העוצמה שבדיבור – פרשת מטות מסעי
פרשת מטות (מטות מסעי) - מילה מעודדת למישהו שזקוק לה יכולה 'להקפיץ' אותו למעלה, וכשמישהו נמצא למטה קל מאוד לסתום עליו את הגולל עם מילים מייאשות, חלילה...
מטות
פרשה זו נוגעת בנקודה חשובה ומרכזית בחיים של כל אחד מאיתנו – כוח הדיבור, לטוב ולרע.
כשאדם נודר נדר ותיכף כשמבטא בשפתיו – צריך לקיים ככל היוצא מפיו. על כך אומר רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר, ה"ה):
"כי באמת, עניין נדרים הוא פליאה נשגבה, כמו שנאמר בפרשה – "איש כי יפליא נדר", כי בזה רואין גדולת האדם שיש לו כוח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשות שלא נצטווה בהן, כגון, שאוסר עליו דבר המותר בפיו, אזי תיכף נאסר עליו הדבר המותר באיסור תורה, והוא פלאי. הלא באמת זה הדבר אין בו שום איסור בשורשו, ואף על פי כן, תיכף כשאומר בפיו, שאסור עליו הדבר, נאסר עליו תיכף באיסור חמור מן התורה.
"ועיקר הנדרים הוא, כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות, כפי שנאמר במסכת אבות (פ"ג): "נדרים – סייג לפרישות". וכן אומרת הגמרא (נדרים ח): "מותר להם לאנשים לידור נדרים לזרז נפשם" ובזה רואין גודל כוח הדיבור, שעל ידי הדיבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שרואין בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות, שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון, להתענות איזה יום, או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן, או ליתן צדקה יותר מכוחו, וכיוצא בזה.
"ולכאורה הדבר תמוה: ממה נפשך, אם יש בכוחו להתגבר על יצרו, יכול להתגבר בלא נדר ושבועה. ואם מתיירא שיתגבר יצרו עליו מה יועיל הנדר? אך בזה רואין גודל כוח הנדר בשורשו, שעל ידי הנדר יש לו כוח הרבה יותר להתגבר על יצרו, כומו שמצינו בבועז שאמר לרות: "חי ה’, שכבי עד הבוקר". ואמר המדרש (רות רבה פ"ה): "ליצרו נשבע", שבלא השבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, ועל ידי השבועה עמד בנסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש (רבי נתן שמע מרבי נחמן) שאמר שהיה רגיל בנדרים מאוד בשביל קדושה ופרישות".
כמובן שצריך להיות מאוד זהירים כדי לא לקבל על עצמנו דבר שלא נוכל לעמוד בו, חס ושלום, ובעיקר מדובר בקבלה של אותו רגע ולא למשך זמן. זאת, כדי לעזור לעצמנו להתגבר על תאוות הגוף ולהוסיף קדושה לחיינו.
הפרשה פותחת בפסוק: "איש כי ידור נדר לה’…לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". מפרש רש"י: "לא יחל דברו" – לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. רבינו חיים ויטאל זצ"ל פירש זאת (עץ הדעת טוב, מטות): כי מי שאינו עושה דיבוריו חולין, כרבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו, אזי הקב"ה עושה ומקיים כל אשר יצא מפיו, כמו שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך", הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
בספר "ראשית חכמה" נאמר שאדם מתפלא מדוע תפילותיו אינן מתקבלות. אולם פשוט הוא הדבר, שהסיבה היא בגלל שמטמא את פיו בנבלות-פה ולא משגיח בדיבוריו, או שמדבר לשון הרע, והרי זה בית קיבול שמנוקב, שאבד שם קיבול ממנו.
האריז"ל כתב: אם ירצה האדם שיתקבלו תפילותיו, צריך שלא לפגום בחמישה מוצאות הפה, ולכן חסידים ראשונים היתה תפילתם בוקעת את כל הרקיעים מפני שהיו נזהרים שלא לפגום הפה בלשון הרע ובליצנות, בשבועות-שווא ושקר ודברים בטלים, כמו רבי חייא ובניו, שכשהגיעו בתפילתם ל"משיב הרוח" – נשבה רוח, ו"מוריד הגשם" – ירד גשם, ולפני שהגיעו ל"תחיית המתים" – ירד כדור אש לחדר שבו התפללו כדי שלא תתרחש תחיית המתים קודם זמנה. וכל זה בזכות הפה הקדוש שלהם. (בבא מציעא, חלק מסיפור על רבי יהודה הנשיא ואליהו הנביא).
רבינו הבן-איש חי זצ"ל, מפרש את הפסוק שפותח את הפרשה כך: "לא יחל דברו" – אדם שלא מחלל את דיבורו, שלא מדבר דברים אסורים, זוכה הוא לכך ש"כל היוצא מפיו", כל מה שמבקש מבורא עולם – ייעשה, ומיד מתקבלת בקשתו ואבינו שבשמים ממלא משאלות ליבו. גם אם, לכאורה, נכשל הוא בשגגה בדברים אחרים, אולם כיון ששומר הוא מאוד על קדושת פיו ולשונו ואינו מוציא מפיו דבר מגונה בשום אופן, ראוי הוא שתיעשה בקשתו וימלא ה’ כל משאלות ליבו.
עד היכן דברים אמורים? זאת נוכל ללמוד מהסיפור הבא:
מסופר כי בימי רבי ישראל הבעל-שם-טוב זצ"ל, היה אדם אחד שנודע בשם "השיכור המברך", וכל אימת שהיו באים לפניו ומתברכים ממנו – היו נושעים. ביקש הבעש"ט לתהות על קנקנו, בא לביתו וראה אותו שיכור ושרוע על מיטתו, וכך הוא ישן רוב היום.
למחרת הוא קם, הניח תפילין והתפלל בבכיות נוראות, אך תיכף ומיד אחר התפילה – שוב שותה ונופל שיכור, וכן חוזר חלילה. ערך הבעש"ט שאלת חלום וגילו מן השמים, כי שיכור זה היה צדיק גדול בגלגול קודם ורוב יומו ולילו עסק בתורה, אלא שזילזל בתפילה ובמצוות תפילין וקיימן בחטף ובלי כוונה ראוייה, לכן נגזר עליו לרדת שוב לעולם כדי לתקן את עניין התפילה, אלא, שנשמתו בכתה – אם תרד שוב, יכול להיות שתפגום יותר מאשר תתקן, על כן הוצע לה שתיפול לשיכרות רוב היום, וידוע ששיכור פטור מהמצוות, ובזמן שיהיה פיכח – יתפלל כראו, ועל ידי זה יוכל לתקן את שעיוות.
אמר הבעש"ט לתלמידיו, כי ברכותיו של זה היו מתקיימות גם אם לא היה צדיק גדול בגלגול קודם, ראוי הוא שיתקבלו כל תפילותיו וברכותיו כיון שהוא ישן רוב היום ואינו מוציא שום דבר מגונה מפיו. זהו כוחו של הנזהר בדיבורו!
עד כמה כוח הדיבור פועל ומשפיע על החיים שלנו? נוכל לבחון זאת במספר נקודות בחיינו.
תחילה עלינו לדעת, שאנו מדברים עם הקב"ה – אבינו שבשמים. כלומר, לדבר איתו כפי שמדברים עם חבר קרוב. זאת המתנה הגדולה ביותר שגילה לנו רבנו בדבריו – עצת ההתבודדות.
לדבר מתוך שליחות
רבנו הקדוש אומר (ליקוטי מוהר"ן, תורה קנ"ו): "כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך, עליו השלום, יסד מזה ספר תהילים, וכפי שפירש רש"י את הפסוק בתהילים (כז): "לך אמר ליבי" – בשבילך ובשליחותך, אמר לי ליבי. שכל הדברים שהלב אומר – הם דברי ה’ יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש. וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי ריצויים חדשים".
לדבר ולהתקרב
כשאדם לומד לדבר עם ה’ יתברך, כל יום ובכל מקום, על ידי זה הוא יוצר קשר של קירבה ואהבה לה’ יתברך. זהו אותו נועם העליון שכולנו כל כך משתוקקים אליו. זוהי העצה הכי חשובה של רבנו מכיון שעל ידה אנו זוכים להתקרב יותר מכל דבר אחר אל התכלית: אל ה’ יתברך. לדעת אותו יתברך. להכיר אותו יתברך.
לדבר ולהתחזק
זהו מקור הבטחון שלנו משום שתמיד אפשר לפנות אל בורא העולם, עם כל בעיה שמתעוררת, חס ושלום, וידוע שרבים התקרבו לחסידות ברסלב בזכות ההבנה הזו. כגון, כשאדם נופל ברוחו ונעשה מודאג וטרוד, אך ברגע הוא נזכר שיש ה’ בעולם – יש תפילות, שאפשר לדבר עם הבורא, אזי מיד מתעודד ומקבל חיות חדשה.
לדבר ולגלות את הענווה
ההתבודדות היא הדרך אל הענווה – כלומר, עצם העובדה שאני צריך לדעת שהכל אני מבקש ממנו יתברך, זה אומר שאין לי שום דבר משל עצמי. גישה זו מסייעת לרבים וטובים שחושבים שהכוח להשיג דברים מסויימים טמון בידם, אך שוכחים, בעצם, שהכל מאיתו יתברך, שהוא זה שנותן לנו את ההצלחה, והוא זה שמסייע לנו להגיע להישגים כאלה ואחרים, להשגות רוחניות וכדומה.
לדבר ולתקן
בעזרת ההתבודדות האדם זוכה לתקן את מידותיו, כגון, מידת הכעס – לבקש סליחה שוב ושוב, להתחנן לבורא העולם שיעזור לי לא לכעוס, שיציל אותי ממידה מגונה זו. כעבור זמן מסויים, לאחר עבודה של תיקון המידות בהתבודדות, זוכה האדם להרגיש את השינוי, את העזרה שהוא מקבל משמים לתיקון מידותיו.
כשאדם דן את עצמו, ודבר זה נעשה בזמן ההתבודדות, ומבקש סליחה על כל מה שפגם באותו יום, על ידי זה הוא ממתיק מעליו את הדינים, וכמו שנאמר: "כשיש דין למטה, אין דין למעלה".
חשוב לדעת – גם אם נדמה לנו שאיננו פועלים במשך תקופה ארוכה (חודשים ושנים), הרי הדיבורים הם כמו טיפות מים שיורדות על אבן ולאט לאט עושות בה נקב. לפתע רואים שינוי, לפתע מתגלה הישועה. לכן חשוב לדעת שכדי לראות תוצאות צריך להתמיד ולא להתייאש.
דיבורים שבין אדם לחברו
דיבור טוב, מילה טובה, הכרת תודה לחבר (מעומק הלב, כמובן), ומחמאה – כל אלה הם בחינת שיר שמתנגן בראשו של השומע במשך ימים רבים, ובכל פעם שנזכרים בדיבור המתוק הזה ששמענו, אנו מתמלאים מחדש בשמחה, חיות וכוח. כמובן, כמו בכל דבר, צריך להתחיל בבית את כל העבודות הרוחניות שלנו – בין הבעל לאשתו, בין ההורים לילדים, כי אז השכינה שורה בביתו של האדם. וכשם שעובדים על הצד החיובי של כוח הדיבור (הכרת הטוב, מחמאה וכו’) ויש להימנע מדיבור רע, מדיבור שפוגע. זאת משום, שרוב הצער שיש לנו – רגשות אשמה וחרטה – הם בעיקר בגלל דברים קשים שאמרנו לאדם אחר.
רוב חטאיהם של בני ישראל במדבר לא היו כתוצאה ממעשים ממש, אלא כתוצאה מהדיבור: חטא המרגלים, קורח ועדתו, מי מריבה, ויהי העם מתאוננים.
רבנו הקדוש אומר לנו שאסור להוכיח, כי על ידי התוכחה אנו מעוררים "ריח רע" אצל האדם שעומד מולנו, כלומר אנו בהכרח מורידים אותו במקום להרים אותו. אתה רוצה לגרום שינויים אצל בן זוגך? אצל חברך? – תרבה בתפילות ובתחנונים ותראה ישועות. דבר דיבורים שיש בהם אהבה, דיבורים שליבו של השומע ישמע אותם.
תודה והודאה
אמירת התודה וההודאה – הם עיקר שעשוע עולם הבא. שעשועיו של בורא העולם. "כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה".
בעולם הזה יש מתיקות עצומה באמירת תודה. הרי אנו מקבלים כל כך הרבה מתנות, כל רגע ורגע, אז למה לא להודות? ויש על מה להודות! נודה לה’ יתברך על שזיכנו להתקרב אליו ואל תכלית חיינו. נודה לצדיק על העצות הנפלאות, על הרצונות והכיסופים שהוא מחדיר בנו ועל הכוחות לפעול ולממש רצומות אלו. נאמר תודה בבית על אלף אלפי דברים שעושים למעננו. נאמר תודה לכל אדם שעושה עמנו חסד. "כי אי אפשר לדבק בהבורא יתברך שמו, לזכות לנועם העליון, לחזות בנועם ה’ – כי אם על ידי דיבורי ברכות, הודאות ותפילות, שירות ותשבחות, שכולם בחינת נועם, בחינת זמירות".
תפילה
כמה מעלות לתפילה, שהיא עוד בחינה של כוח הדיבור. רבנו הקדוש אומר לנו כי כל עניינו הוא תפילה, "ואני תפילה".
התפילה נותנת לנו כוח, חיות חדשה. אדם יכול להגיע עייף לתפילה, אך ברגע שיתחיל להתפלל בכוח, כשיכניס כוחו באותיות התפילה, הרי הוא מקבל כוח חדש וזוכה להתחדש. "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב: "תפילה לא-ל חי". כשאדם מרגיש ש’נופלת’ עליו כבדות ועצלות ואינו יכול להתפלל, העצה היעוצה בספרי רבנו היא – להתחזק בשמחה בכל מיני דרכים, ואפילו במילי דשטותא, וכשיתעורר להיות בשמחה, אזי ילבש עוז וחדווה ויוכל להתפלל כראוי ולהרגיש את המתיקות של כל מילה ומילה, של כל אות בתפילה. לא להיפרד מהתפילה, "מהתחלת התפילה ועד הסוף יהיה הכל אחד, וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה הראשונה של התפילה" (ליקו"מ ס"ה).
האמת שבדיבור
על ידי האמת זוכה האדם למצוא את הפתח ולצאת מהאפילה, כי על ידי השקר מסלק את הקב"ה, חס ושלום, כי "דובר שקרים לא יכול לנגד עיניו", אבל על ידי האמת, הקב"ה שוכן עמו, כמו שכתוב: "קרוב ה’ לכל קוראיו, לא אשר יקראוהו באמת". וכשהקב"ה עמנו – הוא מאיר לנו את הדרך לצאת מהחושך, ככתוב: "ה’ אורי".
כשאדם בחושך, חס ושלום, אף על פי כן יראה לדבר את הדיבור באמת, ולא משנה באיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא, ואפילו הנמוכה ביותר, ועל ידי שיאמר "ה’ הושיעה", "אבא תרחם", יוכל לצאת מחושך לאור גדול. כשאדם דובר אמת – הדיבור חודר ללב שומעיו, כגון, אם אדם פוגע בחברו, חלילה, אך מבקש סליחה ומצטער מעומק ליבו, הרי יש כאן אמת שתחדור בודאי ללב החבר ותפעל את פעולתה. וכן, אב יכול לעודד ולחזק את בנו להתפלל וללמוד תורה, אך אם הילד לא מרגיש את אהבת התורה והתפילה בדברי אביו – הדברים לא יפעלו כמו שהם פועלים כאשר האב מהווה דוגמא אישית ונפלאה לבנו, כשהילד רואה ומרגיש כיצד באמת אביו אוהב את מה שהוא אומר.
ברית כרותה לשפתיים
יש להיזהר באמירת מילים מכיון שיש להן כוח עצום.
מסופר בגמרא (כתובות ס"ז) שרבי יהודה היה שוהה כל השבוע בבית המדרש ועוסק בתורה. כשהיה שב בערב שבת לביתו, היה הולך לפניו עמוד אש, וחותנו, רבי ינאי, היה עומד בחלון לראות את המחזה הזה. פעם אחת, בערב שבת, התעמק רבי יהודה בתלמודו ושכח לשוב לביתו. משהתאחר, אמר חותנו: "ודאי נפטר", ובאותו רגע נפטר רבי יהודה!
עלינו להבין את החשיבות והכוח שיש באמירת דברים מסויימים, גם אם הפה שלנו אינו כה קדוש, עלינו לגלות משנה זהירות כשאנו משתמשים בכוח עצום זה – כוח הדיבור. (ועל אחת כמה וכמה כשדיבור יוצא מפה קדוש – אזי הוא כאיזמל חד).
"החיים והמוות ביד הלשון". מילה מעודדת למישהו שזקוק לה יכולה ‘להקפיץ’ אותו למעלה, וכשמישהו נמצא למטה קל מאוד לסתום עליו את הגולל עם מילים מייאשות, חלילה. למילים יש כוח אדיר, לטוב או לרע. לכן עלינו לגלות רגישות בעניין זה וללמוד כיצד להשתמש בהן כדי לעזור לסובבים אותנו.
את הדיבור יש להוציא בפה מלא. זה לא מספיק רק לחשוב עליו (אם נניח אנו חושבים שאדם מסויים ראוי להערכה ותודה עלינו לאמר לו זאת, לא להשאיר את המחמאה, התודה או המילה הטובה בגדר מחשבה. דבר זה נוגע הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום). "כי עניין זה של כיסופים ורצונות טובות ולהוציאן בפה מלא הוא יקר, וצריך כל אחד להרגיל עצמו לעסוק בזה הרבה בכל יום, ועל ידי זה יזכה לפעול בקשתו".
יהי רצון שנזכה לקדש את הדיבור ונתרחק מדיבור רע (לשון הרע, רכילות, שקר, כעס, ליצנות וכו’), ונזכה להרבות בדיבורים טובים, דיבורים של אמונה והתחזקות, אהבת חברים, עידוד, תודה והודאה, ובזכות זה נזכה שיתקיימו תפילותינו וברכותינו וימלא ה’ הטוב משאלות ליבנו לטובה.
את עיקר המאמר הקדשנו לעניין כוחו של הדיבור, אולם ישנו נושא נוסף שפרשת "מטות" מדברת עליו.
לבעור אל ה’
נאמר בפרשה "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", ומפרש רש"י: "כדרך תשמישו כך הגעלתו".
אם משתמשים בכלי שמחממים ומרתיחים בו נוזלים, כך גם נוכל להגעיל אותו בהרתחה (מלשון הגעלת כלים). אם צולים אותו (כמו שיפוד) – הרי הגעלתו תהיה בתוך האש ממש (הלבנה באש).
רבנו הקדוש מקשר את המשפט הזה לטהרת הלב ומגלה לנו, שטהרת הלב נעשית על ידי שמתלהב ובוער ליבו של האדם לבוראו. כי נגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה, ח"ו, ועל ידי זה נטמא ליבו, נגד זה צריך שיתלהב הלב ויבער ליבו לה’ יתברך ועל ידי זה יטהר את ליבו, ככתוב: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש". כך זוכה האדם לטהרת הלב, ועם טהרת הלב זוכה לדבר בכל פעם דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש (תורה קנ"ו). כאן אנו מתחברים לנקודה העיקרית של שעליה דיברנו במאמר – כוח הדיבור.
רבנו הקדוש מעלה למקום כל כך גבוה את העניין של הרצונות והכיסופים, גם אם האדם לא זוכה עדיין. (וזה בתנאי שלא יסתפק לכתחילה רק ברצונות, אלא באמת יכסוף וירצה לפעול ולהשיג דברים שבקדושה). זהו חיזוק נפלא משום שמדברים אלו מובן שהרצון נחשב מאוד, כאילו פעלנו ממש עם הרצון. "כי עיקר קדושת איש הישראלי ועיקר עבודתו הוא רק הרצון והכיסופין דקדושה". אפשר לזכות לכל דבר שבקדושה על ידי רצון, חשק וההשתוקקות, כיסופים וגעגועים חזקים, אך חשוב לא להרפות את הרצון בשום אופן.
אדם יכול לחזק את רצונותיו על ידי שצועק אל ה’, וכשאי אפשר לצעוק בקול – אפשר לצעוק בקול דממה דקה. לעשות תנועות בגוף ולעורר את הכוונה (בתפילה), כי כידוע, ישנה השפעה גדולה מאוד של החיצוניות על הפנימיות, כמו שידוע מהרבה אנשי שלומנו, "העובדים הגדולים", שהיו שואגים כאריות בתפילתם.
בדרך זו האדם זוכה להגיע לדבקות: על ידי ניגון וריקוד שמעוררים את הלב, על ידי עשיית חסד עם הזולת, על ידי שלא מוותרים על הפנימיות המתוקה של התורה. בדרך זו זוכים להרגיש את הנשמה בכל דבר. זוכים להכניס את הקודש לחול. לאהבת ישראל. לדעת שאבינו שבשמים מתגעגע אלינו וכל צעד, ואפילו הקטן ביותר, עושה רעש גדול בשמים. בדרך זו זוכים להסתכל אל השמים, אל בורא העולם. להרים את הראש (וכשאף אחד לא רואה אפשר להרים גם את הידיים). והכי חשוב לזכור, שאצל ה’ יתברך הכל אפשרי וכהרף עין.
יהי רצון שנזכה לכל זה, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור