הגונים. אדון ועבד, משפיל ומקבל, אבל לא לפני כן…

 

 

אומנם לפעמים נדמה לנו שהמאמץ הנדרש מאיתנו על מנת למלא חובותינו לשמים, גדול מכפי כוחנו. ובגינו אנו נעשים מתוחים ועצבניים, חלשים וחולים. ואז אנו שואלים – האם זה בהכרח מחירה של עבודת ה’? האם מי שמקיים מצוות חייב לחיות בסבל ובקושי? האם זהו באמת רצון ה’?

 

על שאלות אלו עונה באופן נפלא המגיד מדובנא, וכך הוא אומר:

 

כתוב בפסוק "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מ"ג), ומשמעות הדברים תתפרש על פי המשל הבא:

 

סוחר אחד שלח את משרתו לבית-הדואר להביא לו משם חבילה שנשלחה אליו. לאחר שעות ארוכות חוזר השליח עייף ויגע, שרוט וחבול, וכמעט אין כוח בפיו לספר את קורותיו. משנשאל על ידי הסוחר לפשר מצבו הוא טען: "הכל בגלל החבילה הנוראה הזו".

 

"איזו חבילה"? מתפלא הסוחר.

 

"החבילה שביקשת שאביא מן הדואר. חבילת מטילי ברזל חלודים ושרוטים, כבדים ומתישי כוח", עונה שליחו.

 

"זאת לא החבילה שלי!" נזעק הסוחר, "ודאי טעות היתה בידך. אלי נשלחה חבילת יהלומים קטנה, ארוזה בארגז עץ קטן וקל למשא"…

 

וזהו, כדברי המגיד, פירוש הפסוק בישעיהו, "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם "יגעת בי ישראל", אם נדמה לך שהמצוות קשות ומתישות, והן עול כבד מנשוא, כנראה שטעית, זאת לא החבילה שלי. זה לא אני, אומר הקב"ה, "לא אותי קראת יעקב".

 

הקושי, המרירות והכבדות הכרוכות לעיתים בקיום המצוות, אינן נובעות מן המצוות או ממי שציווה אותן. להיפך, המצוות אינן אלא משא קל ונעים שאין בו טרחה יתירה כל עיקר. "כל המצוות קלות ונעימות מאוד לעשותן", כותב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב.

 

התחושות הרעות המתלוות לקיום המצוות, אינן אלא פרי דמיוננו וטעותנו שלנו. הבנו את הדברים לא נכון, הוספנו עליהם תוספות משלנו או הפחתנו מהם דבר מה. אילמלא כן, לא יתכן שהיינו חשים כך בקיומן.

 

 

אין זו אלא אמונה פשוטה בה’ הטוב והמיטיב, אשר נתן ונותן לכל אחד משא כפי יכולתו בלבד, ולא גרם יותר. אם גורמות לנו המצוות עומס וכבדות, סימן שהוספנו להן מה שלא נצטווינו, ועלינו לתקן את גישתנו.

 

ערב פסח אינו חייב להפוך לסיוט של כעס מרוב חומרות והקפדות. "אבק אינו חמץ וילדים אינם קורבן פסח", אומר הפתגם העממי. אין גם כל חיוב הלכתי לצאת ידי חובת כל הדעות שבעולם במצווה פלונית או אלמונית. אם יש גישה ברורה שהותוותה על ידי פוסקים ברי-סמכא, אפשר לנהוג על פיה, לקיים מצוות ה’ בשמחה ולא להסתבך במרה שחורה ועצבות בשל חומרות בלא קץ.

 

מי שיכול גם להחמיר במעשיו וגם לקיים מצוות ה’ בשמחה, מה טוב, אבל מי שהופך בשל כך עגום נפש ונכה רוח – הלא שכח פסוק מפורש וברור שאומר "פיקודי ה’ ישרים, משמחי לב", וכבר הרחיבו גדולי המוסר בנזק החומרות היתרות העשויות להוביל את האדם לאיסורי תורה, בפרט בין אדם לחברו.

 

לימדונו חז"ל: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות) אלא לבני אדם, בשר ודם כמונו, שמסוגלים לקיימה. וכן אמרו: "אין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (עבודה זרה). דורשים מאיתנו רק דברים ריאליים, וזוהי קריאת התורה: "לא בשמים היא". רצון ה’ הוא מושג, ולאו דווקא בעמל מפרך ורצחני שמותיר את האדם שבור ושפוף. אין הדבר כן!.

 

אלא, שאפילו עבודה פשוטה ולא מפרכת עשויה להיות לאדם לעול מכביד כאשר אינו מבין את פישרה. חז"ל אומרים שעבודת הפרך במצרים, היתה בין השאר, לבנות בנייני פאר ולהחריבם. זו לא היתה עבודה מפרכת במובן הפיזי שלה, אבל היא גרמה משבר נפשי עמוק לעובדים בה משום שהיתה חסרת טעם ותכלית.

 

הבונה בית לעצמו, ירים כל לבנה בשמחה. הבונה לאחרים ישמח פחות, ואילו הבונה להבל ולכליה יתעצב אל ליבו וקרוב הוא לחולי יותר מאשר לבריאות. והוא הדין בעניינינו: החש שמצוות ותורה, תפילה ועבודה הם בניין עצמו ועולמו הניצחי – ישמח בהן ולא ימצא בהן כל קושי. המדמה שתכלית מצוותיו לאחרים (להוריו או למוריו שהוא חייב לציית להם, או לקב"ה אלמוני ורחוק, זר ולא מורגש) – ישמח פחות. ומי שאינו חש כל טעם במעשיו – אפילו פעולה פשוטה, אפילו מצווה קלה – לעול מייגע תחשב לו.

 

כיצד לחוש את תכלית המצוות, כיצד להיפטר ממחלת "מצוות אנשים מלומדה" וכיצד להפוך את הקב"ה מזר ורחוק לקרוב ומיטיב, אב מרחם ואוהב – זהוי סוגיה בפני עצמה ואין כאן המקום להרחיב עליה. אולם אדם החש שעולמו הדתי מפרך ומכביד – לפחות יתחקה על שורשי תחושתו ויבין כי יש פיתרון, והפיתרון נמצא אך ורק בשינוי תפישתו.

 

(מתוך "התבהרות" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").