ילדי הסביונים

ידעתי שעד שאגיע הביתה הפרחים יבלו, אבל בהחלטה של רגע ירדתי מן המדרכה ושוב קטפתי כמו פעם צרור ריחני ומרהיב בשביל המטבח שלי...

3 דק' קריאה

מ. רות

פורסם בתאריך 25.12.07

ידעתי שעד שאגיע הביתה הפרחים יבלו,
אבל בהחלטה של רגע ירדתי מן המדרכה
ושוב קטפתי כמו פעם צרור ריחני ומרהיב
בשביל המטבח שלי.
 
 
אני לא יודעת עד היום איך קוראים לפרחי הבר הצהובים הללו שממלאים את השדות, אבל אנחנו קראנו להם מאז ומעולם סביונים, ולפרח עם הפרווה הלבנה שעפה ברוח, קרנו סבא זקן.
 
במגרשים הריקים והגדולים שהיו בין בית לבית עוד לפני שבני ברק נבנתה אמה על אמה ומטר אחרי מטר, גדלו המון פרחים מכל מיני צבעים, ואנחנו, ילדי השכונה, יצאנו לקטוף אותם.
 
מיד לאחר הפורים עם בוא האביב הוריקו כל אותם משטחים גדולים ומרבד ירוק כיסה אותם. תוך מספר ימים בצבצו גם ראשי הכלניות והפרחים הקטנים הסגלגלים, ואנחנו לא נשארו אדישים למראה הנפלא הזה.
 
קטיפת פרחים היתה חלק אינטגראלי מחיי החצר שלנו. סוג של משחק או סוג של בילוי. ידענו שמיד אחרי ארוחת צהריים ניפגש כל החברות למטה בבניין ונלך לפרחים.
 
בשדה הרחב היינו נעצרות לעיתים ומתפעלות ממכמונים ומטמוניות שמצאנו בהיסח הדעת. פעם היתה זו חיפושית קטנה שקראנו לה ‘פרת משה רבינו’, ופעם נמלה גדולה שגוררת קליפת גרעין בשיניה. עקבנו אחרי הנמלה לדעת איפה נמצא קינה וכמה זמן תחזיק מעמד עם השלל שבפיה.
 
במקומות מסוימים גדלה הצמחייה פרא והגיעה עד מותנינו וראשינו, ואנו, תמימות ללא מורא ופחד, דשדשנו בתוכה, ממשיכות לתור אחר מציאות שהטבע המבורך העמיד לרשותנו.
 
היה שם צמח שדמה לשעורה ואנו קראנו לו השעון, מכיוון שהוא היה נתפס בבגדינו ונע על צירו כמו מחוגי שעון, והיו כמובן פרחי העגיל הסגלגלים שהצמדנו לאוזנינו והם היו העגילים הראשונים בחיינו ואולי גם הכי יפים.
 
שעות בילינו כך בין שמים תכולים לאדמה, בתוך הירוק הירוק הזה, ולא הרגשנו איך חלף הזמן.
 
לקראת ערב שבנו הביתה – כל אחת אוחזת בצרור פרחים צבעוניים – ואמא היתה שמה אותם בצנצנת של לבן מזכוכית עד שיגיעו הפרחים של מחר רעננים וטריים יותר.
 
הן ידעו מן הסתם האמהות שאנחנו קוטפות פרחים בשדות וכנראה לא חששו ביותר. היתה זו תקופה לא קלה יחסית למבוגרים. אנשים עבדו קשה בשביל כסף. חלק גדול היו עולים חדשים שצלקות השואה טרם הגלידו בליבותיהם, אבל אף אחד לא פחד אז עדיין מכל מיני מפגעים שהתהלכו ברחובות העיר ועלולים להיות מסוכנים. ההתייחסות של ההורים היתה רגועה ומשחררת.
 
אני זוכרת ששיחקנו הרבה בחוץ. הכל היה ביתי ומוכר.
 
היום בבוקר צעדתי לעבר מרפאה חדשה שקמה באזורנו. השמש האירה לכולם, וריחות של פריחה עלו באפי. בצד הדרך היה מגרש זנוח שחיבר בין שני בניינים, כמו אלה שהיו בשכונת ילדותי. צמחיה ירוקה ופראית כיסתה אותו מקצה עד קצה, והמון פרחים בשלל גוונים בצבצו מתוך הירוקת מחייכים אלי חיוך מוכר וטוב. היו שם הסביונים והכלניות וגם פרחים לבנים שקראנו להם נרקיסים וגם הפרחים הסגולים.
 
הנחתי שלא הרבה ילדים יבואו לכאן אחרי הלימודים לקטוף אותם. מה פתאום? קודם כל יש להם הרבה משחקים שווים ומושכים יותר. משחקי הרכבה מתוחכמים ובתי בובות ומכוניות ממונעות ואופניים, והכי הכי מיוחד – המחשב. אז למי יהיה זמן לקטוף פרחים?
 
וחוץ מזה, האמהות לא תרשינה להם ובצדק ללכת לשדה לבד. היום זה לא מה שהיה פעם. היום זה מסוכן לקטוף פרחים בשדה. אולי באיזושהי עת רצון מיוחדת תרד אמא אחת בעלת שאר-רוח ותקטוף פרחים עם ילדיה. אבל סתם ככה, מה פתאום!
 
בהחלטה של רגע ירדתי מן המדרכה ושוב קטפתי כמו פעם צרור ריחני ומרהיב בשביל המטבח שלי. ידעתי שעד שאגיע הביתה מן הסתם הם יבלו וגם כיום אין בכלל צנצנות לבן מזכוכית להכיל אותם, ואולי אני עוברת אפילו על חוק כלשהו להגנת הפרחים…
 
אבל הם קרצו אלי וקראו לי והרגשתי שהם דווקא רוצים שכן אקטוף אותם – מתי נגעה בהם יד אדם?
 
קטפתי עוד פרח ועוד אחד מנסה לשחזר את החוויה של פעם.
 
פתאום, ידעתי וקלטתי בכמה אהבה ליווה הקב"ה את ילדותנו – ילדי דור אחרי השואה. כסף למשחקים בקושי היה. האוכל קדם לכל, ובגדים – רק שמוכרחים. היו עוד כל מיני מצוקות בתוך הבית, ועיתונים עם מדורים פסיכולוגיים שמנחים אמהות איך לטפל בבעיות של ילדים – גם לא היו. אז הקב"ה שלח לנו שמש ופרחים והמון משטחי אדמה שטרם עובדו. והללו חבשו את כל המצוקות הקטנות והאירו את ליבותינו.
 
גבעולי הקיקיון שהפכו על ידינו לקשית להפרחת בלונים. עץ התות הרחב שעל גזעו התמקמנו. הבוץ בפתח הבית שאיתו צרנו עוגות מסוגים שונים – כל אלה ריפאו מה שהיה צריך לרפא ושימשו תחליף נפלא לכל מה שלא היה לנו ויש כיום ב"ה לילדינו ולנכדינו.
 
אז בואו נעזוב לרגע את הדאגות ואת העבודה. את הררי הכביסות הממתינים לנו. את הכלים בכיור ושאר המטלות. ניגש לרגע לחלון ונתור אחר מכמני הטבע הנפלאים, נתור אחר מתנותיו הנפלאות של הבורא לברואיו. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מה יהיה? הייתי חושבת לעצמי אילו הושלכתי אל המדבר, האם הייתי מחזיקה שם מעמד, או היו עתידים החולות לכסות על סוד אפל?

Featured Products