כל ההתחלות מגיעות ממקום אחד – הלב

 

 

דרשו חז"ל על הפסוק: "ולבן שיניים מחלב"- שטוב המלבין שיניים לחברו יותר מהמשקהו חלב. שפירושו הוא, שטוב זה שמחייך לחברו יותר מזה שמשקה אותו בחלב.

 

בזה הניחו לנו חכמינו יסוד לכל העניינים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו, כגון בעניין כיבוד אב ואם. ואמרו חז"ל: יש אחד שמאכיל את אביו פרגיות ממולאות ומטעמים, ואף על פי כן אינו מקיים מצוות כיבוד אב. לעומתו, יש אחד שמעביד את אביו בריחיים והוא כן מקיים מצוות כיבוד אב. והסבירו חז"ל, שזה שמאכיל את אביו פרגיות רוטן ומתלונן לאביו: "תראה כמה כסף אני מבזבז עליך, נו תאכל כבר…"

 

לעומתו זה שמעביד את  אביו בריחיים, עושה זאת רק כדי להציל את אביו מגזירת השלטון, שלוקחים את מי שלא עובד לעבודות שירות וכדומה, ועל ידי שמעביד אותו בריחיים חושבים שהוא עובד ובזה הוא ניצול מהשלטון.

 

דבר זה אנו מוצאים גם בנושא שלום-בית. יש אחד שקונה לאשתו מתנות ונותן לה כל משאלותיה, והיא אינה מרוצה מזה, מאחר והוא נותן אותן בלי לב, ואשתו לא מרגישה את אהבתו אליה, אדרבה יכול להיות להיפך, שהמתנות נראות לה כביטוי לחוסר תשומת לב ואהבה, מאחר ואין לו אהבה לתת, אז הוא מנסה ‘להיפטר’ ממנה על ידי שקונה לה מה שהיא רוצה. לעומתו, יש מי שאינו קונה לאשתו שום מתנה והיא מרוצה ומאושרת,  מפני שהוא נותן לה הרבה אהבה ותשומת לב, וזה מספק אותה יותר מכל המתנות שהוא יקנה לה.

 

כמו כן הדבר בא גם לידי ביטוי בנושא חינוך הילדים. כאשר אין להורים חשק וכח להעניק לילדיהם תשומת לב אמיתית ואהבה, אזי הם ‘משתיקים’ אותם על ידי שקונים להם כל מה שהם מבקשים – העיקר ש"ירדו מהם", דבר שאינו מועיל כלל, כי זה ידוע שחום ואהבה הם הדבר שמזין ומגדל את הילדים, ולא ריבוי המתנות והצעצועים.

 

בקיצור, הכלל היוצא מכל זה הוא – שהעיקר הוא הלב! כמו שכתוב: "רחמנא ליבא בעי", שפירושו – הרחמן (הקב"ה) רוצה את הלב, הן בעניינים שבין אדם לחברו, והן בעניינים שבין האדם למקום.

 

והנה תפקידו של הלב שלנו, מלבד היותו משאבה של דם, הוא לאהוב. וזה הדבר שהוא יודע בעיקר לעשות-לאהוב. אבל את מה לאהוב ואת מי לאהוב? את זה הוא לא יודע. זהו תפקידו של המוח להגיד לו. ואם לא אומרים ללב מה לאהוב, הריהו כמכונית ללא נהג שנוסעת ללא שליטה.

 

כאשר הלב מלא באהבה לדבר מסויים, אזי הוא אינו יכול לאהוב דבר אחר, ולכן מי שאוהב את עצמו ואת תאוותיו אינו יכול לאהוב את הזולת. זו גם הסיבה העיקרית להרס שיש בימינו ביחסים בין בני אדם, מאחר וכולם עסוקים במילוי תאוותיהם ורצונותיהם, דבר שגורם להם לאנוכיות, וממילא אינם יכולים לחייך ולהבין אחד את השני.

 

התיקון לכל זה הוא – תורה ותפילה.

 

יש שתי עבודות שצריך לעשות כדי לזכות ללב טוב וטהור, ובעזרתן יכולים לחייך אחד לשני ולחיות בשלום: האחת היא, ללמד את הלב מהם הדברים שראוי לו לאהוב ומה הם הדברים שלא ראוי לו לאהוב. והשניה היא, להוציא מהלב את האהבות הרעות ולמלאות אותו באהבות טובות.

 

שתי העבודות האלו נעשות על ידי תורה ותפילה. התורה היא הלימוד – מה הוא הנכון והטוב, מה הוא הפסול והרע, מה הוא הטהור ומה הוא הטמא, מה הוא האסור ומה הוא המותר. והתפילה – היא זו המשפיעה את השכל אל הלב, ומנקה אותו מהרע שיש בו.

 

בעזרת הסבר זה, ניתן להבין את פירוש הפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך", דהיינו, שקודם צריך ללמוד מה היא הדעת הנכונה, ואחר כך צריך להשיב, כלומר להכניס את הדעת אל הלב.

 

עניין זה מסביר גם את דברי התנא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" –  מכיוון שהם עוסקים בלימוד התורה ובתפילה, הרי הם זוכים ללב טהור וטוב, ומרבים על ידי זה אהבה ושלום בעולם.

 

אבל לעומת זאת, בלי תורה ותפילה, הלב שיכור בכל מיני אהבות מזדמנות ולא טובות, וכולם עסוקים בעצמם ואין להם זמן לחייך אחד לשני, דבר הגורם להרס וחורבן העולם, ח"ו.

 

הקב"ה נתן לנו תורת חיים, יהי רצון שנעשה בה שימוש נכון ויסודי ונזכה על ידי זה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.