ממהר לאוניברסיטה?

 

 

עבודתו של רבי נחמן מברסלב עם נשמות ישראל מיוחדת ולפעמים גם קשה. מדרך העולם לשאוף תמיד להישגים ניכרים ומוחשיים, שאפשר לו לאדם להתפאר בהם ולרשום לעצמו ציון של הצלחה עליהם. לכן כאשר רבי נחמן חוזר ועובד עם האדם על נושאים שהם לכאורה פשוטים ומוכרים, כגון אמונה, תפילה, שמחה, התחזקות, יש לו לאותו אדם הרגשה שהוא נשאר בכיתה א’… והוא שואל את עצמו: מתי אתחיל סוף סוף לעבוד על דברים רציניים יותר, כגון גאונות, פרישות, השגת סודות התורה? מתי אעלה לכיתה גבוהה יותר ואף לאוניברסיטה? האם לעולם לא אזכה למעמד והכבוד הראויים לי?

 

זו הסיבה לקושי שיש בדרכו של הצדיק. לא בכדי הוא נקרא צדיק האמת, מכיון שכל עניינו הוא "אמת" ולא רושם ומעמד, לכן הוא עומד עם האדם על יסודות היהדות בלי שום פשרות. העבודה על אמונה לעולם לא פוסקת, וכן העבודה על השמחה וההתחזקות, ובודאי העבודה על התפילה. כמו שאמרו חז"ל: שלושה צריכים חיזוק, ואחד מהם זה התפילה. כי באמת, כל תכלית התורה והמצוות היא להביא את האדם לאמונה, ואמונה פירושה תפילה. כל אמונה שאינה מתבטאת בתפילה, צריכה חיזוק. גם עבודת ההתחזקות אינה פוסקת לעולם. רבי נתן העיד על עצמו שהתורה "אזמרה לאלוקי בעודי" בסימן רפ"ב, המדברת ממציאת נקודות טובות בעצמו, היא תמיד בעיניו כחדשה, והוא לא מפסיק מללכת איתה ולהתחזק על ידי העצות המובאות בה.

 

אדם שחושב שיבוא יום שהוא כבר לא יצטרך להתחזק בנקודות טובות, או שהוא לא יצטרך לצעוק הרבה לה’, והוא מחכה כבר – מתי אלך כבר בכוחות עצמי, בלי התמיכה של ההתחזקות והצעקה לה’, אדם זה מגלה את דעתו שאינו רוצה לעבוד את ה’, אלא הוא רוצה כבר להיות עצמאי ולגדל ולטפח את ה"אני" שלו. וזו טעות גדולה שכולנו נופלים אליה. בכל פעם שהולך לנו קצת כסדר, אנחנו מרוצים ונהנים לנוח על זרי הדפנה, ומצפים שכך זה ימשיך. וחושבים: יופי, הגעתי לדרך המלך, סוף כל סוף אני מסתדר בלי עזרה, לא צריך לעבוד קשה, לצעוק אל ה’ כל הזמן, להתחזק ולהתגבר על העצבות וכדומה.

 

אבל רבנו לא מניח לאדם לטעות בטעות הזו, ותיכף שרואה שהאדם שוכח את תכליתו, ומתחיל לעבוד את עצמו, תיכף הוא שובר לו את החלום הוורוד, והאדם צונח לתוך מערבולת שלך ירידות וניסיונות. והכל בשביל שיתחיל שוב לעבוד ולצעוק אל ה’, וללכת עם התחזקות והנקודות הטובות, שעל ידי כך הוא זוכר שהוא בידי ה’ וחי את האמונה בו יתברך.

 

כך היה במדבר, כאשר עלה משה לקבל את הלוחות, ועם ישראל עשו את העגל, דהיינו ששכחו את תכליתם האמיתית – שהיא לעבוד את ה’ בשביל מטרה אחת – לעשות את רצונו, והתחילו לעבוד את עצמם, דהיינו שחיפשו אמצעי שעל ידו יומשך להם השפע האלוקי, בשביל הנאתם בלבד, ולא בשביל עבודתו יתברך. ואם היו זוכרים שהתכלית אינה להגיע לנוחיות והצלחה למטרת הנאתם האישית, אלא התכלית היא אך ורק לעשות רצון ה’ לשמו יתברך, בודאי לא היו עושים עגל זהב, כי יודעים היו את האיסור החמור של עבודה זרה, ובהכרח שהיו מבינים שעשיית עגל הזהב היא רק בגלל ששכחו מה היא התכלית האמיתית.

 

משה רבנו, שהוא הצדיק האמיתי, כאשר ראה שעם ישראל עשו עגל זהב, הבין את שורש נפילתם, דהיינו שראה שהם סטו מן הדרך ושכחו מה היא עבודת הבורא. לכן שבר את הלוחות, ובכך הזכיר להם ועורר אותם על טעותם. כי הם סברו שהם יכולים לקבל את התורה, מאחר ולא תפסו לאיזה טעות הם נפלו, וחשבו שהם עדיין עובדים את ה’, אך בשבירת הלוחות הראה להם הצדיק שהם אינם עובדים את ה’ כלל, אלא עובדים את עצמם ולכן אינם יכולים לקבל את התורה.

 

כך הוא בכל פעם שהאדם שוכח את תכלית עבודתו ומתחיל לעבוד את עצמו, נוחיותו, הישגיו וכו’, דהיינו שמשתמש בתורה והמצוות בשביל עצמו, זה נקרא שעושה עגל של זהב, והצדיק מוכרח לשבור את הלוחות, דהיינו להפילו מן התורה והמצוות, בכדי שיתחיל שוב לדרוש את ה’ ולצעוק אליו, ולהתחזק בנקודות טובות, שרק זו היא עבודת ה’ באמת.

 

זה הקושי שיש לאדם בדרכו של הצדיק – שהצדיק אינו מניח לו לשגות בדמיונות ולעשות עגל זהב, אלא מעוררו בכל פעם אפילו אם צריך לשבור אותו בשביל זה. כי הצדיק רואה מתי אדם עושה עגל זהב, ואילו האדם אינו מרגיש בטעותו וחושב שהוא עובד את ה’. אבל הצדיק מוכן אפילו לשבור את הלוחות, שפירושו להפיל את האדם מהתורה והמצוות שלו, ובלבד שלא יעשה עגל זהב. וכתוב בגמרא, שמשה שיבר את הלוחות מדעתו והקב"ה הסכים עימו. דהיינו, שהקב"ה גם מסכים לזה שהצדיק יפיל את האדם מעבודתו, אף על פי שזה מתבטא בהתרחקות מהתורה והמצוות, שזה בחינת שבירת הלוחות, ובלבד שישוב לצעוק אליו ולבקש את עזרתו.

 

אבל כאשר האדם מבין שאין לו לשאוף ולצפות למדרגה של עצמאות, אלא אדרבא, רוצה הוא כל ימיו לצעוק הרבה אל ה’, וללכת עם אמונה, תפילה, והתחזקות, שפירושו להיות תמיד תלוי בה’, כמו שאמר על עצמו דוד המלך ע"ה: "כגמול עלי אמו", דהיינו שהשווה את עצמו לתינוק יונק התלוי באמו, אזי אין הצדיק צריך לשבור אותו כלל. אדרבא, הוא מחזק אותו ומעודד אותו להמשיך לצעוק ולהתגעגע אל ה’. זו הסיבה לכך שהצדיק לא מרפה, וחוזר שוב ושוב ללמד את עם ישראל את הדברים הפשוטים, אבל יסודיים הללו: תפילה, אמונה, התחזקות ושמחה. וכל השומע בקולו וזורק את האמביציות ודמיונות הגדלות שיש לו, ומרוצה ושמח לחיות על פי הדרך הפשוטה של האמונה, זוכה לעבוד את ה’ באמת וניצול ממעשה העגל. כמו שאכן היה במדבר, שהנשים לא היו בחטא העגל מאחר והן מטבען בעלות אמונה פשוטה ואינן מכירות חכמות ודמיונות, ומרוצות לחיות באמונה פשוטה.

 

אשרי מי שיתרצה להשפיל את כבודו המדומה וללכת ביחד עם הצדיק במדבר של העולם הזה, וללכת בתמימות בדרכי האמונה, כי בודאי ינצל על ידי זה מלעשות עגל זהב, ויזכה לעבוד את ה’ באמת. אמן כן יהי רצון.