לחפש את הטעם שלא נגמר

"מעשה ברב ובן יחיד" הינו סיפור מעשיה שסיפר רבי נחמן, מעשיה שיש בה מסר רב ועצום לגבי ‘המסע’ של כל אחד מאיתנו. סיפור מעשיה על הבן היחיד שיש בכל אחד מאיתנו.

 

הרב המתואר בסיפור הזה הוא, על פי ההקבלה לנפש האדם, שכלו של כל אדם, המדריכו, מחנכו ומסייע לו בהחלטותיו, כרב ומורה דרך המלמד את תלמידו דעת ואורחות חיים. לכל אדם בעולם ניתנת הדעת, כושר החשיבה והשיפוט ובאמצעותם עליו לנתב את חייו, לבחור בטוב ובנכון ולבנות כראוי את ערכיו.

 

 

בניו של האדם הם דבר היוצא ממנו אל העולם. בדרך כלל רוצה כל אדם לראות בבניו מגשימים את ערכי חייו, אמונתו, והשקפותיו. הוא חפץ שימשיכו, כביכול, אותו עצמו, אף לאחר מותו. בהשראה זו חפץ כל אחד, שדבר מה ישאר ממנו, שדבר מה "יוולד" ממנו וימשיך להשפיע ולפעול בעולם. אין אלו חייבים להיות דווקא בנים פיזיים. ספר שכתב, דעות שהשמיע לאחרים והיטיבו להם, בניין או מצבה כל שהיא הנושאת את שמו, הם דוגמאות לזכר שהאדם חפץ להשאיר אחריו.

 

אולם בתחילת חייו של האדם, בהיותו צעיר לימים, שכלו, כוחות נפשו וכשרונותיו היחודיים לו, שהם בניו העתידים להיוולד ממנו, עדיין גנוזים בקרבו וכמעט ואינם גלויים. זהו פירוש "לא היה לו בנים", כלומר: עדיין לא התחיל להגשים את עצמו ולבטא את סגולות נפשו.

 

 

לאמיתו של דבר, מגלה לנו רבי נחמן, לאדם יש רק בן יחיד. כל כוחות נפשו ומעלות שכלו, נובעים ממהות אחת ויחידה – נשמתו, והיא לבדה המקור לחיותו וליכולת ההגשמה העצמית שלו.

 

 

כאן רומז לנו רבי נחמן על מציאות עמוקה – נשמת כל אדם הינה "גביר", כלומר, בתוך נשמת כל אדם מצוי עושר רוחני גדול. אין אדם קטן, ישנו רק אדם אשר לא גילה את עושרו הפנימי ולא השתמש בו.

 

בתחילתה של כל דרך רוחנית ובתחילתו של כל תהליך חיפוש חייב האדם להיות מוכן ללמוד. אין הכוונה דווקא ללימוד במסגרת רשמית לשם קבלת תעודה, אין הכוונה גם לסוג של לימוד המחנך לצבירת ידע. כוונת הדברים היא, שאדם חפץ ללמוד לימוד של התגברות, להבין את העובר עליו ואת מהלכי חייו, להיות מוכן לשאול את עצמו בכנות שאלות לגבי מהות חייו ותכליתם, ולחפש בכנות את התשובות. זהו לימוד אמיתי, פנימי, שהוא ראשיתה של כל דרך רוחנית.

 

מהלך זה בלבד נקרא "עליה". זהו מהלך של שאיפה להתקדמות רוחנית. לעומת זאת, אדם שאינו שואל שאלות, שאינו צמא להבין את משמעות חייו – חשוב כמת מבחינה רוחנית, והוא רדום וחסר חיות. עם כל זאת, מרומז בסיפור, בקטע זה, והיה הבן יושב בעליה – ישיבה מצביעה על מצב סטאטי ללא תנועה והתקדמות.

 

עצם השאלה והחיפוש הינם "עליה", אך כל עוד לא עשה האדם גם צעדים ממשיים למצוא את התשובות, הוא עדיין "יושב" – חסר תנועה.

 

 

אף אם מתעורר אחת לזמן מה, ומנסה להבין לאן נוסעת רכבת-חייו ומה יעדה, אין די בכך.

 

כדי שיוכל לשלוט בחייו ולנתבם אל מטרתם האמיתית, עליו להיות עוסק בקביעות בלימוד, ובכל מצב לבדוק ולבקר, לא לקבל דבר כמובן מאליו. רק כך יוכל לברר לעצמו כראוי את ההבדל בין אמת ושקר, מציאות ודמיון, טוב ורע.

 

ומתפלל תמיד – אין הכוונה דווקא שהאדם פותח את פיו לפני בורא עולם בצורה ברורה ומודעת. משאלה שהאדם מביע, חלום שהוא טווה, כל רצון שיש בו ציפייה להגשמה – הם תפילותיו. כשאדם אומר "הלוואי", גם זו תפילה, ביטוי למשאלת נפש.

 

אך לימוד לשם לימוד, צבירת ידע יבש בלבד, הינו עקר ואינו מסוגל להצמיח דבר. רבי נחמן מגלה, כי על האדם לצרף ללימודו את הרצון להגשים את מסקנות הלימוד בחייו. לחיות על פי הערכים האמיתיים אליהם יגיע, ולא לדבר עליהם בלבד.

 

היש מי מאיתנו אשר יתייחס לאדם היודע לדבר גבוהה-גבוהה על עקרונות מוסר נעלים, בה בשעה שבחייו הפרטיים הינו אדם מושחת ובלתי מוסרי? היש מי שיאמין שהלימוד מאדם כזה יצמיח פירות בעולם המעשה של השומע? הלא כשאדם איננו חי את מה שהוא מבין כנכון, גם הבנתו, וממילא יכולת ההסבר שלו, לוקים בחסרון עמוק. חסרון היכולת להחיל את הידע על החיים, שזהו למעשה העיקר.

 

ואלו הם דברי חכמינו ז"ל (אבות פ"ג): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו (שאין לו קיום ויציבות אמיתית בחייו)…אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו"…

 

האדם החפץ ללמוד לימוד אמיתי, אדם הפתוח לשאול וחפץ גם להגשים בחייו את פירות החיפוש הרוחני, הוא הגיבור שבסיפורנו.

 

 

ככל שעובר זמן רב יותר בחיי האדם, אפילו כשהוא "לומד ומתפלל", כלומר למרות שהוא צובר נסיון ובגרות נפשית, למרות שהוא רוקם שאיפות וחלומות לעתיד, משהו עדיין חסר…

 

רבי נחמן מגלה בסיפור הזה, כי מה שחסר הוא טעם – מהו הדבר הנותן טעם לחיי האדם? דבר זה הינו משמעות רוחנית.

 

כשאדם נזכר בסעודה טובה שאכל, אין זכרון זה מביאו לידי התרגשות וסיפוק, אלא לצער על התענוג שחלף ועבר. אולם כשהוא נזכר, למשל, בחסד שגמל לחבר, בעידוד שנתן בעת צרה – זהו מעשה בעל תוכן רוחני. זכרון מעשה כזה יעורר בו סיפוק, וסיפוק זה לא יעלם לעולם, רק יחזור ויתעורר בכל פעם שיעלה הדבר בזכרונו.

 

הטעם שנשמת האדם מחפשת בכל דבר הוא טעם הנצח. וטעם זה אפשר לחוש רק בפעולות רוחניות, המקשרות את האדם אל הנצחיות.

 

כל אדם מחפש בעיסוקיו השונים את הסיפוק. והשאיפה הפנימית בכל חוויה הגורמת עונג לאדם היא – "שהעונג לא יגמר לעולם" (שאיפה המוצאת את ביטויה באופן נרחב בכל תחומי האומנות). אולם שאיפה זו נדונה לכישלון תמידי, כי טבעם של ענייני החומר להתכלות, וכמותם גם ההנאות המופקות מהם.

 

מהי, אם כן, תביעת הנשמה החשה בחסרון התמידי הממלא את החיים הגשמיים? הנשמה תובעת מקור של סיפוק נצחי, בלתי סופי ובלתי מתכלה. מכח ידיעה פנימית עמוקה הטבועה בה יודעת הנשמה כי חייב להמצא מקור כזה! תחושת החסרון בצירוף הידיעה, או ליתר דיוק, האמונה הפנימית, שיש מקום למילוי החסר, היא המניעה את האדם לחפש.

 

תופעה מעניינת מאוד היא, שאצל אנשים רבים מאוד נתפשת תחושת החסרון הפנימי כדבר-מה שצריך להיפטר ממנו. תרבות שלימה של בילוי מיועדת למלא את הזמן הפנוי או יותר נכון "להרוג" אותו. מטרתה, ביודעין או שלא ביודעין, להשכיח ולהקהות את תחושת החסרון. אדם שמעדיף להפוך ל"ספוג" הקולט חוויות המוקרנות על מסך הטלויזיה שלו, מאשר לחוש את הבדידות והריקנות הרוחנית שבתוכו.

 

אולם בסיפור זה בא רבי נחמן ומציג את תחושת החסרון באור אחר. לא עוד כמגרעת, אלא, אדרבא, כמניע האמיתי של האדם להגיע למשמעות.

 

אומנם אין זה נעים לחוש ריק, אך כשיש מודעות לריקנות – אפשר למלאה בתוכן אמיתי. גם בטבע ניכר מהלך זה – כשנתבונן למשל בצמיחת הזרע, אשר חייב להירקב בקרקע ולהפוך כמעט לאין, בטרם יעבור תמורה ויצמיח מתוכו בכח פלאי עלים רעננים, פרחים ופירות. כך, אם יכיר אדם בחסרונו ויצא לחפש לו פתרון, יזכה בסופו של דבר לצמיחה ופריחה רוחנית, אף שבתחילה מלווה תחושה זו באי נעימות, בריקנות.

 

תחושת החסרון ידועה לכל אדם. יש מי שחש בה אחת לכמה שנים, אם הוא אדם מגושם מאוד, ויש מי שמרגיש בה בהזדמנויות מיוחדות, כמו למשל, בשעה שהוא צופה בגוף מרהיב עין, שומע ניגון הפורט על נימי נפשו, או חווה חוויה עזה אחרת, כגון מפגש עם המוות, בפרט של אדם קרוב. ברגעים אלו אין אדם מתבייש לשאול את עצמו – מהי משמעות חיי? היכן נמצא האושר האמיתי?

 

גיבור סיפורנו חש בחסרונו, והוא נותן לגיטימציה לקול הפנימי של נשמתו הקורא: צא וחפש נצחיות! חפש את הטעם שלא נגמר!

 

 

האדם המחפש עצה אמיתית יכול למצוא אותה רק אצל "בני הנעורים", אצל מי שאצלו הרצון הרוחני עדיין ניעור ורענן. עצה זו יכולה כמובן לנבוע גם מתוכו, כל עוד לא הזדקנה והתאבנה נשמתו.

 

מדוע דווקא צדיק? הלא עצה מבקשים בדרך כלל מחכם? כאן מגלה לנו רבי נחמן עיקרון חשוב, שהבחנו בו גם קודם לכן – חכמה בלי מעשים עקרה היא ושווה כקליפת השום. רוח קלה מכריעה את האוחז בה, כאשר אינה מושרשת במעשים. החכמה אותה צריך להחשיב וממנה ללמוד היא חכמה מעשית, חכמה ההופכת את האדם לצדיק, כלומר, לאדם טוב, נאצל ומועיל לעצמו ולזולתו.

 

זהו מהלך הפוך מן המקובל כיום, אשר בו אדם בעל ידע מקצועי, תואר אקדמאי או כשרון דמגוגי, נכנס מיד למעמד של חשיבות. אנשים חולקים לו כבוד ומייחסים משקל לדעתו, אפילו אם בתור בן-אדם הוא מושחת.

 

חכמה – כלי שרת היא ביד האדם. האדם העושה בה שימוש חיובי, ראוי להערכה ולכבוד. אך האחר, המביא חורבן בחכמתו – האם עלינו להעריך את חכמתו?

 

תהליך של חיפוש אחר משמעות רוחנית יכול להיווצר רק אצל הצדיקים, אנשים אשר משתדלים שחכמתם תבוא לידי ביטוי באופן מעשי באורח חייהם. מ"חכם" אשר חייו אינם מונחים על פי עקרונות של חכמה מוסרית אי אפשר לקבל דבר, מלבד לעג על עצם החיפוש הרוחני, וספקנות לשמה, שאינה מובילה לשום תכלית.

 

האדם המחפש משמעות, ואמיתי עם עצמו, מבין כי הוא זקוק להדרכה ממקור בעל ידע. והדרכה מועילה יוכל לקבל רק מאדם שחייו מושתתים על אדני ידע רוחנית ומתנהלים על פיו.

 

 

המאור הקטן זו הלבנה, המאור הגדול הוא השמש. אחד ההבדלים ביניהם הוא, שהירח חסר אור משל עצמו. את כל אורו מקבל הוא מאור השמש, כמראה מלוטשת המסוגלת לשקף אור המגיע אליה, אך לא להאיר בכוחות עצמה.

 

ישנן פעולות שאדם עושה אשר בלי יודעין מביאות אותו לדרגה רוחנית הנקראת "מאור הקטן". זהו מצב אשר בו, בנוסף לתחושת החסרון, חש האדם את קטנותו ואת הצורך "לקבל אור מאחר".

 

דרגה זו, בדומה לאדם הנמצא בלילה אפל ומחכה בכליון עיניים לזריחת השמש, מביאה את האדם להכרה, שכדי שהוא עצמו יתחיל להאיר חייב הוא בהכרח להיפתח תחילה ולקבל השפעה מאחר, אשר יחשוף, ישקה ויצמיח את זרעי האור שבנשמתו.

 

זוהי התגלות כח באדם, הנקרא "יצר טוב".

 

יצר פירושו רצון, תשוקה. באדם ממלאים תפקיד שני רצונות ויצרים מרכזיים: יצר טוב ויצר רע.

 

"יצר טוב" הוא התשוקה והרצון להיות טוב, להיטיב לאחרים, לחפש שלימות ואמת, ולרצות לתקן מעוות.

 

"היצר הרע", לעומתו, הוא כח המושך את האדם למצב של חוסר אכפתיות ואנוכיות, אשר תוצאותיו, בסופו של דבר, נזק לגוף האדם ולנשמתו, ואף לחברה הסובבת אותו. עקרונות היסוד של יצר זה הינן סיפוק תשוקות רגעיות, ללא מחשבה על מה שעתיד לצמוח כתוצאה מכך.

 

חז"ל מכנים את שני היצרים האלה בתארים מעוררי מחשבה. היצר הטוב נקרא בפיהם "ילד מסכן וחכם", והיצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל".

 

תארים אלה מבהירים את מהותם של הכוחות הנאבקים בתוכנו, ובהתבוננות בהם מתגלה כי ה"ילד", אף שהוא חסר הגנה חלוש ו"מסכן" הזקוק לסיועם של אחרים, הוא יודע להסתכל על העולם ועל כל אשר בו בעיניים גדולות ופקוחות, בראשוניות. אין הוא משחק תפקיד של יודע, הוא שואל הכל בלי להתבייש. ידיעת חסרונו אינה מפריעה לו, הוא צמא לדעת ולהבין ולכן נקרא, בסופו של דבר, "חכם", כי הפתיחות למחשבה והבנה חדשה של המציאות, הנכונות להודות בטעות ולהשתנות הן הסממן האמיתי של החכמה, ורק הן עשויות להוביל אליה.

 

היצר הרע, לעומת זאת, אינו חפץ להתגלות כחלש ופגיע ולכן כל כולו משחק של מלך. בשעה שכוח זה שולט באדם, הוא מקרין על כל סביבותיו: "אני יודע ומבין הכל, אני בעניינים". קשה לו מאוד להאזין לרעהו, ובמיוחד כאשר אין דעותיו תואמות את שלו. למראית עין מעמדו טוב ומכובד ביותר, אך אדם כזה הוא בעצם "זקן". בקרבו לא מפעמת רוח נעורים, רעננות והתחדשות, משום שסגר ונעל את עצמו בפני כל דבר חדש, וממילא "כסיל" יקרא.

 

רוב בני האדם אוהבים לראות את עצמם במרכז העניינים, ומקובלים בעיני הכל. בדרך כלל נוטה האדם גם לראות את החסרונות באחרים ולא בעצמו. בהתרשמות ראשונית זה לא נשמע כל כך קריטי, אולם מבחינת ההתפתחות האישית זוהי התאבנות וקפיאה נוראה.

 

"המאור הקטן", לעומת זאת, הינו מצב של התגלות. הכרה שלא כל מה שמקובל בעיני בני אדם חייב להיות אמיתי, והבנה שיש צורך בביקורת מתמדת על כל המעשים ודרכי החיים בכדי להתרומם מעל רדידות הדעות, אף אם התנהגות כזו עלולה להתקל בהרמת גבות של הסובבים אותך ולפגוע במעמדך החברתי.

 

 

הרב שתארנו הינו שכלו של האדם. תפקידו האמיתי, כפי שצויין בתחילת הסיפור, הוא לסייע לאדם בהבנת מהות עצמו. זהו כלי שרת הניתן ביד הנשמה, והוא כלי רב עוצמה. אומנם כמו כל כלי אחר – תוצאות השימוש בו תלויות בידי מי הוא נמצא ומה עושים איתו.

 

בעת לידתו עדיין אין דעת האדם שלימה ומפותחת. היא מתפתחת ומשתנה באיטיות עד הגיעו לבגרות. הצד הגופני, התאוותני, צידו של היצר הרע, הוא המקדים ופורש את רשתו על האדם בעודו רך בשנים. בקלות רבה ניתן להיווכח בכך כאשר נתבונן במעשיו של ילד ובמניעיו השקופים: "אני רוצה", "מתחשק לי", "עכשיו דווקא". ילד, כידוע, עדיין אינו יודע לדחות סיפוקים ולהתגבר עליהם, להתחשב בזולת או לעשות חסד. רק כאשר מתפתחת בו דעת, ובצירוף חינוך המחזק אותה, יתגלו בו אותותיו של היצר הטוב.

 

אולם היתרון שניתן לצד החומרי והאנוכי שבו, בצירוף ההרגל של סיפוק תשוקות הגוף, מקשים מאוד על קליטתו של ה"גוף הזר", דהיינו השכל. משום כך קורה פעמים רבות שהשכל במקום לשרת את האדם, לשלוט בכוחותיו ולהפנותם לאפיקים מועילים וחיוביים, הופך להיות כלי שרת ביד הגוף.

 

נקודת ההתחלה, אם כן, איננה הבנה שבאה מתוך חשיבה ובדיקה אם דבר מסויים נחוץ או לא, אלא מתוך חשק חסר מחשבה, אשר מתלבש בהצטדקות שכלית לפי צורך העניין. כך נוהג האדם לרמות את עצמו ואת סביבתו ולבזבז את עוצמת הכלי היקר הזה – שכלו – על עבודה פרסומית לעצמו ולהכשרת מעשיו. אין פלא שכאשר משמיעה הנשמה את קולה ומבקשת סיוע מהשכל, היא נתקלת במשחק מכור, בשכל הלמוד להיות משועבד לגוף במקום להיות שליט ומנהיג.

 

וזה הפירוש – השיב לו אביו (כלומר השכל): איך אתה בא לנסוע אליו? הלא אתה למדן יותר ממנו ומיוחס ממנו, לא נאה לך לנסוע אליו –

 

לשכל אין שום כוונה לסייע, במקרה הזה, לנשמה. באופן מצער הוא חוסם כל התפתחות. אין לו שום עניין בכיוון של חיפוש רוחני. נוח וטוב לו בתור "פרסומאי".

 

גם הנקודה עליה הוא מצביע, היא הנקודה החלשה של האדם – הגאווה. "מה אתה צריך להיכנס למאבק עם תחושת הריקנות, תהיה "סבון" או "פלספן" או "תלוש"…הלא אתה למדן…מיוחס…וכי אינך יכול להסתפק בחיים הגשמיים הרגילים ובידע שלהם? לך תלמד באוניברסיטה, תשיג כבוד, כסף…" – כך חונק השכל המשוחד את קולה של הנשמה.

 

החיפוש נעצר בטרם התחיל.

 

 

לא כל אחד "חוזר ללימודו". בכל אחד אומנם מתעורר הרצון לרוחניות – אצל אחד מוקדם יותר ואצל האחר מאוחר יותר, אצל אחד תכוף יותר ואצל השני פחות. אך לאחר כל הנסיונות והמחשבות המבלבלות את האדם ומונעות אותו מן החיפוש, לא כל אחד "חוזר ללימודו", למהלך של התבוננות וחיפוש משמעות. "גם אני חיפשתי בילדותי את האמת" – אומרים רבים בחיוך מתנשא, וחשים עצמם כמבוגרים המכירים "באמת" את החיים.

 

גיבור סיפורנו חוזר ללימודו. למרות לבטיו הוא חוזר ומנסה. אינו משלים עם העוול והרע שבעולם ושבתוכו.

 

ושוב הרגיש חסרון כנ"ל והתייעץ שוב עם אותן האנשים הנ"ל –

 

כעת אין יועציו מכונים עוד "בני הנעורים", כי אם "אנשים" סתם. פירוש הדבר הוא, שככל שהאדם מתבגר ומסתגל למסלול חיים קבוע, הולכים ונעלמים מתוכו רעננות הנעורים, וכן הכח הפנימי המעורר להשתנות, המרדנות, המעוף…חלומות על עולם יפה יותר, מפנים את מקומם להתמודדות הבלתי נמנעת עם קשיי החיים ומבוכותיהם.

 

ויעצו אותו כמקודם לנסוע להצדיק –  

 

הפתרון פשוט! צא מהקונכיה שלך ותתחיל לחפש מישהו שיוכל לספק לך פתרון ותשובה אמיתיים לשאלותיך.

 

 

לאט לאט הופכת תחושת החסרון הפנימי לתחושה יותר נוקבת. כעת אין זה סתם "מרגיש שחסר לו", אלא "מתגעגע מאוד". ככל שחולף הזמן, שוקע האדם יותר ויותר בהרגלים חסרי עומק רוחני אמיתי וקול צעקת נשמתו מתעצם, ומייסרו ביתר שאת.

 

 

כאן מגלה לנו רבי נחמן כלל חשוב: אם אדם מתעקש, אפילו עקמומיות שכלו לא תוכל לעמוד בפני רצונו העז להגיע אל האמת, כי בסופו של דבר הנשמה היא המחיה את האדם, והשכל הינו כלי בלבד.

 

 

כדי להתחיל לחפש, חייב האדם להבין שאין שום אפשרות להתרווח בנוחות בכורסא מרופדת עם כוס קפה ביד, וכך למצוא את האמת. צריך לקום ו"לנסוע", לעשות צעדים ממשיים. וכדי "לנסוע" אל היעד האמיתי, הרוחני של האדם, צריך לאסור את המרכבה, כלומר להטיל סייגים ואיסורים על הנפש.

 

עצם המושג אסור ומותר טומן בחובו על פי רזי לשון הקדוש, משמעות עמוקה. העולם היום הוא עולם "מתירני". וכי יש טוב מזה, לכאורה? הכל מותר. אולם, מהי משמעות המילה "מותר"? כאשר נתיר, למשל, סלסלת קש מכל קשריה, נמצא כי הכלי איבד את בית הקיבול שלו והפך למשהו שטחי, רדוד וחסר תועלת. זוהי מתירנות – הכל מותר, ומשום כך אין טעם לדבר, ואין בית קיבול לערכם, אשר עצם מהותם נובעת מחלוקה של טוב ורע, אסור ומותר. מה שנראה כקושי, כאיסור, הוא בעצם יצירת גבולותיו של הכלי, והדבר היחיד המאפשר קניית ערכים והגשמתם.

 

 

רבים ממציאים לעצמם סימנים מעין אלה. אף על פי שהדבר רחוק מן ההגיון, נוהגים אנו אפילו בהקשר לנושאים משמעותיים בחיינו להתייחס ברצינות מרובה לסימנים פרי המצאתנו – "לזרוק מטבע" וכדומה.

 

הסימן בסיפורנו מעורר מחשבה, והוא מגלה מיד כי מאחוריו מסתתרת תבוסתנות וחוסר כנות.

 

מה אומר כאן האדם לעצמו? אני מחפש דרך, אם הכל ילך חלק – סימן שזו הדרך. אם יהיו קשיים – זה לא בשבילי. האם יש הגיון בסימן כזה? אדרבא, ההיפך הוא הנכון. דרך חלקה ללא קשיים, אמורה לעורר חשד.

 

(כזו צריכה להיות גם, לפי האמת, ההתחייסות למציעי "פתרונות אינסטנט" לבעיות החיים. אמור איזו "מאנטרה" והחיים יהפכו רגועים ושלווים. "זרום עם החיים, אל תתאמץ לחשוב", "היה עצמך", "שחרר לחץ"…מכירים את הסדנאות?)

 

זהו שורש הסימן התבוסתני הזה, אם ילך חלק, זה מתאים לי. אם לא, אין זו האמת. בכל תחומי החיים – בתחום העסקים, תחום יחסי האנוש וכו’ – רק השקעה ומאמץ מניבים פירות. אולם בתחום הרוח מחפש משום מה האדם המודרני פתרונות קלים, שלא ידרשו ממנו שום מאמץ או שינוי. מוזר, לא?

 

 

"גשר קטן" הינו נסיון ומבחן קטן לאדם, בעת חיפושו את האמת. (נסיון זה, כמו כל הנסיונות, בא לבחון את מידת הרצינות של האדם בחיפוש זה ולוודא אם אכן ראוי הוא להגיע אל מבוקשו).

 

מהו בעצם נסיון? זהו מצב בו האדם יודע ומבין בשכלו, שעליו לנהוג בדרך מסויימת, וכנגד השכל מתעורר החשק הגופני, חסר הזיקה לחשיבה ערכית, ורוצה שהאדם ינהג בדרך אחרת. מה יעשה האדם? האם יתן לחשק גס, שסופו להזיק לו, לנצח? או שיפעל על פי צו שכלו?

 

חיי כל אדם רצופים גשרים קטנים שכאלו. והמצליח לעבור אותם ולהישאר נאמן לעקרונות אמיתיים, הנובעים מתוך מחשבה והסקת מסקנות, ודאי יגיע בסופו של דבר גם לערכים מוחלטים ושלמים, בעוברו בדרכו גם בגשרים גדולים יותר.

 

 

כמובן שתתהפך. כשאדם רגיל לעשות מה שבראש שלו, כל נסיון להשליט את השכל על חייו, יוצר באופן מיידי קצר במערכות. הגוף מתמרד, והדבר מתבטא בקשיים ואי סדרים, הן במחשבה, הן בתחום הרגש והן בחיי המעשה. וזוהי "ההתהפכות".

 

לפי הסימן שנתן האדם לעצמו, מצביע הקושי בוודאות על ה"עובדה" שזו אינה הדרך, ואפשר לחזור הביתה, אל ההרגלים הקודמים, אל "חיי החופש" חסרי המחשבה והתכלית. להתיר את האיסורים ולהיות מתירני ורדוד כרצונו.

 

 

כאן מוצגת בעיה מסוג אחר. לפעמים קורה שאדם "לוחץ על הגז" יותר מדי, מעמיס על עצמו יותר מכפי יכולתו ובבת אחת. לעיתים דווקא מתוך הרצון להתקדמות רוחנית – נוצר עומס רב מדי הגורם "שחרור לחץ" ונסיגה.

 

האב והבן חוזרים הביתה, ושוב הבן מרגיש את החסרון ומבקש לנסוע אל הצדיק, ושוב האב נותן "סימנים" לכך שאין הנסיעה מן השמים. וכן חזר הדבר על עצמו שוב.

 

 

שוב יוצא האדם לחיפוש. אך לעיתים הוא מגיע למצב של "שינה רוחנית" (ובאו למלון ללון) שבה, כמו בשינה גופנית, הדמיון מתגבר. האדם חש, לעיתים אפילו לאחר שכבר התחיל לחיות על פי מהלך רוחני, תחושת ריחוק ממשמעות – ערפל. בא היצר הרע הוא ה"סוחר", ו"מוכר" לו, שהערפל הוא נצחי.

 

 

סיפורים על עסקי העולם, ועל ענייניהם של רוב בני האדם, אשר עיניהם אינן נשואות לשמים, מחלישות את הנשמה. זהו מכשול קלאסי עבור מחפש האמת: ההשוואה עם שאר בני האדם וממילא סיווג ה"מחפשים" חסר משמעות, יוצא דופן ומוזר.

 

 

קשה לעמוד נגד כל העולם. כשאדם מתחשב יתר על המידה ב"מה יאמרו החברים, ההורים" וכו’, סופו להיכשל. כמה עצוב מצבו של זה המוותר על הגשמתו העצמית ועל כל חיי הרוח שלו רק משום שזה לא כל כך מקובל בעיני הסביבה. ה"עסקה" המתבצעת כאן הינה פשוטה ואכזרית – חברים ומעמד חברתי תמורת כל ההגשמה העצמית.

 

 

גיבור הסיפור כבר אינו כה צעיר. לאחר החמצות כה רבות מגיע מצבו שבו, כביכול, "נפטר הבן". נשמתו וצעקתה נעלמים לגמרי ממודעותו. מסלולי המחשבה והרגש עוצבו במשך עשרות שנים בכיוון מסויים, ובכיוון הזה – אין עוד מקום לרוחניות.

 

והא בחלום להרב הנ"ל אביו –

 

עם כל זאת, עד פטירת האדם מן העולם, עדיין חיה הנשמה שבתוכו, אלא שכעת מעורפלים גילוייה מאוד, כתמונות מעורפלות המתגלות בחלום הלילה.

 

 

כאן אין עוד חסרון סתמי או געגועים, זהו כעס! כעס שהינו ביטוי עז ומריר על השנים שהוחמצו, על המעלות הרוחניות אליהן כבר לא יגיע, על חיים שחלפו ליד תכליתם כאורח מקרי שלא ברכוהו אפילו לשלום.

 

 

בדרך כלל אין האדם מבין את סיבת המרירות הזו ואת שורשיה, ורק שאלה קיומית עמוקה ומציקה ממלאת את ישותו: "ל-מ-ה-?!"

 

 

לו היית פוגש באדם המבין ברוחניות, בצדיק ומדריך רוחני אמיתי, היית מבין היטב את סיבת המרירות הזו.

 

 

כאן מופיעה סתירה. אם ביכולתו של הסוחר לבלוע אותו, הרי אין הדבר תלוי כלל ברצונו של האדם. מדוע, אם כן, הוא אומר לו "אם תרצה"?

 

פה מתגלה רעיון עוצמתי ביותר המופיע רבות בכתביו של רבי נחמן: לעולם מאוחר מדי! אפילו על סף המוות. גם לאחר אין סוף כשלונות, יכול האדם, אם הוא רוצה, להתנער מכבדות חייו ומתוך רוח רעננה למצוא להם תכלית רוחנית. אם ירצה, חלילה, "להיבלע" יוכלו היצר הרע והחדלון לבלעו בקלות, אבל עדיין תלוי הדבר רק ברצונו!

 

 

כאן מתגלה פרצופו האמיתי של ה"סוחר". אין זה אלא מלאך המוות בכבודו ובעצמו, הממית את הנפש והגוף יחדיו. זהו נציגו של הכח ההרסני והממית שבאדם – היצר הרע.

 

 

עתה מתגלה הסוד, מדוע טרח ה"סוחר" למנוע בדרכים רבות כל כך את הפגישה בין האדם לבין מדריכו הרוחני האמיתי. בין הלבנה המקבלת לבין השמש המשפיעה. בין היהודי לתורת אלוקיו, שהיה ביכולתה למלא את חייו באור יקרות.

 

 

כשם שגלות פיזית פירושה, שהאדם נמצא רחוק מביתו ומן המקום שבו חש הוא בטוב, כך ישנה גם גלות רוחנית, אשר בה האדם רחוק מביתו ומשלמותו הרוחנית. וכשם שמשיח הוא דמות של מנהיג האמור לגאול מהגלות הגשמית והרוחנית את כלל ישראל, כך ישנו "משיח פרטי".

 

משיח פרטי – הוא אדם שבאופן פרטי כבר נגאל ממאסרו הרוחני. נשמתו – כבר יצאה למסע, ובעזרת הצדיק, הלא הוא המורה הרוחני, זכה אדם זה להתוודע אל מרחבי החירות האמיתית ולבוא במגע עם אור התודעה הגבוהה, האין סופית, המצפה וממתינה לכל מחפש אמת.

 

אכן, אין כזעקתו המרה של אבי הבן בסוף הסיפור המטיבה לבטא את ההחמצה הגדולה מכל – "חבל"! חבל על הזמן שאבד בתוהו. חבל על החיים שנשרפו בלא תכלית. חבל על כל האור והעונג, המעלות והדרגות אליהם יכולת להגיע אילו רק יצאת למסע…

 

(מתוך "אורח בעל כנפיים" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים")