כוח ההתמדה

 

 

רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן (תורה א’): "דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים".

 

בהמשך התורה רבינו מבאר יותר, שזה דווקא על ידי התורה שלומדים בכוח. ופירוש "ללמוד תורה בכוח" הוא ללמוד תורה בהתמדה, גם בזמנים שיש לאדם בלבולים וטרדות גדולות. דהיינו, כאשר לאדם לא נוח ללמוד מסיבות שונות, והוא מכריח את עצמו לקיים את קביעות העיתים שלו לתורה, זה נקרא שהוא לומד תורה בכח, כמו שאומרים בני אדם כאשר הם עושים משהו בלי חשק: ‘אני עושה את זה בכח’.

 

זו הסיבה שהביאו חז"ל על החשיבות והחיוב של קביעת עיתים לתורה, שמאחר וחיי האדם בעולם הזה מצריכים הרבה התעסקות בצרכים היומיומיים של פרנסה וכדומה, אם האדם לא יקבע לו עיתים קבועים שבהם הוא לומד תורה, בודאי שהוא ימשך אחר ההתעסקות באותם צרכים, וסוף כל סוף הוא לא ילמד תורה. אבל כאשר הוא קובע לו עיתים שבהם הוא לומד תורה, חוק ולא יעבור, אפילו על חשבון רווחים שיכולים להיות לו, אזי זה נותן לו מסגרת בטוחה ללימוד התורה, שלא יאבד את הזמן היקר שיש לו בעולם הזה, המיועד בעצם לעסק התורה.

 

כאשר האדם מתחיל ללכת בדרך זו, בהכרח שיהיו לו הרבה ניסיונות ונפילות, אבל אם יתעקש להתחיל בכל פעם מחדש, ולא יעזוב את הרצון, סוף כל סוף יתגבר על הכל ויקבע את עצמו בתורה ובעבודה, דבר שיציל אותו מכל המשברים והגלים העוברים על האדם בעולם הזה, כמו שאמרו חז"ל: תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי. כלומר, התורה שלמדתי בכח, היא שהביאה אותי למדרגה שלי, והיא שהצילה אותי מפגעי העולם הזה.

 

וזה מובן בחוש, כי כאשר יש לאדם משבר וקושי, דרכו היא לשקוע במחשבות ודאגות, דבר המחריף את המצב שבו הוא נמצא. ואילו כאשר הוא מכריח את עצמו לסלק את המחשבות וללמוד תורה, בזה הוא מראה על ביטחון בה’, שידאג למלא את חסרונותיו, וממילא גם ניצול מהמחשבות המסבכות אותו יותר, ובודאי שה’ עוזר לו, וכאשר הוא קם מהלימוד הזה, הוא רואה שכל הבעיות נעלמו כלא היו, או על כל פנים קיבלו פרופורציות אחרות לגמרי.

 

הביטחון הזה, שיש לאדם העוסק בתורה, הוא הנותן לו גם את הכוח להתפלל לה’ ולבקש ממנו שימלא את חסרונותיו. כי אילו לא היה עוסק בתורה, אפילו שהיה מתפלל, לא הייתה לו ההקדמה הזאת של לימוד התורה, שבה הוא מראה הלכה למעשה, שבאמת הוא תולה ביטחונו בה’ ולא בהשתדלויות שלו, מאחר ועוזב את העיסוק בבעיות שלו ועוסק כמה שעות בתורה, במקום להתרוצץ ולנסות לפטור בעצמו את הבעיות שלו, שזה מה שהיה רוצה לעשות מצד הטבע שלו.

 

הדרך הזאת של ההתמדה היא כוח עצום, והיא גם ביטוי לתמימות וליושר של האדם, כי היא מראה על אמת פנימית ונאמנות לדרך בה הוא בחר.

 

את כל הדברים האלה אנחנו לומדים מספירת העומר, שהיא הכנה והקדמה לקבלת התורה בשבועות. זאת משום שבספירת העומר אנחנו מתמידים לספור בכל יום ויום את הספירה של אותו יום, ואם אדם מדלג או שוכח לספור אחד מהימים, יותר אינו יכול לספור בברכה, כי כל עניין ספירת העומר הוא דווקא ההתמדה היומיומית בספירה, שזה מרמז על כך שההתמדה היא התנאי לקבלת התורה. לכן אנו אומרים: שבע שבתות תמימות תהיינה. דהיינו, שבשביל לקבל את התורה צריכים תמימות, שהיא מתבטאת בהתמדה.

 

אף על פי שאת מעלת ההתמדה אפשר גם להבין בשכל פשוט של העולם הזה, באמת יש בה פנימיות גדולה. את הפנימיות הזאת מלמד אותנו הרבי בתורה הזאת שאנו עוסקים בה, תורה א’. כי בתורה הזאת מלמד אותנו רבינו, שבאמת העולם הזה הוא מקום חושך ואפלה, ועיקר האפלה היא התגברות הבלבולים וההטעיות מהאמת שיש בעולם הזה, ורק כאשר האדם מנהל את חייו על פי השכל הטהור של התורה, רק על ידי זה הוא יכול באמת לראות את הדרך, כי השכל הוא האור שלאורו האדם יכול ללכת מבלי לטעות בדרך. ואת האור של השכל אי אפשר להשיג אלא על ידי התמדה. כי ההתמדה פירושה, שאדם הולך על פי עיקרון שכלי מסוים, ואינו סוטה ממנו אפילו כאשר הנסיבות הטבעיות ונטיות הלב שלו מתנגשות עם השכל הזה. ועל ידי שהוא הולך בדרך זו הוא ניצול מהדמיונות וההטעיות של העולם הזה, כי אם האדם ישנה את דרכו על כל התנגדות או בלבול שיש לו, לעולם הוא לא ישיג שום דרך אמיתית וברורה, ותמיד היצר הרע ימצא לו איזה בלבול בשביל להסיטו מדרך הישר.

 

רבינו סיפר על עצמו, שכאשר היה מחליט על איזה דרך שילך בה בעבודת ה’, היה מתמיד בה תקופה ארוכה, אפילו אם היו באות לו מחשבות חזקות ומשכנעות שהוא טועה בדרכו. כלומר, לאחר שבירר לעצמו על פי התורה ועל ידי ריבוי התבודדות וישוב הדעת, שדרך מסוימת היא הדרך שבה הוא צריך ללכת עכשיו – היה הולך בה בעקשנות, מבלי לחוש על שום בלבול שהיצר הרע היה מנסה להכניס בו. כי זה כלל חשוב, שאם האדם יהיה מוכן לשנות דרך אמיתית שבה הוא הולך, בגלל כל מיני מניעות ובלבולים שיהיו לו, בזה הוא פותח ליצר הרע פתח להסיט אותו מדרכו האמיתית, וזה ממש כאילו שהוא מזמין את היצר הרע ואומר לו: אם תביא עלי בלבול כזה או אחר אז אכנע לך ואשמע לך. לכן כאשר האדם לומד על דרך מסוימת בתורה, ומתברר לו שזו הדרך הנכונה והאמיתית שבה הוא צריך ללכת כעת, עליו להיות עקשן מאוד להתמיד בה איזה תקופה, כי בודאי היצר הרע ינסה לבלבל אותו ממנה.

 

הדבר הראשון שעל האדם להחליט שהוא עושה, ולא משנה איזה בלבול יהיה לו, הוא לימוד התורה. לכן רבינו התחיל את ספר ליקוטי מוהר"ן בתורה הזאת שעוסקת בלימוד התורה בכח, ודאג להדגיש לנו, שאפילו אם נרצה לעשות דבר אחר שהוא כשלעצמו חשוב ביותר שהיא התפילה, שהרבי בעצמו תמיד מהלל ומשבח אותה, בכל זאת נדע, שההתחלה היא התורה. כי בלא התורה גם התפילה לא תועיל. כמו שאמרו חז"ל: מסיר אזנו משמוע תורה – גם תפילתו תועבה.

 

את כל הדברים האלה אנו מקיימים במצוות ספירת העומר. כי בכל יום עוברים על האדם כל מיני הרפתקאות ובלבולים, וכאשר הוא מתחזק שלא להפסיד שום יום בספירה, ומתעקש לספור כל יום ויום את הספירה שלו, אפילו עבר עליו מה שעבר, בזה הוא מכין את עצמו לדרך של התורה וזוכה לקבלת התורה, דהיינו שזוכה להתחיל לנהל את חייו על פי השכל הטהור של התורה, שהשכל הזה הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב: חכמת אדם תאיר פניו.

 

זהו גם מה שאנחנו אומרים: אתה ציוויתנו לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מטומאותינו. וכי מה קשור עניין הספירה לטהרה מטומאה? אלא שהטומאה היא הבלבול והדמיונות שיש בעולם, וכאשר האדם מרגיל את עצמו להתמיד בדרך מסוימת שהתבררה לו על פי השכל, בזה הוא משתחרר מאותן דמיונות, וזו היא טהרתו.

 

ה’ יתברך יזכנו לספור כל יום את ספירת העומר, ונזכה ששבע השבתות של ספירת העומר באמת תמימות  תהיינה, ונזכה לקבל את התורה בקולות ובברקים בחג השבועות הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. אמן.