יש נשמות
אני רוצה לכתוב הפעם על סוג של נשמות. אני פוגש אותן מידי פעם. אולי גם אני כזה. אולי כולנו כאלה בדור הזה...
אני רוצה לכתוב הפעם על סוג של נשמות.
אני פוגש אותן מידי פעם. אולי גם אני כזה.
אולי כולנו כאלה בדור הזה.
נדמה לי, שכאשר אדם מסוגל להגדיר את מקומו זה נותן לו נקודת מוצא מדוייקת וברורה יותר, שממנה הוא יכול להתייחס לצרכיו הרוחניים בצורה יותר עניינית ופחות אבודה ומבוהלת.
הוא אינו טוב או רע מאחרים, הוא פשוט כזה ולא אחר, משום שכך ה’ יצר אותו. ואז יש לו אולי יותר סיכוי לחיות בשלום עם עצמו.
אני רוצה לכתוב הפעם על סוג של נשמות.
אני פוגש אותן מידי פעם. אולי גם אני כזה. אולי כולנו כאלה בדור הזה.
נשמות, שהתייחסות שכלית בלבד אל מצוקותיהן אף פעם לא תרגיע באמת את החוסר שלהן.
נשמות, שסובלות כל החיים צער קיומי ממש, כאילו כל קיומן בעולם תלוי על בלימה.
נשמות, הזקוקות למזון רוחני מאוד מסויים כדי לבוא על סיפוקן.
שחוץ מזה שום דבר באמת לא ישביע את רעבונן.
אדם כזה, מרגיש מידי פעם נתק עמוק מן העולם. וזה יוצר אצלו התנגדות לכל דבר, בפרט למה שמקובל על סביבתו כנכון וצודק, עד ההתנגדות לעצם קיומו, לחיים עצמם.
הבעיה היא, שבמקום לטפל בנתקן שלו מהמציאות, שהוא השורש האמיתי של מצוקתו, הוא עסוק בלהתנגד לעולם ולמתרחש בו, ומבזבז את האנרגיה היקרה שלו בכיוון הלא נכון.
הוא מורד, הוא חש ביקורת ומביע אותה. הוא רוצה לשנות את כולם חוץ מאת עצמו. הוא מיואש. הוא בודד עד אימה.
יעשה מה שיעשה – לעולם לא יהיה מסוגל לקבל מענה חיצוני על מהות העולם או על מה הוא בכלל עושה כאן. אפילו אם יהיה בקיא בכל כתבי הקודש, זה לא יספיק לו, משום שזה יישאר עדיין חיצוני לו. ועד שלא יחוש את הדברים מבפנים, מתוכו ממש, לא יירגע. גם אם ירד לטייל במעמקי הים או יטוס לחלל לא ימצא מענה הולם לכאב שלו.
ואת אותו מענה פנימי, אמיתי, סוחף, חי, מנחם, שהוא כה זקוק לו, אפשר למצוא רק אצל גדולי הצדיקים, יחידי הדורות. רופאי הנפשות האמיתיים, שמסתכלים על העולם ועל כל אחד מאיתנו מבפנים ממש.
הם – שקוראים לעומק את מפת החיים, ומשום כך רק הם יכולים לתת לנו מפת דרכים לעולם ולפשרו. לא רק מפה של איך לשרוד, אלא גם מפה של איך להבין ולהצליח, ואפילו לשמוח להיות כאן, ולעשות דווקא כאן את רצון ה’.
הוא מתחיל להבין שבכל פעם שהוא חש קשר עם ה’ הוא מקבל מתנה משמים כדי לעורר בו רצון דקדושה, ובכל פעם שהוא חש נתק זו מציאות שאינה תלויה בו. מכבים לו את האור מלמעלה בכדי לראות כיצד הוא מתקדם, עד כמה הוא נאמן, האם הוא ממשיך לרצות ולהתגעגע.
וכאשר רואים שהוא ממשיך לרצות – שוב פותחים לו.
ואז – הוא באמת רוצה ומתגעגע, הוא באמת נאמן.
הוא מפסיק להילחם באוייבים חיצוניים ומתחיל להילחם בייאוש, באוזלת היד, בשנאה העצמית, שהם הם הרוצחים הכי גרועים. כי כשאדם לא מבין שנלחמים בו מבפנים הוא לא משיב מלחמה אלא רק זורם עם הרצונות שלו, אבל כאשר הוא מבין שיש כאן מלחמה הוא מתמרד ואינו מניח לכוחות האופל לחנוק את נפשו. ואז דווקא מתגלה נפשו במלוא תפארתה ועוצמתה.
הוא הולך ומגלה, שאם יש לו קשר אמיתי, פנימי חי, מילולי, יום יומי, עם ה’, אזי יש פירוש ומשמעות לכל חייו. ואם אין לו – הכל אפור, אטום, לא מובן, מנוכר וזר, בדיוק כפי שהוא חש לעיתים כה קרובות, מבלי לדעת אפילו מדוע.
ואותן נשמות שתיארנו, אינן כה אבודות כפי שזה עשוי להראות.
נכון שהן נושאות על גבן תמיד מטען כבד של בלבול, תהיות וייאוש, אבל דווקא משום שיש כוח שמושך אותן כל הזמן לתהום, כאשר הן אוזרות אומץ לשבור את הקליפות, כאשר הן מחליטות להשתמש בעוצמה הפנימית שלהן לגילוי אורן ולא להתבוססות בחושך המקיף אותן – אורן רב ועצום לאין תכלית מנשמות אחרות, שלא בקעו מבעד לחושך, ענן וערפל.
ואז, אחרי פריצת הערפל, זוכות אותן נשמות גם להיות למורות דרך לאחרות.
מורות דרך לתקווה, לשמחה, לאמונה, עבור כל אותן נשמות שתלויות בהן, שמצפות להן.
במלחמתן הן נלחמות גם את מלחמת אחרים. בניצחונן הן מנצחות גם את ניצחון אחרים.
עבודת הקודש שלהן משפיעה חיות ומזור לריבי רבבות ענפים וענפי ענפים הקשורים בהן.
ואז, מתחת לכל הכאב, מר ככל שיהיה – מתגלה להן אושר גדול, מתחת לכל עצב – שמחה נדירה, מתחת לכל נתק מבוהל – התקשרות אמיצה, חדשה, עם מי שאמר והיה העולם, עם האין סוף טוב, אין סוף עונג ותקווה למעלה מכל דעת ושכל.
והן הופכות באופן כזה ראויות להיות מורות דרך, עד שיבוא מורה הדרך הגדול, שפתאום יבוא אל היכלו, וברחמים שלא נדע את גודלם, יגאל את כולנו.
(מתוך אתר לב הדברים).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור