לרצות או לא לרצות זאת זירת הקרב
כאן אנו מדברים על מלחמת היצר. היכן מתנהלת מלחמה זו? היכן זירת הקרב?
כאן אנו מדברים על מלחמת היצר.
היכן מתנהלת מלחמה זו? היכן זירת הקרב?
צריך האדם לחזק את הרצון בלי שיעור, כי כשיש רצון – יש מעשה.
ישנן פעולות שאינן צריכות חיזוק הרצון, כגון להרים את ידו. אבל גם פעולה קטנה זו מתחילה ברצון, שקודם רוצה להרים את ידו ואחר כך מרימה. וישנן פעולות שצריכות יותר חיזוק, כגון לקום וללכת, שצריך יותר חוזק ברצון על פי רוב. וישנן פעולות הצריכות חיזוק הרצון יותר ויותר. ככל שהפעולה היא חשובה יותר וקשה יותר, כך צריכים יותר רצון בשביל לבצע אותה.
נמצא, שהפעולות שהאדם עושה תלויות בראש ובראשונה ברצון, ואם כן, בכל דבר שאדם צריך לעשות צריך הוא לחזק את הרצון, ובכך יוכל לעשותו. ואם יחזק רצונו מאוד, יכול לפעול פעולות גדולות כל כך שקשה להאמין שאפשר לעשותן, כמו שאמרו חז"ל: אין דבר העומד בפני הרצון.
פעם אחת עמדו לפני רבינו כמה תלמידים, ושאל אחד את רבינו: מה היא הבחירה? ענה רבינו ואמר: הבחירה היא כפשוטו – רוצה עושה, לא רוצה לא עושה. כמובן שגם בפשטותם של דברים אלו ישנו עומק עצום, והוא, ששורש בחירת האדם הוא הרצון. ונמצא שהבחירה האמיתית היא – לרצות או לא לרצות.
באמת הדבר חזק כל כך, עד שאפשר לומר, שאין צורך לחשוב כלל על ביצוע המעשה שרוצים לעשות, אלא די בכך שירצה מאוד לעשותו, ואז – העשייה תבוא ממילא.
דוגמא קלה מאוד להבנת העניין, היא התאוות שיש לאדם. רואים אנו, שכאשר יש לאדם תאווה לאכול או כל תאווה אחרת, אין לו שום התמודדות או קושי עם עצם המעשה, ומאחר והרצון שלו חזק לתאווה, הוא קם ועושה כל מה שצריך בשביל למלאות אותה, ואינו מרגיש שום התנגדות או מלחמה בבחירה שלו למלאות את תאוותו. כגון, שרוצה לאכול גלידה, אולם הגלידה נמצאת במקפיא, האם הוא צריך זירוז לקום ולעשות מעשה כדי להשיג את הגלידה? ודאי שלא, עצם הרצון הברור שיש לו לאכול אותה, מביא אותו באופן ישיר לעצם המעשה, ומיד הוא קם וניגש למקפיא, מוציא את חבילת הגלידה, חותך ממנה חתיכה מכובדת ו…לבריאות.
לעומת זאת, להבדיל, בקיום התורה והמצוות, מוצא האדם את עצמו במלחמה גדולה על כל דבר שבקדושה שרוצה לעשות, זאת משום שבשביל אותן מצוות שרוצה לעשות, אין רצונו חזק מספיק בשביל להביא אותו למעשה כראוי. ונסביר זאת בס"ד.
כמו שכתבנו בתחילת המאמר, כל פעולה צריכה רצון, וככל שהפעולה יותר חשובה, כך צריכים יותר רצון לעשותה. ממילא כשמדובר בתורה ומצוות, שהם חיינו ואורך ימינו בעולם הזה ובעולם הבא, צריכים הרבה מאוד חיזוק לרצון כדי שנזכה להוציאן אל הפועל. ואם יחזק האדם את רצונו מאוד, יוכל בודאי להתגבר על כל מניעה בקיום התורה והמצוות.
על האדם לדעת שיש לו רצון לעבוד את ה’. יש לו רצון לקיים כל מצווה ומצווה בכל פרטיה ודקדוקיה, ויש לו רצון לבוא לכל מעלה ולכל מידה טובה המוזכרת בתורה. ומה שאינו מקיים אפילו טיפה ממה שצריך, הוא מגודל יקרת וחשיבות הדברים, שמחמת כך צריך הוא להגביר את הרצון ביותר על מנת להגיע לקיום התורה, כי כפי מעלת הדבר – כן צריכים להתגבר יותר בחשק ורצון בשביל להוציא את הדבר אל הפועל.
אולם היצר הרע, שגם הוא יודע את כל זה, מתגבר על האדם במחשבות רעות על עצמו, להפילו בדעתו כאילו אין לו רצון לעבוד את ה’, ומביא לו ראיה מעולם המעשה, וכך הוא אומר: ‘ראה, אין לך רצון לעבוד את ה’, והעובדה היא שאינך עושה מספיק מאמצים. אינך מתאמץ ללמוד, אינך מתאמץ להתפלל. אתה סתם עושה הכל כמצוות אנשים מלומדה’ וכו’ וכו’….כל זאת הוא עושה כדי להפיל את האדם בדעתו, שיתייאש מלרצות, וממילא יהיה ביד היצר הרע. ועיקר כוחו בכך שדוחק את האדם לעצם המעשה מבלי להניח לו להתעורר לרצונות, ומשכנע את האדם שלא להקדיש מקום לרצון, אלא רק שיעבור מיד להשתדלות עצמה.
נכון הוא הדבר שחייבים להגיע למעשה, אולם הטענה שמהרצון בלבד לא יבוא המעשה אינה נכונה כלל ועיקר, כמו שהוכחנו בתחילת המאמר, כי כאשר יש רצון – המעשה בודאי יבוא גם הוא.
נחזור לדברי רבינו הקדוש: רוצה – עושה, לא רוצה – לא עושה.
עד עתה התייחסנו למצוות עשה, שצריך לקום ולעשות מעשים – באלה צריך האדם לחזק את רצונו עד שיבוא לידי מעשה ממש. זה נקרא "רוצה – עושה".
במצוות לא תעשה, אותם מעשים שאנו מצווים לא לעשות – באלה צריך האדם לרכז את כוחותיו, ב"לא לרצות" את הדברים האסורים לו, על פי הכלל "לא רוצה – לא עושה". אם לא תרצה לגנוב, אין דבר בעולם שיגרום לך לגנוב. אם לא תרצה לדבר לשון הרע, לא תדבר לשון הרע. גם כאן, כמו במצוות עשה, יש מדרגות לרצון. ישנם דברים יסודיים שצריך האדם להתחזק מאוד שלא לרצות אותם, על מנת להגיע למצב שבאמת אינו עושה אותם בפועל, וגם כאן ברור מאוד שככל שיחזק יותר את כח המיאון ואי רצונו לעשות מעשים רעים, ממילא יבוא לכלל מעשה, שאכן לא יעשה אותם. דהיינו שמואס בתאווה זו או אחרת, ומואס במידות רעות וכדומה.
גם כאן הדוגמא הפשוטה היא מענייני הגוף. האם יש לאדם ניסיון שלא לאכול דבר המאוס בעיניו? בודאי שלא. הוא אינו רוצה לאכול את זה, נקודה. האם יש לאדם ניסיון שלא להסתכל על דבר מה דוחה? ודאי שלא. הוא פשוט לא רוצה לראות אותו, לכן מפנה לו מיד את ערפו. כך הוא בכל ענייני עבודת ה’. לא רוצה – לא עושה. וכל העבודה היא על הרצון, שלא לרצות את האסור.
מכאן אנו מגיעים לעניין התפילה. התפילה היא הדרך של האדם להתעורר אל הרצון לחזקו ולהביעו – ועל ידי זה להגיע למעשה. התפילה היא הדרך להתעורר למאוס ברצונות הרעים, לחזק את כח המיאון והסלידה מהם, ולהתחנן לבורא עולם שיבטלם מליבו.
כאמור לעיל, היצר הרע שיודע את מעלת הרצון דקדושה, מאיץ באדם לעבור מיד לפסים מעשיים מבלי שיעבוד על חיזוק הרצון. התוצאה היא – עשייה בלא חשק, בלא חיות, שעלולה להביא גם להפסקת המעשה לגמרי. כתוצאה מכך באות הנפילות שאדם נופל מהחלטות שקיבל, חוסר התמדה וכו’. ותיכף שאדם נחלש, היצר הרע תוקף אותו שוב. איפה? – ברצון! וממשיך הוא באותה דרך שבה התחיל, כמו שדחף את האדם למעשים, בלי עבודה על רצונות, ובכך הביא אותו למצב שעשייתו חלושה ושבירה. כך גם עתה, שהאדם מרגיש חולשה וריפיון, הוא מתקיף אותו באותה נקודה ממש, על ידי שמראה לו איך שמעשיו אינם עולים יפה כלל, והוא לא מתמיד וכו’, ומביא את האדם לחלישות הדעת ולהחלשות הרצון. דהיינו, שבתחילה הסית אותו למעשים, והסתיר ממנו את מעלת הרצון, ועתה מאשים אותו על חסרון במעשים, ושוב מסתיר ומעלים ממנו את מעלת הרצון, שהרי אם יתחזק מעתה ברצונות ובחשק, יבוא גם יבוא למעשים יפים מאוד.
אנחנו מדברים על מלחמת היצר. היכן מתנהלת מלחמה זו? היכן זירת הקרב? זירת הקרב היא זמן התפילה. הן התפילה הכתובה והקבועה, והן, ובעיקר – התפילה האישית.
הזמנים המוקדשים לתפילה הם הזמן לעבודת הרצון. לרצות ולבקש את קרבת ה’, לרצות להתקרב לקיום התורה, לרצות לבוא לכל המידות הטובות, למאוס ולמאן בכל מידה ותאווה רעה. ככל שנרצה יותר – נעשה יותר. לכן זו היא זירת הקרב כאן נלחמים ומנצחים, וכמו בכל זירת קרב, כאן גם עומד האוייב שכל עבודתו היא למנוע את האדם מלהתפלל הרבה! תפילת שחרית – מהר, אתה מאחר כבר…. מנחה – היום אין זמן….ערבית – אתה כבר עייף בשביל להאריך בתפילה….שעה התבודדות – בדיוק על הדקה! לא דקה יותר ח"ו….תהילים – לצאת ידי חובה….ליקוטי תפילות – מה זה? וכן הלאה.
היצר הרע עושה הכל כדי שלא נתפלל! הוא יודע טוב מאוד שעל ידי התפילה ננצח אותו! לכן הוא שם את כל כוחותיו למנוע את היהודי מלהתפלל. ותמיד מאיץ הוא באדם: למעשה! למעשה! עשיה, תעשה, תזוז, תשתדל, סידורים, עניינים, פגישות…וכשמגיע לתפילה? מה יש לך זמן מיותר? ללכת ליער, לטייל בין העצים? השתגעת? אתה עסוק!
אבל באמת, ואת זה מגלה לנו צדיק האמת, רבינו הקדוש, הלואי והיה האדם מתפלל כל היום כולו. הוא היה מגלה שבאמת אין לו שום סידורים לעשות. יש לו הרבה זמן, ויש לו הרבה סיעתא דשמיא, והעיקר – יש לו הרבה רצון טוב לעשות רצון ה’, שאז ממילא הוא עושה הרבה בכמות ובאיכות.
ה’ יזכינו, ברוח קדשו של רבינו הקדוש, להתעורר לתפילה, ולרצונות חזקים, ונזכה לעשות ולקיים את כל התורה כולה, אמן כן הי רצון.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור