הסיפור “התמים” שמאחורי המגילה

תפקידה הוא "לחבר" את הפרטים הלא מובנים

והכואבים של החיים ולהראות כיצד באמת הכל הפוך.

הרע – מוביל אל הטוב ומשרת אותו, ו"בגדול" –

יש מי שמנהל הכל…

 

 

במשך אלפיים וחמש מאות שנה ברציפות עומדים יהודים בבתי כנסיות על רגליהם בי"ד באדר ומברכים בקול "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה" ומוסיפים "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".

 

כל המתבונן מעט במגילת אסתר ישאל: על אילו ניסים מדובר כאן? כל "נס" פורים, כפי שהוא מופיע במגילה, מנוסח בצורה מאוד עניינית ופוליטית, כמעט עיתונאית. שמו של הקב"ה אינו מוזכר אף לא פעם אחת, ואין אף רמז אחד על קיומו. ביטול גזרת המן מתואר כתעלול של אסתר המלכה, שניצלה את קנאותו של אחשורוש הטיפש, בעזרת חכמתו המדינית של מרדכי היהודי…

 

נס, הלא, הוא מלשון הרמה והתנשאות, ככתוב "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס') כלומר, משהו מעל הטבע, מעל למציאות הרגילה, ואילו במגילת אסתר אנו קוראים סיפור רגיל לחלוטין, ואם נחליף את שמות גיבוריו, יוכל מן הסתם למצוא מקום של כבוד גם בכותרות החדשות של ימינו.

 

מהו, אם כן, הנס כאן? ומהי פשר החשיבות שנתנו לו חז"ל?

 

יתירה מזו נשאלת שאלה מפליאה עוד יותר. מדוע משבחים כל כך חז"ל את חג הפורים, עד שהגדילו לעשות ואמרו, שאפילו יום הכפורים, יום אחד בשנה, קדוש ונורא, נקרא "כִּפורים" בגלל דמיונו לפורים (תקוני הזוהר פ"ו). כפורים, כמו פורים.

 

כלומר, קדושתו של יום כיפור מתקרבת לקדושתם של ימי הפורים. מדוע? הלא לכאורה ימים אלו הפוכים במהותם לחלוטין?! ביום כיפור אנו צמים, פורשים מכל התענוגות ומרבים בתפילה, אסורים בעשיית מלאכה כבשבת ומקדשים את היום כולו להתבוננות וחשבון הנפש. ואילו בפורים – אנו מותרים בעשיית מלאכה, ואדרבא, מצווים לאכול, לשתות ולשמוח עד בלי די…

 

איזה מקום יש, אם כן, להשוות את מעלת שני הימים הללו ועוד לומר שמעלת פורים גדולה משל יום הכִּפורים??? מה מסתתר מאחורי הסיפור "התמים" של המגילה?

 

כותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (נ"ו, ג):

 

"כי יש שני מיני הסתרות. וכשהשם-יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאוד למצאו, אך אף על פי כן, כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר להתייגע ולחתור, עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהשם-יתברך נסתר ממנו. אבל כשהשם-יתברך נסתר בהסתרה בתוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו…שאינו יודע כלל שהשם-יתברך נסתר ממנו, אזי אי אפשר למצוא אותו כלל, מאחר שאינו יודע כלל מהשם-יתברך, וזה בחינת "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא), דהיינו שאסתיר ההסתרות, שלא ידעו כלל שהשם-יתברך נסתר…אבל באמת אפילו בכל ההסתרות, ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בודאי גם שם "מלובש" השם-יתברך, כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם-יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל…"

 

"ואנכי הסתר אסתיר"

 

"ואנכי הסתר אסתיר" – אומר משה רבנו ע"ה בשם הקב"ה לעם ישראל, דהיינו, כפי שמבאר רבי נחמן – יבוא זמן שבו לא ידעו את הקב"ה כלל מרוב הסתרתו, וכמו שכותב הנביא "אכן אתה א-ל מסתתר" (ישעיהו מה), וכה גדולה תהיה ההסתרה הזו, עד שרבים לא יבינו כלל שמשהו נסתר וחסר מהם, שיש דבר מה שעליהם לחפש. דומה יהיה בעיניהם כאילו כל העולם ומלואו מושלך למקרה הטבע, שאין מנהיג ואין מכוון.

 

סיפור המגילה מסופר מבחינה היסטורית כבר בתוך זמן הגלות, בו הקב"ה כבר מסתיר את פניו (ולכן גם שמו אינו מופיע במגילה כלל). סיפור זה משמש, משום כך, כ"בניין אב" ודוגמא לכל הסיפורים והמאורעות ה"טבעיים" וה"מקריים" הממלאים את חיי האומה וחיי הפרט בזמן הגלות, סיפורים בהם גם חייו של כל איש ואיש נראים, לכאורה, כמושלכים ביד הטבע, כנעדרים חלילה, יד מכוונת.

 

באו חכמינו והורו "קחו את הסיפור הרגיל הזה ואימרו עליו ברכה "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם במן הזה", ולכשתתעורר בכם הפליאה – אילו ניסים? התבוננו שנית, ויותר לעומק, ותגלו שמתחת למסווה ההסתרה האלוקים חי וקיים, וממשיך "למשוך" בחוטי ההשגחה, כאז כן עתה, "כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם-יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל"!!!

 

רעיון זה מרומז גם בשם המגילה – מגילת אסתר – גילוי ההסתר, חשיפת הרז הטמון גם בחיים הפשוטים והטבעיים, לכאורה. והזוכה לחשוף רז זה יבין גם מדוע גדולה מעלת פורים מיום הכפורים. יום כפור הוא יום אחד בשנה של התנשאות, התעלות ותיקון עצמי. ואילו פורים מלמדנו את השמחה שבגילוי האלוקות בכל יום ובכל רגע. גם בחולין וגם בטבע, ואפילו בתוך עומק ועוצם ההסתרה…

 

גילוי כזה הוא עמוק יותר, מקיף יותר מאשר הגילוי החד-פעמי של יום כיפור. הוא מגלה את האלוקים החי וקיים בחול כבקודש, ש"הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

 

וזהו פשר דברי המגילה – "ונהפוך הוא" (אסתר, ט): "הפוך" את העולם לצידו הפנימי, ותגלה את המסווה מעל פני האלוקות הממלאה הכל.

 

לכן גם אנו מצווים לשמוח כל כך בפורים, לשמוח שיש מנהיג, שהעולם אינו הפקר, שיש צדק ויושר בכל המתרחש בעולם כולו, ובחייך שלך – שיש תכלית וטעם למצוקות, ליסורים, למבוכות, והכל מוביל, בסופו של דבר, אליו – הטוב והמיטב.

 

לשמוח – שכל פרט בחיינו הוא חלק מ"סיפורו" של הקב"ה. גיבור לא מבוטל בשרטוטו של הצייר האלוקי. קו, נתיב גם הוא מאז ומקדם אל יעדים נעלמים, רוחשי חיים, אף אם באופן חיצוני עדיין אין הדבר ניכר.

 

וכן מובא עניין זה בדברי רבי נתו (ליקוטי הלכות, הלכות תשעה באב ותעניות ד, ב'):

 

"כי לכאורה קשה – מה קול הרעש הזה, שהפליאו רבותינו זכרונם לברכה בתוקף הנס של פורים, שהוא גדול מכל הניסים?…הלא בנס של פורים לא היה שום שינוי הטבע כמו שהיה בניסים של יציאת מצרים וקריעת ים-סוף שראו שידוד המערכות ושינוי הטבע…אך ניסים נגלים כאלה שהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה…באותה העת ששימש הנס, אבל אחר כך הקב"ה מנהיג עולמו בחסר ומסתיר את עצמו בתוך הטבע.

 

…אבל בנס של פורים לא היה שום שינוי הטבע ואף על פי כן ראינו על ידי זה עוצם נפלאות השגחתו יתברך עלינו בכל עת, אפילו בעת תוקף ההסתרה מאוד…ועל כן זה הנס של פורים גדול מכל הניסים, כי על ידי זה רואים עוצם השגחתו יתברך תמיד, ובודאי כל מה שנעשה עימנו גם עתה בדורות הללו – הכל לטובתנו, ואף על פי כן השם-יתברך מסתיר את עצמו בכל הצרות והמניעות והיסורים בדרכים נפלאים לטובתנו, לחיותנו כיום הזה, עד אשר תצמח קרן ישראל ויבוא משיח צדקנו, ואז נבין ונראה כל מה שסיבב השם-יתברך עמנו בנפלאותיו – לטובתנו. אפילו בתוקף מרירות הגלות" (כמו שאנו רואים כשקוראים את המגילה, איך כל הפרטים, גם אלו של עצב וספק, מצטרפים, בסופו של דבר, לסיפור של ישועה).

 

"מלחמה לה' בעמלק"

 

אומנם, אין בפורים איסור לעשות מלאכה, והוא יום שכולו שמחה וחדווה אך יש בו כמה מצוות שמוטלות עלינו, והן הכלים ה"מינימליים" שלנו לקבל את אורו העצום של היום. ומצוות היום הלא הן: מקרא מגילה בלילה וביום, סעודת פורים, משלוח מנות איש לרעהו (לפחות שתי מנות, כלומר שני דברים שונים למאכל) ומתנות לאביונים (לפחות שתי מתנות, כסף או מזון, לשני עניים שונים) ומצוות שכרות ביין (המוטלת על הגברים בלבד, ואף עליהם – רק על מי שודאי לא יעבור שום עבירה בשכרותו, ולא יפגע בשום צורה בגוף, בנפש או ברכוש).

 

בפורים, אנו נלחמים עם האוייב האיום והנורא מכל – עמלק.

 

"יצור" בוגדני ומתעתע זה שולח את ציפורניו אל לב כל אדם, ומטרתו, באופן הפשוט ביותר, כמובא בלשון המגילה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד" (אסתר, ג). ו"השמדת" היהודים, מבחינתו, גם אם לא תצליח להעשות במישור הפיזי הפשוט, יכולה ומוטב לה להעשות במישור הרוחני: להשמיד להרוג ולאבד מאיתנו, חלילה, כל צלם וזכר של יהדות, כל רושם של קדושה.

 

מלחמה זו, מאז יציאת מצרים ועד היום, מלחמה עקובה מדם היא. את סופה – יבצע רק הקב"ה לבדו. אומנם עתה, בהתקרב מאוד אור הגאולה וקץ הימים, קרב גם קיצו של עמלק – שורש הרע, ובחסד ה', ניתן גם לנו לקחת חלק בקרבות האחרונים של הכנעתו, וכדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכות הריח, ה"ב):

 

"עכשיו – ההתחלה של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים, שהוא מחיית עמלק, שזה עיקר הגאולה של משיח, כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"…עד דורו של משיח, כמאמר רבותינו ז"ל, כי השם-יתברך מקדים רפואה למכה, וראה שבגלות האחרון המר הזה, שהוא גלות אדום, שהוא עמלק, לא יהיה לנו קיום חס ושלום, אם לא שימשיך עלינו הארה נפלאה ועצומה מקץ האחרון, שהוא גאולה אחרונה של משיח. על כן בנפלאותיו הגדולים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נפלאות גדולות ונוראות בימי מרדכי ואסתר, עד שעל ידי תוקף הנס המשיכו הארה נפלאה מהגאולה האחרונה, שאז יהיה גמר מחיית עמלק, וזה בחינת גודל ההארה הנפלאה המאירה בפורים, שעל ידי זה יש לנו כח עכשיו להתקיים בגלות המר הזה אשר ירדנו פלאים…כי עיקר קליפת המן-עמלק הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

 

למי אתה דומה?

 

מצוותיו של פורים – הם הם חלקנו במלחמת עמלק! אך בטרם נבוא לבאר כיצד, היה מן הראוי לחשוף, ולו במעט, את המסווה מעל פניו של "עמלק".

 

"עיקר קליפת המן עמלק" כותר רבי נתן, "הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה". עמלק, אם כן, אינו עוד עם או כח בעולם. שורשו הרע עמוק הרבה יותר, מן הנחש הקדמוני וארסו הוא בא, ועניינו הוא "בלבול המדמה".

 

המדמה, כמבואר בספרים, הוא כח מהותי מאוד בנפש, ותפקידו "לתרגם" את המציאות למוח. הן את המציאות החיצונית הנתפשת בחושים, והן את המציאות הרוחנית הנתפשת בשכל ("והמדמה הוא בחינת שליח, כי המדמה הוא שליח השכל", כותב רבי נתן).

 

אדם שנטיות ליבו טהורות מפניות ולכלוך האנוכיות, "מתרגם" את המציאות (הן הגשמית והן הרוחנית) כהלכה וכראוי, וזהו הנקרא בכתבי רבי נחמן "מדמה מבורר". ואילו אדם כערכנו, שנטיות ליבו ואנוכיותו עדיין ממלאות מקום של כבוד בנפשו, נוטה "לתרגם" כל דבר במציאות באופן שיתאים לנטיות ליבו, ובעצם רואה את המציאות (הן החושית והן השיכלית – המושכלות) באופן מסולף ומעוות.

 

כל טעויותינו, הן הפעוטות והן הרות הגורל ביותר, בהבנת המציאות ופרשנותה, מקורן בכח המדמה שלנו ובמצבו. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, יו"ד הלכות חוקת העכו"ם ב):

 

"כי המדמה מטעה את האדם, שהוא מדמה דבר לדבר, עד שהוא מהפך חס ושלום ומשים רע לטוב, אור לחושך, כמו שנאמר "שמים אור לחושך וחושך לאור, שמים מר למתוק ומתוק למר". כמו שנראה בחוש, שכח המדמה מטעה את האדם כמה פעמים בגשמיות, כגון כשאדם רואה איזה דבר מרחוק, ובפרט בלילה, נדמה לו על חתיכת עץ שעומד אדם ומתיירא ממנו, וכמו כן בכמה דברים שהאדם טועה על ידי כח המדמה, כמו כן ממש בעניין דעות האדם ומידותיו".

 

היומרה האנושית ל"אובייקטיביות", אם כן, אין לה ולא כלום עם המציאות בפועל. תפישת העולם של האדם היא תוצאה ישירה של מידותיו וטהרת נפשו בלבד!

 

עיקר עבודתו הרוחנית של האדם – היא ברור המדמה. דהיינו מאמץ כביר, עיקש ומתמיד, לעקור מליבו את השפעת נטיות הלב האנוכיות, הזיוף והטעיית-עצמו.

 

בסופו של דבר, מה שנדמה לאדם שהוא רואה (בעיני בשר או בעיני שכלו) הוא "השתקפות" של איך שהוא רואה את עצמו. ואז, השאלה היחידה שנותרת היא, למי הוא באמת דומה? אם הוא דומה לטוב ולקדוש, למבורר, למדוייק ולאמיתי, זהו מה שיוכלו להבין בו גם בעולם, ואם הוא דומה למזוייף ולמעוות – זה מה שיראה סביבו, וכלשון רבי נתן (שם):

 

"כי כח המדמה הוא בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", שגרם תערובות ובלבול בין טוב לרע בדעת האדם, שלא יודעים עוד בברור מהו טוב ומהו רע, עד שעלולים גם להפוך ולומר על טוב רע וכו', בחינת "נוגה", שהוא לפעמים נכלל בטוב ולפעמים להיפך, כי הוא בחינת דמיון, ולמקום שמדמה עצמו שם נכלל.

 

ועיקר הבחירה והנסיון של האדם הוא בכח המדמה, וצריך כל אחד להתגבר לברר כח המדמה, לברר הטוב שבו, שיהיה נכלל בקדושה, ולהפיל הרע שבו. ועל כן אנו מצווים להתדמות ליוצרנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'…וכן להתדמות לתלמידי חכם ולהתחבר ל(אנשים) כשרים, כי על ידי שמדמה עצמו במידותיו להשם יתברך ולצדיקים וכשרים אמיתיים שבדור, על ידי זה זוכה להיכלל באמת עימהם יחד בהשם-יתברך, כי הכל תלוי בברור המדמה שהוא עיקר הניסיון והבחירה".

 

"הפוך על הפוך"

 

"חיסולו" של עמלק בקץ הימים, אם כן, הוא חיסולה של קליפת הטשטוש וההטעיה העצמית שאנו נגועים בה עד לבלי נשוא. אך גם בטרם תתפשט הבהירות המדהימה בעולם נקי מעמלק, יש לנו יום בשנה להילחם בו, להתנער מזוהמתו, ולחוש "משהו מן המשהו" מטעמו של עולם נעדר בלבול ומבוכה.

 

קריאתה של מגילת אסתר תפקידה, בהקשר זה, "לחבר" את הפרטים הלא מובנים והכואבים של החיים ולהראות כיצד באמת הכל הפוך. הרע – מוביל אל הטוב ומשרת אותו, ו"בגדול" – יש מי שמנהל הכל.

 

גם מצוות השכרות, שבאופן ובזמן אחר, היא ממשרתיו ונושאי דברו של "עמלק" – הבלבול והטשטוש, מפנה אליו היום עורף ואומרת גם היא: "ונהפוך הוא". מהתעצמות הבלבול שבשכרות, דווקא ביום הזה, נשברת עוצמתו ומתוכו מתגלה בהירות אין סוף, וכמו שאמרו חז"ל: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים כל כך עד שלא ידע להבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי. בלבול מוחלט…) כי שכרות הוא בחינת שינה, בחינת התגברות המדמה, כמו שרואים בחוש, שהשיכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות (שאינו מבחין בין מציאות לדמיון), ועל כן צריכים להתרחק משכרות מאוד מאוד (ובודאי מכל המצבים הדומים לה) כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאוות הרעות.

 

אולם בפורים, שאז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך, עד שאין השכרות מזיקה כלל ביום הזה. אדרבא, על ידי השתיה מתקנים המדמה, שיהיה נכלל בקדושה, ומהפכים מרע לטוב. כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולים על ידי ריבוי השתיה להפוך את המדמה דייקא אל הקדושה. כי יין יש בו שתי בחינות: "זכה משמחו, לא זכה משממו" (יומא ע"ו) והכל כפי ברור המדמה.

 

מי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב – אזי היין משממו, כי שיממון הוא בחינת שיגעון בחינת בלבול המדמה. אבל מי שזוכה, שכבר הכניע הרע שבמדמה, אזי היין משמחו. וזהו בחינת השתיה של פורים שאז הכנעת המדמה (אפילו לאנשים כערכנו) ואזי השמחה גדולה מאוד.

 

עוד אחד מתעלוליו של המדמה, ליצור באדם תחושה שהוא בודד, לאיש לא איכפת ממנו, איש אינו מבין לנפשו ולא דואג לו. במצב כזה בודאי בנקל יוכל "עמלק" לגרור את האדם אחר "עצותיו" ולהכשילו בכל דבר רע.

 

היום, בפורים, אנו מתאספים ושמחים יחד, ודואגים במיוחד "לפרק" את הדמיון הרע הזה. סעודת פורים, משלוח מנות, מתנות לאביונים – הם דרכנו היום להרבות בשמחה ואהבה. להוכיח ולגלות לעצמנו ולזולתנו – שאין אנו בודדים, יש בינינו אהבה ורצון לעזור ולהיטיב, כך אנו נמצאים פתאום "בבית", פתאום מוגנים מן הבדידות השיקרית בה עטף אותנו "עמלק".

 

רבי נחמן מבאר את הדרך להכניע את המדמה כך (ליקו"מ כה):

 

"ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה (הרוחנית החדשה שהאדם צריך לעלות אליה בכל פעם), אלא על ידי גדולות הבורא…והתגלות גדולות הבורא הוא על ידי צדקה"…

 

כאן אנו מגלים את הטוב והקדוש שבאמת יש בנו. אנו נותנים מתנות, מעניקים מטובנו, לעצמנו ולבני משפחתנו (סעודת פורים), לידידנו ורענו (משלוח מנות איש לרעהו) וגם למי שזקוק לסיוע ורחוק מאיתנו (מתנות לאביונים). היש שמחה גדולה מזו – לגלות שיש בי טוב, חפץ אני להיטיב, והנה – גם אחרים שמחים בי ומיטיבים איתי?!

 

שמחת פורים (שמתחילה כבר מתחילת החודש) על ידי הסעודה, השכרות, התקבצות החברים ושמחתם יחד, המתנות והצדקות – "מקלפת" והורסת את נשקו האכזרי ביותר של "עמלק" – העצבות, ומשליכה אותו היום הצידה ככלי שאין חפצים בו. "וזה בחינת 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' – כי אז צריכים להכניע קליפת המן-עמלק שהוא המדמה. ועל כן צריכים להרבות בשמחה, שעל ידי זה מכניעים את המדמה וזוכים לעלות לכל המדרגות שבקדושה, אמן ואמן" (ליקוטי הלכות).

 

אוצר מתנת חינם

 

עוד מסודותיו של פורים ומצפונות מעלותיו, שהתפילה והבקשה אל ה', ובודאי בעת רצון של חצות לילה, מקובלת ביותר, לאין שיעור מאשר בזמן רגיל, שכן באופן רגיל "נבדקת" כל פניה ובקשה כלפי מעלה על פי מהות הפונה וזכויותיו, ואילו היום, בפורים – הכל נענים! "על כן בפורים 'כל הפושט ידו ליטול נותנין לו' זה בחינת אוצר מתנת חינם שנתגלה אז לכל, ועל כן כל הפושט ידו ליטול נותנים לו מתנת חינם" (ליקוטי הלכות).

 

ביום רגיל, החפץ לתת צדקה ולסייע לזולתו, צריך לוודא שהלה אכן עני וכוונותיו טהורות והוא בגדר "עני הגון" שמעשיו הגונים והשימוש שיעשה בצדקה שיקבל, יהא הגון אף הוא. אולם בפורים הדין הוא שנותנים צדקה לכל מי שמבקש, מבלי לדקדק ולברר מי הוא ומה הוא, וכלשון חז"ל: "כל הפושט ידו ליטול (צדקה בפורים) נותנין לו".

 

וכשם שכך הוא הדין בארץ, כך הוא הדין גם בשמים, וכל מי ש"פושט ידו" בתפילה ומבקש רחמים וסיוע מהקב"ה – נותנים לו מבוקשו בפורים, אף אם אינו ראוי, במתנת חינם לגמרי, בלי דקדוק ובלי לברר מי הוא ומה טיבו…

 

 

(באדיבות אתר "לב הדברים")