נמאס לי – זה מנוף רוחני!
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש...שנמאס לו. כאשר תחושת "הנמאס" הזאת מציבה אתגר בפני האדם, קוראת לו היהדות לא להיכנע. כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו למנוף יוצר...
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש…שנמאס לו. וכאשר
תחושת "הנמאס" הזאת מציבה אתגר בפני האדם, קוראת
לו היהדות לא להיכנע. כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו
למנוף יוצר, לנקודת מוצא לאפשרות חיים שונה.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש…שנמאס לו.
החיים היו לפתע למעמסה, עייפים וחסרי תכלית. לפעמים נוחתת התחושה המוזרה ללא הודעה מוקדמת. לעיתים, היא זוחלת אל הלב בתהליך איטי ומתמשך.
תמיד מופיעה אורחת לא קרואה זו, סתם כך ללא סיבה גלויה. פוגשים בה גם אצל אדם שההצלחה האירה לו פנים (ואולי דווקא אצלו!).
אדם, אשר באמת לא חסר לו דבר ממתנות החיים, אשר ביתו – פנטהאוז, ומכונית חדשה נוצצת בפתח הבית, שחידש את מערכת הסטריאו, ובחוויה עדיין שמור הטיול המרשים במזרח הרחוק. הוא יכול להיות בעל מעמד איתן בחברה, תפקידיו אחראיים, עסקיו מוצלחים, מסיבותיו עליזות, ולילי השבת שלו מלאים קלפים.
כל אלה יחד ועוד רבות כהנה אינן מחסום יעיל בפני הכירסום הזה, מפני הרגע – לעיתים קצר וקלוש, לעיתים ארוך, מלא וחד – בו מרגישים בעננה של חוסר סיפוק חרף כל ההישגים, אשר מאפילה ופוגמת בכל ההנאות הקטנות והמתוקות שימינו ושנותינו מלאים בהן.
זהו הרגע הלוחש ברורות ש"זה לא זה". ובעצם, לא את "זה" חיפשנו בחיים. הרגע, בו משהו בפנים, לא מוסבר, חסר הגיון לחלוטין, מטריד, מפחיד, עמוס תשוקות עמומות, מטיח בפרצופנו את ההכרזה הכואבת, שאין טעם לחיים, שהכל "לא שווה", ולא אל "הנער" הזה התפללנו, לא מבחינה אישית ולא מבחינה לאומית. (בשפת הרחוב יש לתחושה זו ביטויים חד משמעיים).
הוא הרגע, שתוויות זיהוי כה רבות הודבקו לו – "ריקנות", "אובדן מטרה", "חוסר אידיאלים", "חומרנות".
ועם זאת, בתקוף הרגשה זו, אות הוא כי אנו עדיין מתפקדים כבני אדם. זהו הרגע בו נקרע צוהר במעטה החיים השטחיים אל עומקם. החיים החומריים עומדים לפני התפוררות, ומפנים את הדרך לחיים הפנימיים המהפכים בנו. זה הרגע בו הגענו אל פתחה של – התשובה.
איזו מילה מפחידה. גבות העיניים מורמות בתימהון למשמעה. ובעיניים עצמן, משתקף היטב דמות מושג התשובה בעיני הקורא: בריחה מן החיים, נסיגה אל שולי החברה, אל חיים שדופים ללא צבע ללא שמש וללא אור. הצטנעות בעולם צר אופקים, מוגבל, עצוב ללא חיוך. כניעה למשטר חיים נזירי וקפדני.
אולם, חסרונו הבולט של דימוי המוני זה הוא, שאין לו כל קשר אל האמת. הינו שריד תפל של חינוך משכילי מן המאה הקודמת. בעוד התשובה, במשמעותה היהודית, מסמלת במיטבה שחמת חיים, פשוטה וטבעית, כמותה לא רואים כבר שנים ברחובותינו. בשלימותה, הינה ביטוי עמוק לבטחון, לשיוך פנימי, לשלימות עצמית. ואף – למרבה הפלא – היא מעניקה לאדם גם הנאה מחודשת בכל היש החומרי שברשותו, אם רב אם מעט.
כי התשובה, תשובה היא לפסוקו של קהלת: "וגם הנפש לא תמלא" (שם ו, ז’). בה, השלמה לאמת שבפסוק, שכן, כדברי המדרש: "הנפש הזאת יודעת, שכל מה שהיתה יגעה לעצמה יגעה, לפיכך אינה שבעה למצוות ולמעשים טובים. (ביאור: רוצה ללא הרף בעשיה חיובית רוחנית). אמר רבי לוי: משל לעירוני שהיה נשוי לבת מלכים. אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם, אינו יוצא ידי חובתו. למה? שהיא בת מלכים. כך, כל מה שיפעל האדם עם הנפש אינו יוצא ידי חובתו. למה? שהיא מלמעלה". (מדרש קהלת).
לאמור, הנשמה, זו הישות הבלתי נתפסת, הנעלמת, אך המורגשת היטב, מלאת תשוקה, אולם, בניגוד לגוף החומרי, המוחשי, המוצא סיפוקו בתענוגות החושים, כיסופיה הם אל הרוח. רעבון זה הוא מקור חוסר המנוחה המקנן בנו. הוא העומד מאחורי שאיפת הגדולות, דחף הכיבושים (כשתחושת הניצחון בתחרות ובמאבק חשובה לנו יותר מאשר ההישג עצמו), אמביצית העושר, הכוח, הכבוד והתהילה.
אלא שדבר מוזר קורה לנו תמיד בהגיענו אל פיסגה כלשהי. קסם המטרה המושגת מתפוגג. ההילה שמשכה אותנו להעפיל אליה מתנדפת. צברנו ממון, כבשנו שלטון במדינה או בחברה, זכינו למעמד בחיי הכלכלה, הספרות או האומנות. הופקדה בידינו המשרה אליהו השתוקקנו. אך אל האושר, למענו הקרבנו כה רבות, אותו קיווינו להשיג, לא התקרבנו אליו אפילו צעד אחד למרות המרחק שעברנו.
ואז – תרים אחר יעדי כיבוש חדשים, והסיפור חוזר חלילה. עד כי בא היום בו מקוננים על "משבר", על "פשיטת רגל" רוחנית, והשיעמום חוגג מסביב.
למה? שאל המדרש המצוטט, ומשיב – שהיא (כלומר הנפש) מלמעלה!
היא, בזה להנאות החומר המוגבל, הסופי, לועגת למטרות "החשובות" ו"הגדולות". היא "אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם" (רמח"ל – מסילת ישרים, פרק א). אלו לא יספקוה, לא ישברו את רעבונה, למרות התיחכום התמידי של הנאות החושים וגיוונן המלאכותי. (עצם הצורך בתיחכום היא ההוכחה, שאין הן מהנות ללא גבול). מזונה האמיתי, גנוז באסמי הרוח האין-סופיים.
ובאותם הרגעים, השעות, הימים, שרעבון זה מפגין עוצמה ומבצבץ מבעד לשיגרת החיים ואפרוריותם, אנו מאבדים את טעם החיים. אז נמאס להמשיך כך. הגעגועים הסתומים מושכים אל הבלתי מוגדר, אל הנעלם. כן, אנו יודעים, אל הנצחי, האלוקי, אל המקור ממנו נחצבה.
כאן, לפי תפישת היהדות נכנסת לתמונה התשובה.
בכוחה לחולל את השינוי המבוקש. להשקיט את הגעגועים החריפים, לספק לנשמה את מזונה.
כי משמעות התשובה היא הפתרון על ידי שיבה, כפירוש הכפול של המילה. בשיבה אל המקור, שאינה גוררת בריחה מחיי המציאות אלא מעניקה להם מימד של עומק. שיבה, המפיחה נשמת חיים בפעילות האנושית שאיבדה את הצפון ומעשריה אותם בתכנים של ממש. אותם תכנים, הקושרים את מעשינו כולם, אל מקור ההוויה – האלוקים – ואל ציוויו, ואשר מהם יונקת הנפש את המשמעות, הטעם והעונג המשקיטים את רעבונה.
וכאשר תחושת "הנמאס" הזאת מציבה אתגר בפני האדם, קוראת לו היהדות לא להיכנע. לא לדחוק מן התודעה מתוך יאוש, חוסר טעם זה שהתגלה. אף לא להטביע אותו בכמויות נוספות של תאוות הגוף (הם רק דוחים במעט את ההתפוררות) כשיכור השוקע בטיפה המרה – כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו למנוף יוצר, לנקודת מוצא לאפשרות חיים שונה. התחושה עצמה, בשעת התסיסה, כבר מעניקה לאדם מבט חדש על עצמו, על הישיגיו, על העולם הסובב אותו. משמע, בה כבר טמון הגרעין הראשון של התשובה.
כי התהיה עצמה, גם ללא כל תוצאות מעשיות, מחוללת שינוי ערכין באדם. עד כי "היא (התשובה) מנחמת אותו גם בהרהור תשובה. בנקודה אחת קטנה מאורה הגדול כבר מונח אושר רם ונישא של עולם מלא" (אורות התשובה – הגרא"י קוק).
זהו "האלול" היהודי. אלו הם עשרת ימי התשובה. הימים המוצבים בשער כל שנה חדשה, כימים של ה"טסט" השנתי.
הם קוראים לעצור. לאחוז בתהיות ובעיוותים ולאורן (או לצילן) לבדוק ולבחון. לשוב אל העצמיות, לערוך מסע אל הפנים. שם – לגלות דברים שנשכחו, אמיתות שנשחקו, להרוות צמאון הנפש, וכך להפיח נשמת חיים בשנה שבפתח.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב העת לחשיבה יהודית – גיליון מס’ 69).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור