לקראת שחרור

היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל

רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות

נפשנו הרוחניות – אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו

מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקווים לסוף

טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק…

 

 

מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות בסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים.

 

שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן ציבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". (ויקרא כ"ג).

 

כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.

 

לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו?

 

בפסח אנו חוגגים את חג החירות. חירות משיעבוד מצרים, מעינויים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קניין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השיעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילת והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

 

פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.

 

הגאולה והחירות משיעבודים ומֵצרים שונים (מֵצרים – מלשון מיצר ודוחק) מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה. המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.

 

אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתית, ניצב ניסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להגאל גאולה של ממש.

 

שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?

 

משום כך, קשה היה להשמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בניסיון ובחרו להשאר במצרים ולהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות. אומנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…

 

וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השיעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.

 

התקווה ככח מניע

 

הספירה, אם כן, היא גילוי לכיסופים ולתקווה.

 

כשאדם מצפה ונכסף לדבר-מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה? מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?

 

"וכי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכיסופין של קדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר". (ליקוטי הלכות יו"ד דם, הלכה א).

 

"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכים לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכים מוח ודעת של קדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכים בשבועות לקבלת התורה על ידי זה. כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו-יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחים אותו מקדושתו מדחי אל דחי, ר"ל, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה, שדורש ומבקש את השם יתברך, על ידי זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברים עליו בכל פעם, ר"ל, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חלילה, ואין שום תנועה שפונה לקדושה נאבדת, חלילה". (ליקוטי הלכות, חושן המשפט גבית חוב מיתומים, ג).

 

מהות הספירה, אם כן, תקווה לתיקון, לשלימות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקווה בעצמה – היא מצווה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: "חזקו ויאמץ ללבכם – כל המייחלים לה'" (תהלים לא). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.

 

וכאן נשאלת השאלה, מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?

 

דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה", וכן הלאה. ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום יום שני לעומר", וכן הלאה…כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?

 

רבי נתן מבאר ב"ליקוטי הלכות", כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מידת ריחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון. ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים. כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת ריחוקו מן התכלית, עיקרו התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו. ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלימה.

 

במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה, ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העיקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:

 

הראשונה – מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת, והשניה – מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלימות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.

 

משמעות הספירה, אם כן, היא התבוננות והניסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלימה.

 

עוד מציינת התורה "וספרת לכם" – לכם, לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצווה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט, א). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים, אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהישגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.

 

כוחות וזמן יקרים מאוד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להישגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי. מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק. "וספרתם לכם" – פירושו, "ספירת מלאי" פרטית של הישגים והתקדמות, ולא בהשוואה לאחרים.

 

שבע שבתות תמימות

 

בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.

 

נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יכול להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו לימודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול, וכלשון רבי נתן:

 

"ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכים לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמניין כל יום ויום. והאדם יצטרך לתת דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חלילה, ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חלילה, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכים להיות תמימות ושלימות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאיבוד…ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לדעת היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא עניין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…וזה בחינת מצוות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, כי אם כשיודעים שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים". (ליקוטי הלכות, פקדון ושומרים, הלכה ב').

 

"עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"

 

בשנת 2448 לבריאת העולם יצאו בני ישראל מארץ מצרים.

 

כ – 1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו במחלה אכזרית עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, וזאת כלשון חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד), ומשום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאים נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב וכדומה.

 

כמה עשרות שנים אחר כך נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא, וביום פטירתו, בל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.

 

מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההילולא של רשב"י אף הוא בימי הספירה, ומבטל – לדעת פוסקים רבים – את דיני האבלות? מהו הקשר שבין הדברים: ספירה – הכנה וציפיה למתן תורה, אבלות – על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה – על גדולת רשב"י וספרו "הזוהר" הקדוש?

 

המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא.

 

עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה והסתייגותו מתלמידי החכמים היתה כה גדולה, עד שאמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט).

 

למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל כה מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של לימוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך האיש הבור לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששיבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין סו, ספרי בהעלותך י, ח). וכן אמרו: "ברוך אלוקי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף" (דרך ארץ זוטא ח).

 

הזמן, בו החל מפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה, שאנו נמצאים כעת בסופה.

 

לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו, להיות ממקבלי ומוסרי התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.

 

העתידים לקבל את מיסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות. ולהם – נכון אור הגאולה. וכבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי עקיבא, שראה והבין בתקוות הגאולה יותר מחבריו. וכפי שמסופר בגמרא:

 

"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של ארם (שהחריבה את המקדש) ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק (צוחק). אמרו לו: "עקיבא, מפני מה אתה משחק?" אמר להם: "למה אתם בוכים?" אמרו לו: "עובדי כוכבים הללו שמשתחווים לעצבים ומקטרים לאלילים, יושבים בטח והשקט. ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה?" אמר להם: "לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך (יש טובה ושלווה), לעושי רצונו – על אחת כמה וכמה (שיזכו לכך בסופו של דבר".

 

שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בבגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שהיה יוצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: "עקיבא, מפני מה אתה משחק?" אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה?" אמר להם: "לכך אני משחק" וכו'. ובלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כד).

 

לערב אל תנח ידיך

 

נתבונן בשני פסוקים, ומה לומד מהם רבי עקיבא.

 

"תניא רבי יהושע אומר: "נשא אדם אישה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא): "בבקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים". רבי עקיבא אומר: "למד תורה בילדותו, ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע זרעך" וכו'.

 

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". (יבמות סד).

 

כמה תקווה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנים נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היוקרה והתהילה השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקוותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.

 

בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז – כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולם בגזרת ההשגחה. היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו יאוש נורא מזה הפוקדו? והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו. זה חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, דווקא בשעה קשה זו שאוייבי ישראל מרימים ראש. "והיה העולם שמם"! – אומרת הגמרא.

 

אבל רבי עקיבא נלחם ביאוש ויכול לו. הוא מגייס מתוך נפשו תקווה חדשה, מטורפת ובלתי-אפשרית עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו? אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.

 

"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש וימצא, תלמידים חדשים למשנתו. ובזכות תקוותו, ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא עולם משממנו, "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!

 

אכן היה רבי עקיבא "נאה דורש ונאה מקיים", וקיים את דברי עצמו "היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו", שנאמר: "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר"…וכן דווקא רבי עקיבא הוא שאמר (ברכות ס): "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הרחמן לטובה עושה) ונפסקה הלכה כמותו: "לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (טור שו"ע או"ח סימן ר"ל).

 

מסר זה – התקווה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סיכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין גם זמן מתאים לספירת העומד ללמוד ולהפנים מסר זה.

 

היכן שנמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה ממשאות נפשנו הרוחניות – מן הקדושה והשגב הראויים לנו, אנחנו סופרים ומצפים, אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקווים לסוף טוב ולגאולה גם אם אינם נראים באופק ואפילו אם האופק הנראה קודר ושחור.

 

גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – "בבקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידיך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותינו – אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה" (קהלת ט). לעשות על כל פנים מה שאפשר.

 

מצוות ספירת העומר, מצוות התקווה והציפיה לגאולה – היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.

 

כאיש אחד בלב אחד

 

ועוד אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט).

 

עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאוד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה – הוא האחדות, האהבה והחיבור בין נשמות ישראל. כך לפחות לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו וסיועו של חברנו.

 

מה מצער, דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". ואולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן אכזרי כל כך.

 

האבלות על מותם הטרגי, עבורנו, היא גם, אולי במידה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פירוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.

 

ספירת העומר, כהכנה למתן תורה, עניינה, מלבד הציפיה והתקווה לטוב, הוא תיקון מידותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תיקון המידות הוא בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!

 

בכדי "להכיל" את אור התורה, בכדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.

 

וכן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט) ופירשו חז"ל: מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? – שהיו כולם באותה עת "כאיש אחד בלב אחד".

 

וכן כותב רבי נתן:

 

"כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, להמשיך אור האין-סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכים שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכים לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתקנו כי אם על ידי כמה וכמה אלפי נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי האור הגדול הזה. ועל כן לא ניתנה תורה עד שנתקבצו שישים ריבוא ישראל יחד באהבה…כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה, שהיא התגלות אלוקתו, אלא על ידי קבוץ נפשות רבות מישראל…שעל ידי זה דייקא נתקנו כלים וצמצומים כאלה, לקבל אור האין סוף". (ליקוטי הלכות, מנחה, ז).

 

והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו – "שלא נהגו כבוד זה בזה".

 

ועל זאת תקנו חז"ל דיני אבלות להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברו, אלא רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. כי די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו. וכך, רק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.

 

אומנם זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שעניינים של ימים אלו הוא תיקון המידות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה יצר הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול – דווקא בימים המיועדים לתיקון הדבר. וכל בעל לב ונפש, ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.

 

  

(מתוך אתר "לב הדברים").