חלקה של האישה העבריה

מה היה חלקה של האישה העבריה ביציאת

 

 

פרשת "בשלח" מלמדת את הדורות הבאים אחריה את סיפור יציאת עם ישראל ממצרים, ובפרשות הקודמות לה – על הארץ בה סבלו שנים רבות מעבדות קשה ומרה ונאנקו תחת עול שיעבודו של פרעה, עריץ אכזרי שתכנן "פתרון סופי" לבני ישראל בהיותם על אדמת ארצו.

 

בפרשת שמות, בה מתחילים התיאורים על חייהם הקשים של בני ישראל בעבדות קשה מנשוא, ציווה פרעה, כפי שמסופר בסיפור המיילדות, את הציווי הבא: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים – אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה".

 

מובן, אם כן, שעם ישראל עמדו בסכנת הכחדה, חלילה, אולם חלקה של האישה בפרק היסטורי זה, בפעילות נגד המשעבד מצד אחד, ובעשייה למען אחיה מצד שני, מתגלה יותר ויותר.

 

מה היה חלקה של האישה העבריה ביציאת מצרים, ומה היה מקומה בפרק היסטורי זה של עם ישראל?

 

מסתבר, כי מקום זה אינו קטן כלל ועיקר, ואין הוא נדחק לקרן הזוית.

 

תוך כדי קריאת האירועים ועיון במאמרי חז"ל, עולה, כי יש במעשיה של האישה אומץ רב, ואפשר, שאלמלא פעולותיה, תעוזתה ותושייתה, לא ניתן היה לעבור את שנות המצוקה ולהגיע לשחרור הנכסף וליציאה הגואלת.

 

פעילותה מתחילה בסיפור המיילדות, כפי שהוזכר לעיל, בזמן בו ציווה פרעה להמית כל בן, ואילו את הבנות להשאיר בחיים. עריץ זה לא נתן טעם להפרדה זו שבין המינים, ולא הסביר, מדוע גזר דווקא על הבנים למות ועל הבנות להיוותר בחיים, אך אין צורך בהשערות ובניחושים מרחיקי לכת כדי להבין, מה טמון בגזירה זו. חסרונם של הבנים יביא לדילדול מספר הזכרים במיעוט העברי, והבנות תיאלצנה משום כך להינשא לגברים המצריים. התוצאה: התבוללות וטמיעה בתוך העם המצרי.

 

 

מי התייצב, איפוא, בחזית הקידמית נגד הצורר? האישה העבריה! "ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".

 

שתי פעולות לפנינו:

 

האחת –  "לא עשו" כאשר ציווה עליהן פרעה, כלומר: לא המיתו את הבנים הנולדים ולא צייתו להוראת המלך.

 

השנייה – "ותחיינה את הילדים", כלומר: הזינו אותם ויצרו להם אפשרויות של חיים, של גידול והתפתחות.

 

יתירה מזאת: מיילדות אלו – אף שירדו למחתרת ועשו את מעשיהן בצינעה, במחילות שמתחת לפני הקרקע, לא נמנעו מדו-שיח פומבי עם פרעה על גזירותיו אלה. חכמינו אמרו: למה נקרא שמה של המיילדת האחת – פועה? "שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חטמה בו ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלוקים ליפרע ממנו" (שמות רבה פ"א). האין זה מרד גלוי של אישה עבריה בעריץ אכזרי המתכנן להכחיד את בני ישראל?

 

הנימוק אותו נימקו המיילדות לפני השליט המצרי היה: "כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו" – שימש כאמתלא להתחמקות מביצוע הגזירה. הן טענו, כי לא נכחו, בעת שהעוללים הגיחו מרחם אמם. ברם, לא אדם כפרעה יסוג מתוכניותיו, מיד הופיעה, כידוע, גזירה חדשה שהוטלה הפעם על כל האוכלוסיה המצרית: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון".

 

אף עתה, לנוכח גזירה חדשה זו, נחלצו נשות ישראל ועשו כל שביכולתן להפר עצה שטנית זו. "מה היו בנות ישראל הכשרות והצנועות עושות? היו נוטלות בניהן הקטנים וטומנות אותם במחילות, והיו המצרים הרשעים נוטלים ביניהם הקטנים ומכניסים אותם לבתיהם של ישראל ועוקצים אותם והם בוכים, והיה התינוק של ישראל שומע קול חבירו שבוכה, ובוכה עימו, והיו המצרים נוטלים אותם ומשליכים אותם ליאור". (שהש"ר ב).

 

היתה זו ירידה למחתרת – בניית בונקרים ומנהרות סתר. מול אוכלוסיה עויינת המבקשת לקיים את הצו במסירות ובאדיקות יתר – התייצבה האם העבריה וגילתה יכולת עמידה וגבורה.

 

גזירה רודפת גזירה, כל אחת קשה מקודמתה, וקשה מכולן – גזירת השיעבוד. "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך…ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כולם עבדו, אך הנשים עבדו יותר קשה מן הגברים: "שהיו נותנים עבודת האיש על האישה, ועבודת האישה על האיש. אומר (השוטר) לאיש: קום ואפה, ואומר לאישה: מלאי חבית זו, בערי עץ זה, לכי לגינה והביאי ירקות" (תנחומא, ויצא), ועל אף זאת תקף היאוש את הגברים – ולא את הנשים.

 

הגברים לא ראו טעם בהמשך החיים ולא מצאו עניין בהעמדת וולדות, והאישה – היא זו שנחלצה לדאוג להמשך קיומו של העם היהודי. חכמינו מספרים: "בשעה שיוצאות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות: אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן בשדה, ומרחיצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתיים (במקום צנוע)…ובאות לבתיהן. וכיון שמגיע זמן מולידהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח". (גמרא, סוטה יא, עמ’ ב). הודות לתושיה זו יכול היה העם לשרוד, ושלשלת הדורות של עם ישראל לא נגדעה.

 

בכך לא הסתיים עדיין תפקיד האישה.

 

כשהגיע הזמן לצאת מיוון-מצולה זה ופעמי השחרור הדהדו ברחוב היהודי – הוטל על האישה תפקיד מרכזי. כבר במפגש הראשון שבין הקב"ה למשה רבנו ע"ה נאמר: "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ושמתם על בניכם ובנותיכם ונצלתם את מצרים".

 

לא שוד יש כאן, לא גזל ולא גניבה. היתה זו גביית שכר תמורת העבודה הרבה, שהשקיע העם במצרים. היה זה פיצוי עבור הסבל הרב שסבל עם ישראל, והיתה זו אולי תמורה חלקית עבור הרכוש, שהעם הותיר אחריו בצאתו משם. תגובת המצרים היתה מפתיעה: "וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", אך האישה, היא זו שביצעה את המעשה, והיא זו שהביאה לעמה את הרכוש הגדול, שעליו התבשר אברהם עוד ב"ברית בין הבתרים".

 

ואם ישאל הקורא: מה הפלא, הן נשים כמהות לתכשיטים, לבגדים וכלים – כלום לא יירתמו בשמחה לקיום הוראה מסוג זה? ונשיב לו: לא! המשכו של הסיפור מעיד, שכוונות ונטיות מסוג זה לא שולבו בקיום מצווה זו. מאוחר יותר, כשעסקו במלאכת המשכן והעם נדרש לתרום למלאכה זו, הנשים היו הראשונות שתרמו את רכושן. אפילו המראות – פריט שהוא מאוד אישי ונחוץ לכל אישה ואישה – נמסרו על ידן למלאכת הקודש, והאומנים יצרו מהן את הכיור.

 

על כן, בצאתה ממצרים ולאחר שחצתה את ים סוף, נטלה האישה העבריה את התוף בידה ויצא במחול בעקבות מרים הנביאה. היה זה מחול טבעי, לאלה שהטביעו את חותמן האישי בסיפור הגבורה של העם בהתהוותו.

 

וכמו שאמרו קדמונינו: בזכות נשים צדקניות נגאלו, ובזכות נשים צדקניות ניגאל. במהרה בימינו, אמן.