מפנקסו של שדכן

 

 

 

"האמת", פותח ואומר אחד המגדיר את עצמו כפקיד שמים במשרד בינוי ושיכון בתים בישראל, "שכל שידוך ושידוך הינו סיפור שלם שיש עליו שתי משפחות עדות, כל שידוך שנגמר, או שלא נגמר, ראוי לפרסמו על פרטי פרטיו – אלא שאין סוף לדבר".

 

בחור בעל חסרון ידוע ומפורסם, נושא חן וחסד בעיני חותנו לעתיד מבלי שדבר אותו חסרון ייוודע כלל למיועד משמים להיות החותן.

 

משפחה שיש בה מום הנתון לשיחת אלפי בריות, עומדת בראש סולם העדיפויות אצל משפחה פלונית, כאשר אותם מבקשים אוטמים אוזן מלשמוע על מום כלשהו. אם כבר שמעו – הרי שכבר מוכנים בפיהם עשרים נימוקים להסביר מדוע מום זה אינו מום.

 

שנים של שדכנות מלמדות דבר אחד: כאשר זהו זיווג משמים, הרי שכל מעלה תישא חן וכל חסרון יעלם כלא היה! לפתע תתלהב המחותנת לשמוע שהסבתא של החתן הייתה תלמידה ב’בית יעקב’ בקראקא, ולדעתה אין ספק שמעלה זו מאפילה על החיסרון הקטן שהבחור המדובר אינו כה חכם ונאה…

 

לעומת זאת, כאשר מדובר על דבר שנגזר עליו שלא יהיה, הרי שמשמים יתקעו ‘מקל בגלגלים’. כל מעלה גדולה ככל שתהיה – בטלה תהיה כעפר, נוכח האינפורמציה החשובה שנשמעה מהשכן ששמע מפורשות מהירקן לפני תשע עשרה שנה, שהחתן בילדותו ‘פגע וברח’: הפיל אבטיח מידיו (בדוכן הירקן, כזכור) וברח מבלי לנקותו…

 

וגם כאשר יבוא אליהו הנביא ויוכיח שלא היה זה החתן כי אם אחיו, ולא היה זה אבטיח כי אם תפוח, ואף אם האח "לא רצה לנקות" אך החתן הוא זה שניקה את שטינף אחיו – מכל מקום כבר קנתה השמועה האיומה שביתה בלבבות, ושידוך זה לא יקום ולא יהיה!

 

וכאשר למחרת יציעו לאותו מחותן בחור אחר, ששמים וארץ יעידו בו שהוא זה שהטיח במו ידיו אבטיחים ותפוחים בכותלי הישיבה מידי פורים – יקום השידוך ויהיה. או שמחמת שהשמועה לא תבוא עד אוזני המחותן הנלהב, או מחמת שהמחותן יטען כי יש מעלה בזה שהבחור ‘התפרק’ קצת…

 

כללו של דבר – הקב"ה מסובב כל הסיבות, וכך קמים או לא קמים בתים בישראל, מבלי שהתערבותו של אדם תועיל לכאן או לכאן. אומרים בשם ה’חזון איש’, אשר עניין השידוכים הינו צוהר שהותיר הקב"ה בהסתר הנורא האופף את הדור, דרכו ניתן לראות באיתגליא את יד ה’ ופלא הנהגתו.

 

ממרום הקב"ה יושב וממתין, מסובב כל הסיבות, מעכב את כל העיכובים אף אם הם קשים מנשוא, ומנהל הכל להביא את הזיווג הנכון ברגע הנכון.

 

וכך מבקש אותו שדכן בעל פנקס, לצטט בשמו, מתוך ניסיון חיים עתיר שנים:

 

"יהודים, סבלנות. זכרו כי ברגע הישועה, כל הצער יימוג, וכל אותן שנים קשות – יהיו כלא היו. זהו רק עניין של זמן וסבלנות. כאב המונע מתינוק בן חצי שנה לאכול לחם, על אף בכיותיו, כיון שעדיין לא הגיע הזמן – כך בדיוק, כאשר ייסר איש את בנו, יש מנהיג לבירה היודע ומבין לאותן לילות טרופי דאגה. ועם כל זאת, מתוך רחמים עלינו מעכב את העניינים לטובה ולברכה עד לבוא העת. פתאומית כקריעת ים סוף, ופלאית כמותה, תהיה הישועה ברגע הנכון".

 

* * *

 

הקדמה – "כותבים וקוראים על נושא השידוכים", שח שדכן נרגשות, "עם ציפייה גדולה לישועות ונחמות. אך לא ניתן שלא להעלות נקודה כואבת, אשר יש ו"איוולת אדם מסלפת דרכו ועל ה’ יזעף ליבו". אנשים מעכבים במו ידיהם את השפע והטוב, עקב חישובי הבלים, ולאחר מכן בוכים על כך שנים רבות. "עד הייתי למהלכי חייו של "זכריה רובין", שבודאי אינו יחיד עלי אדמות. נוכחתי לראות מקרוב איך רבים מנסים לחנכו ולשנות את השקפת חייו, אך ללא הועיל. רק לאחר שבעזרת ה’ הצליח ‘לסגור’ שידוך – בא אלי וסיפר לי ‘איך הקב"ה חינך אותו’. הודה לי אז כי ‘במקום שקצרה יד אנשים מלחנך, הקב"ה עושה זאת באופן המועיל ביותר’". סיפור עם השגחה פרטית, ומסר נחוץ לכל הנושא הזה.

 

* * *

    

קשה החלטה היה זכריה רובין בכל עניין, קל וחומר בעניין השידוכים.

 

זו לו בת ראשונה, והוא שוחח בתקופה האחרונה עם כל מכרי המוצעים לו. אחר כל הצעה שנראתה לו כבת-ביצוע, פותח היה במסע תקשורת אל מכרי המשפחה למיניהם: פתח בבני משפחה, המשיך בשכנים וסתם מכרים, כשהוא מבקש לוודא את מירב הפרטים על המשפחה שתזכה לבוא עמו בקשרי השידוכין.

 

אם השלב הזה היה מסתיים כשורה, ולא היו הצעות רבות כאלה, היה זכריה עובר לברר על הבחור, אצל…ואצל…ואצל – וכאן, בדרך כלל, כבר נעצר היה מאליו באחד השלבים:

 

שוחח עם רבותיו ב’חיידר’, עם מחנכיו בישיבה הקטנה, עם ראשי הישיבה הגדולה, עם שותפיו הבחורים ועם שכניו לחדר – עד כי מברר היה שבחור זה הינו זך מלובן ומצוחצח כשלג, ולא עלתה בו מחשבת עוון או ביטול תורה מימיו.

 

"האם מלאכים אתה עומד להשיא לבתך?", סונטים היו בו יודעי בירוריו, "כלום סבור אתה כי בן י"ח הינו כליל מעלות?". "בן שמונה עשרה לחופה" אמרו חז"ל, ולא לבינה, לעצה ולגבורה…אלא שזכריה סבור היה כי מגיע לבתו הבכירה את המושלם ביותר.

 

כשהציעו לו את אריה טויב, אמרו לו כי אכן הנה הגיע היום הגדול בו טיפס עד ההצעה המושלמת ביותר עלי אדמות. בירוריו לכאן ולכאן, העלו כי אכן אומנם כן. "אריה טויב", נשפו כולם בהערכה, מחוסר למצוא מילים, "אריה טויב, מה יש לדבר? אח…אריה טויב…" – בדיוק את זה רצה לשמוע, בדיוק את זה חיפש.

 

* * *

בתקופה זו שב פעם מן העבודה בשעת הצהריים לכיוון ביתו. בעודו נוסע ברכבו ברחובות הסמוכים לביתו, עלה לפתע קול נפץ עמום ששיתק את הרכב. זכריה יצא נרגז לבדוק את הנעשה, פתח את מכסה המנוע ונדמה היה לו כי גילה את הפנצ’ר. שקל לרגע מה יעשה, ואיך יעביר את הרכב המשותק אל ביתו שברחוב הסמוך.

 

בחור חביב בא מולו ושאל אותו אם הוא זקוק לעזרה. זכריה השיב בחיוב והבחור נרתם למלאכה, תוך שהוא מתעניין בסקרנות רבה בכל פרט ופעולה.

 

בסתר ליבו הרהר זכריה, תוך כדי תיקון, כי בחור זה הינו מסוגי הבחורים שבהם לא היה חפץ לבתו. הן אמת ששעת צהריים היא השעה הזאת, אך חתנו המיועד וודאי יושב עכשיו אי שם על מקומו בישיבתו והוגה בתורה. יתכן גם שעוסק הוא במנוחה או דבר אחר – אך וודאי אינו יוצא להתעניין בתיקוני רכב. וודאי אינו מהין לשוחח עם אדם בלתי מוכר לו.

 

הביט על פני הבחור, "כנראה חסר ישיבה", הרהר בליבו. לא עלתה על דעתו מחשבה אחת של מליצות יושר על כך שיתכן גם כי הבחור הזה הינו בן תורה היודע להיעצר בדרכו בכדי לסייע ליהודי, לא העלה על דעתו כי שמא בחור מצוין הוא, וכי ראשו פתוח להתעניין גם בשלל נושאים.

 

מבט-דמיונו של זכריה על "הבחור הטוב" המיועד עבורו, צייר בעיני דמיונו את הבחור ההוא יושב עתה גוחן על קטע מהרש"א, כשלפניו פתוחים ה’פני יהושע’ ו’רבי עקיבא אייגר’. כוס תה צוננת בסמוך לו, בלתי לגומה מרוב עומק ועיון, וזולת זה אין לו בעולמו כלום…

 

הבחור הודה לזכריה על שהחכימו ברזי המנוע, זכריה הודה על טוב הלב שגילה הבחור, באמת לא יכול היה להסתדר בלעדיו. חיש תוקן הפנצ’ר וזכריה שב הביתה.

 

* * *

במהלך הערבים הבאים ישב זכריה לברר את מעמקי הבחור אריה טובי מכל הכיוונים. הכל העתירו תשבחות, אלה שדברו מתוך היכרות קרובה עם הבחור, המליצו לזכריה בכל פה לגשת אל העניין ברצינות – אלא שכנראה לא ידעו ששלב הבירורים עומד עתה רק בהתחלה.

 

זכריה בירר ומצא כי לא היו לו בעיות קריאה בשנות ‘המכינה’, גם חומש ומשנה קלט בקלות בשנים שלאחר מכן – עד כמה שזכרו המלמדים מלפני עשור. אריה טויב התקבל לישיבות ללא כל בעיות, ותמיד שמר על שמו הטוב.

 

‘מגידי’ השיעורים אישרו בפה מלא כי אף אם הינו מתמיד, אך אינו סגור יתר על המידה וכי דעתו מעורבת היטב בין הבריות. שכניו לחדר לא יכלו להעיד אם אכן אריה מקפיד על צחצוח שיניים גם בערב, אך ציינוהו כבחור נקי ומסודר מן השורה. השכנים, החברותות, המכרים – הכל הודו ואמרו כי בחור נחמד כמוהו לא היה מעולם ואחריו לא יהיה כן בכל הארץ.

 

העניינים התנהלו למישרין, הצדדים ביקשו להתקדם קדימה, שלב רדף שלב וזכריה ידע כי הנה הגיע אל אשר ביקש.

 

הכל היה מוכן, צדיקים כבר נתנו ברכותיהם, אלא ששלב מכריע עדיין לא נעשה: זכריה עדיין לא ראה את הבחור. ידע את מראהו, את משקלו וגובהו המדויק, כמו את צבע מזוודותיו, אך לא נפגש עמו עדיין. בכדי לא לשנות מהמנהג הוחלט על מועד ומקום פגישה ביניהם, ואף סוכם כי אם הכל יעבור כשורה ייגשו עוד באותו ערב אל סגירת העניין, בעזרת ה’.

 

הכל עמד מלכת, הלבבות החסירו פעימה, ענן לא עף וציפור לא צייצה, כאשר על הדלת נשמעה נקישתו של "בחור האשכולות", אריה טויב בכבודו ובעצמו, "בחור הדור" שבעטיו כבר לא עוצם זכריה עין זה זמן רב.

 

ידו הנרגשת פתחה את הדלת וזכריה כמעט והתעלף כאשר ניצב מולו לא אחר מאשר הבחור ההוא שסייע לו לתקן את המכונית, זה שגרם לו להרהר שבכאלה לא היה מעוניין…

 

לשונו ניטלה מפיו, אלם שיתק אותו לחלוטין, אלא שקולו הנעים של הבחור סמוק הלחי, עוררו מעלפון חושיו: "אה, אתם מהפנצ’ר?"

 

"כן", הנהן זכריה, חש בליבו כי הבחור המושלם הזה, מתקן לו עכשיו פנצ’ר הרבה יותר סבוך במבטו המעוות על החיים…

 

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת המחבר).