לצעוק זה טוב – אבל צריך לדעת איך
הצעקה מהסוג הזה היא נעימה מאוד, מאחר וכל כולה מושרשת בידיעה שכל הטובות הן ממנו יתברך בלבד, ואינה באה מתוך חוסר ברירה או רק אחרי שמתאכזבים מהכוחות הדמיוניים של ה"אני"...
הצעקה מהסוג הזה היא נעימה מאוד, מאחר וכל
כולה מושרשת בידיעה שכל הטובות הן ממנו יתברך
בלבד, ואינה באה מתוך חוסר ברירה או רק אחרי
שמתאכזבים מהכוחות הדמיוניים של ה"אני".
בספר "סיפורי מעשיות", במעשה "משבעה קבצנים", מסופר על ילד וילדה שהלכו לאיבוד ביער. כאשר נהיו רעבים החלו הילדים לצעוק והנה בא קבצן עיוור ונתן להם לחם לאכול. אחר כך ברך אותם שיהיו כמותו והלך לו. כאשר כלה הלחם והרגישו שוב רעב החלו עוד הפעם לצעוק ובא קבצן חרש ונתן להם לחם, אחר כך ברך אותם גם הוא שיהיו כמותו והלך לו. ושוב כלה הלחם ושוב צעקו והפעם בא קבצן כבד פה, ואחריו קבצן עם צוואר עקום, ואחריו גיבן ואחריו קבצן בלי ידיים ואחריו קבצן בלי רגליים, וכל אחד מהם נתן להם לחם וברך אותם שיהיו כמותו. אח"כ יצאו הילדים מן היער ובאו לעיר אחת. שם התערבו בין הקבצנים של אותה עיר, עד שגדלו. ואז החליטו הקבצנים לחתן אותם. מה עשו? חפרו בור ענק וכיסו אותו בסכך מזבל ופסולת, ושם עשו את החתונה.
שמחו הקבצנים עם הזוג הטרי שמחה גדולה מאוד. מתוך שמחתם החלו הזוג להתגעגע – איך מביאים אל החתונה את הקבצן העיוור שהאכיל אותם לחם כשהיו ביער. ותוך שהם מתגעגעים והנה הוא בא. שמחו הזוג מאוד מאוד לראותו, ואז אמר להם הקבצן העיוור: אתם חושבים שאני עיוור? איני עיוור כלל, רק שאין לי שום הסתכלות על העולם הזה, לכן נראה שאני עיוור, אבל באמת אין אני עיוור כלל. והוסיף ואמר להם: בתחילה, כשהייתם קטנים ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה שתהיו כמוני ממש. ונהייתה שם שמחה גדולה מאוד. אח"כ החלו מתגעגעים איך מביאים לשם את הקבצן החרש וגם הוא הופיע ונתן להם במתנה שיהיו כמוהו וכו’, ונהייתה שם עוד יותר שמחה וכן הלאה על זו הדרך – כל קבצן וקבצן הופיע ונתן להם מה שנתן, והשמחה הלכה וגדלה.
כמובן, שאותם "מומים" שהם נתנו לזוג הזה במתנה אינם מומים כלל, אלא הם מרמזים על עבודות והשגות רוחניות גבוהות שהתגלו לאותו הזוג.
מתוך המעשה הזה אנו לומדים מה היא הדרך הנכונה לעבודת ה’. דרך בני אדם לצעוק אל ה’ רק מתוך צרה וחיסרון, וכאשר הכל בסדר אין הם צועקים עוד אל ה’. כך היה כאשר היו אותו הזוג ביער, כשהיו עוד קטנים, שזה מרמז על תחילת כניסתו של האדם לעולם האמונה, שאז הוא בקטנות והוא צועק אל ה’ רק כאשר מרגיש צער וחיסרון,. אולם בשאר הזמן הוא מעדיף להסתדר ב"כוחות עצמו", ורק כשאלו מאכזבים, הוא צועק שוב לה’ מתוך חוסר ברירה, ומובן שאין לו הנאה באותה צעקה, כי היא מעורבת על פי רוב עם עצבות וייאוש.
אומנם כאשר האדם "גודל" קצת, היינו כשנכנס יותר לעולם האמונה עד שהוא נמצא במוחין דגדלות, אזי אין הוא צועק עוד רק מתוך חסרונו, אלא דווקא מתוך שמחתו הגדולה – שהוא מתגעגע הלאה להשגה ולעבודה גבוהה יותר, וכאשר זו מגיעה הוא שמח בה וממשיך להתגעגע גבוה וגבוה יותר ויותר. וזה מרומז במעשה, שאחרי שגדלו הילדים והתחתנו הם שוב משכו אליהם את הקבצנים, אבל הפעם לא בצעקה אלא בגעגועים מתוך שמחה.
דרך זו לעבודת ה’ ולחיים בכלל מרומזת במשנה: "ונותן הודאה על לשעבר וצועק לעתיד לבוא". שכן זו הדרך האמיתית שצריך האדם תמיד ללכת בה, דהיינו שתמיד יסתכל על כל הטובות שה’ עשה עמו עד היום, ויודה לו עליהם במאוד מאוד, ורק אחרי ששמח בהם כראוי, רק אז יצעק ויבקש לקבל את הדברים שהוא עוד רוצה ומתגעגע אליהם.
כאשר אדם אינו מודה לה’, ורק צועק ובוכה על חסרונותיו, דומה הוא לילד שקיבל סוכריה, ובמקום לשמוח בה הוא בוכה מדוע לא קיבל שתיים, או מדוע קיבל סוכריה ירוקה ולא אדומה. כי כל מה שהאדם עושה וכל מה שיש לו בחייו, הכל הוא במתנה גמורה מהקב"ה, ואין סוף לטובות, דהיינו ל "סוכריות", שהקב"ה נתן כבר לכל אחד ואחד. ורק כאשר זוכה האדם להקדיש זמן ותשומת לב לכל אותן מתנות, דהיינו שמקדיש זמן רב להודאה על העבר, רק אז מתחיל לצעוק על להבא, רק אז צעקתו באה ממקום נכון ואמיתי ואינה מעורבת במרה שחורה ועצבות, ורק זו היא הצעקה המוזכרת תמיד בספרים – שצריך האדם לצעוק אל ה’.
הצעקה הבאה אחרי הודאה כראוי, כלומר שבאה מתוך הכרה בטובות של הבורא, נובעת מתוך ההכרה שהקב"ה רוצה לתת לי עוד, אלא שהוא מבקש ממני שאצעק אליו ואבקש ממנו שיתן לי עוד מהטוב שיש לו לתת לי, ושלא אנסה להגיע אל הטוב הזה בכוחות עצמי. כי אם אעשה כן, דהיינו שאשיג את חפצי בלי תפילה, לא אגלה ולא אראה את רחמנותו וטובו של הבורא, אלא אדרבא, יגדל אצלי הדמיון של ה"אני" ואוכל ליפול ברשת הגאווה.
לכן הצעקה מהסוג הזה היא נעימה מאוד, מאחר וכל כולה מושרשת בידיעה שכל הטובות הן ממנו יתברך בלבד, ואינה באה מתוך חוסר ברירה או רק אחרי שמתאכזבים מהכוחות הדמיוניים של ה"אני", אלא היא מתחילתה נובעת מהרצון לדעת אותו יתברך, שפירושו לדעת שאין עוד מלבדו, וכל הכוחות בעולם הם ממנו לבד. אדם המחפש תמיד להינצל מהשקר של העולם הזה, ולדעת שאין עוד מלבדו, אינו רוצה לקבל שום דבר בלא תפילה, והוא שמח כאשר אינו מקבל דבר עד שמתפלל עליו, כי יודע שבכך הוא זוכה להכיר את בוראו ולדעת שה’ הוא בעל הכוחות כולם, והוא היחיד שעשה ועושה ויעשה את כל המעשים.
נמצא, שההבדל בין שתי סוגי הצעקות הוא:
מי שרוצה לחיות בשקר, כאילו הוא בעצמו יכול לעשות דברים לבדו בלי עזרת הבורא, הרי הוא מנסה לעשות זאת, ורק כשאין לו ברירה והוא לא מסתדר לבד, אז הוא צועק אל ה’, וכמובן שאין לו נחת בצעקה זו מחמת שהיה מעדיף להסתדר בלעדיה.
אולם מי שרוצה לחיות באמת, ולהגיע לדעת שהוא עצמו אין לו שום כח, אלא הכל מה’ לבדו, נוח לו מאוד לצעוק לה’ על כל דבר, ובזה מחזקת אצלו הידיעה שכך הוא באמת, שאין עוד מלבדו והכל הוא צריך לקבל מה’ על ידי תפילה.
כאשר מגיע לדעת הזאת ומכיר בכך שאין לו שום כח משל עצמו, אזי הוא גם מבין שכאשר הוא חוטא הוא מקבל את הכח הזה לחטוא מה’, ויכול הוא לבקש מהבורא שלא יתן לו את הכח לחטוא ולא יניח לו לחטוא לפניו.
כמה טובות נצורות וגדולות למדנו, וכולן מתחילות בהודאה!
ה’ יתברך ילמדנו דעת וחכמה להאמין בו בשלימות ולחיות על פי המשנה: "ונותן הודאה על לשעבר וצועק לעתיד לבוא", ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן ואמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור