להתגבר על הכעס

 

 

כולנו יודעים מהו כעס. כל אחד מאיתנו הרגיש אותו בדרך זו או אחרת ובדרגות שונות. כל אחד מאיתנו יודע שברגע שהכעס יוצא מכלל שליטה הוא הופך להרסני, רגש שיוצר בעיות בכל תחומי החיים: עבודה, זוגיות, חברים ואף באיכות החיים. חוסר שליטה על כעס גורם לנו לא פעם לפגוע בעצמנו ואף בסובבים אותנו.

 

כולנו גם יודעים שאי אפשר להשתלח על כל אדם או חפץ שמעצבן אותנו. ברגע של כעס אנו מנסים (עד כמה שאפשר) להישאר רגועים, לא להביע זעם שיתפרץ החוצה כמו מפל… אבל איך עושים את זה? איך משתלטים על התנהגות חיצונית מתפרצת כזו ועל התגובות הפנימיות שנילוות בזמן הכעס, כדי להרגיע את עצמנו ולתת לרגש זה להתפוגג?

 

באיגרת הרמב"ן נאמר: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם, ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם…."

 

אדם נעשה כועס מכיון שלא רוצים את רצונו ולא ‘שומעים’, לכאורה, לדבריו – דבר המביע יוהרה וגאווה המובילים לכעס ושנאה. אם האדם היה מכיר בחסרונותיו ולא מבקש את השררה והכבוד על בני אדם, הוא לא היה כועס כלל. גם לא נתעלם מהעובדה שכעס, עצבנות, גאווה ושנאה הן תכונות גרועות השולטות באדם ובחברה ללא כל פרופורציות. כשאדם שולט בכעסו, הוא זוכה ליחס של כבוד והערצה מצד הסובבים אותו ואף מצליח להשיג את מטרותיו. ובכל זאת, צריך לרסן את הכעס והזעם כדי להגיע לכבוד ולהערצה מעין זו, להשתמש באמצעים חיוביים להפרתו כגון: רחמנות, אהבה לזולת, חסד ודברי פיוס – ההיפך מן הכעס.

 

גם ברמת הכעס שאנשים חשים ישנם הבדלים. יש אנשים שהם ‘חמומי מוח’ יותר מאחרים, מתרגזים מהר ובקלות מאדם ממוצע- אלו הם אנשים בעלי סף תסכול נמוך (רף עצבים נמוך). לעומתם יש אנשים שמפנימים את הכעס ולא נותנים לא ביטוי קולני, אולם יסתובבו כל היום עצבניים ולא יפסיקו לקטר (הקוטרים). ויש גם אנשים שמתרגזים בקלות אבל לא בהכרח יקללו וישליכו חפצים, אבל יתכנסו בתוך עצמם זעופים וכואבים ואף יפתחו מחלות פיזיות – דבר שמוביל לאיבוד הבריאות והרוגע הנפשי (לחצים, כאבים, עצבות, מתחים ועוד).

 

ישנם אנשים הנוהגים לתת ביטוי לכעס, יש כאלה שמדכאים אותו, וחלקם מנסים להרגיעו. את הכעס אפשר להפנות לכיוונים אחרים (בצורה חיובית ומבלי לפגוע באף אחד) או להפוך לרגש אחר (כפי שהוזכר לעיל) למשהו יותר בונה. אולם עיקר השליטה על הכעס נעשית על ידי עבודה ושיפור מידותינו כבני אדם.

 

בתורה אין התייחסות לתורת המידות על ידי מתן ציווים ואזהרות, משום שעבודה זו היא עניין אינדיבידואלי ומשתנה מאדם לאדם. אולם למרות העדר ציווים אלו, הנחתה אותנו התורה כיצד לרכוש מידות טובות ולתקן מידות רעות, והכל בעזרת דמויות המשמשות דוגמה חיה לאדם השלם, כדי שלנו תהיה האפשרות ללמוד מהן ולצעוד לאורן.

 

יעקב אבינו הוא אחד מבין אותן דמויות הבולטות בתחום זה. במשך שנים רבות היה עליו לחיות בעל כורחו תחת חסותו של לבן הארמי שניצל אותו בצורה מחפירה ביותר. כיצד הגיב יעקב אבינו לנוכח תעלוליו של לבן הארמי?

 

במשך שבע שנים עבד כרועה צאן אצל לבן. את תפקידו הוא מילא על הצד הטוב ביותר ובמסירות שלא תאמן, בתנאים קשים ובמשך כל שעות היממה, ועל כל העיד יעקב בעצמו: "הייתי ביום אכלני חרב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא).

 

גם מידת אחריותו של יעקב כלפי הרכוש עליו הוא הופקד היתה מושלמת: "זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנובתי יום, וגנובתי לילה" (בראשית לא).

 

עבור עבודה זו לא ביקש יעקב דבר מאת לבן הארמי, אלא רק דבר אחד – לשאת את רחל, בתו של לבן, לאישה. העובדות בשטח מראות שהדברים היו שונים לחלוטין. מיד לאחר החתונה התברר ליעקב שהוא קיבל את לאה במקום את רחל, למרות שהבהיר ללבן בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שברצונו לשאת את רחל: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". לבן הצטדק: "לא יעשה כן במקומנו, לתת את הצעירה לפני הבכירה" – הצטדקות שהיא לעג לרש, ותו לא.

 

התגובה לכל השתלשלות אירועים זו מצד יעקב, לכאורה, מחייבת התפרצות שעוד לא נשמעה ונראתה על מעשה מחפיר שכזה. להטיח בפני לבן שהוא רמאי, נוכל וכפוי טובה. גם תביעה משפטית היתה יכולה להילקח בחשבון. בקיצור, תגובה עויינת, זועמת עם הרבה כעס, מעשה נקמה ומה לא.

 

אולם יעקב לא הראה כל סימן של כעס. בשלוות נפש הוא פונה ללבן ואומר לו: "למה זה רימיתני?" ומיד הוא גם מסכים להצעת פשרה של לבן, להשתעבד שבע שנים נוספות תמורת רחל. יעקב מבין שהכעס לא יעזור, אלא רק יזיק. את רחל הוא חייב לשאת לאישה, כי היא המיועדת לו מן השמים ועמה הוא יוכל להקים את בית ישראל ואת יסודותיו של העם כולו.

 

יעקב אף לא מסתפק בהבלגה לכל הנעשה. למרות התנהגותו המזעזעת של לבן, הוא ממשיך לשרת אותו בנאמנות, כאילו לא אירע דבר, וגם בשבע השנים הבאות הוא יעבוד יומם ולילה בכל כוחו. הוא ממשיך להצטיין ביושר, הוא מבצע את תפקידו ואינו מאפשר לרגשות מסוג זה להשפיע על ההיגיון הבריא ועל התפקוד המעשי, לעומת הכעס שפוגע בחשיבה בריאה והגיונית ולא מאפשר לתפקד מתוך ישוב הדעת.

 

זוהי אם כן, דמותו של האדם השלם כפי שהתורה מתארת אותו. אדם שהוא בעל הבית, השליט על עצמו, על יצריו ורגשותיו. אדם שההיגיון הוא זה שמנחה את מעשיו, ואילו לרגשות של כעס, כבוד, שנאה, גאווה ונקמה אין כל השפעה על פעולותיו. הוא פועל מתוך ידיעה ברורה, שעליו לבצע את כל מה שדרוש ממנו מבלי לערב רגשות אישיים.

 

יעקב אבינו הוא דוגמא אחת שממחישה התורה בעזרתה את היכולת לשפר את מידותינו. דמות המורה לכל אחד ואחד את הדרך למידות טובות ונאצלות, למרות שלעיתים אנו חושבים שתגובה חריפה, לעומת תגובה מבליגה, היא זו שתפתור לנו את הבעיות, ולכאורה, התפרצות של כעס, זעם  והשמעת דיבורינו בטונים גבוהים – הם אלו שיוכיחו שאנו צודקים, והם אלו שיעזרו לנו להשיג את המטרות השונות שהגדרנו לעצמנו.

 

הגמרא (סנהדרין ז) מלמדת אותנו עוד בעיניין הכעס והשלכותיו (מריבות וויכוחים) באומרה: "פוטר מים ראשית מדון" – הכעס והמדון משולים לפתח יציאת מים בחבית או מצינורות מים, שכל עוד הם סתומים אין המים זורמים, אבל כיון שנפתח והתרחב הפתח, המים זורמים ללא שום הבחנה וללא שום מעצור. והסביר רש"י: כשם שהנהר גדל פעמים בזמן שהוא יוצא לשדות ועל אגפיו מעין צינורות קטנים, ואם אינו סותמו מיד, הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו. לכן פוטר מים – ראשית מדון, כלומר שראשית מדון מריבה וכעס דומה לפוטר מים, כאחד שפותח ברז מים ונותן לו לזרום ללא כל ביקורת. מדברים אלו אפשר ללמוד כמה חשוב להיזהר בשעת כעס, שלא יוביל למריבות, ובסופו של דבר יגדלו המריבות לממדים מסוכנים שלא יהיה אפשר לעוצרם שוב.

 

הסבר זה נותן לנו הבנה על התנהגותו של יעקב אבינו, על הכעס שהצטבר במשך עשרים שנה! ההיגיון אומר שכעס שהצטבר במשך עשרים שנה היה צריך להתפרץ בצורה נוראה, אולם לא כך היה הדבר, אלא בדברי פיוס והכנעה שפייס יעקב את חמיו. כאן מלמד אותנו יעקב אבינו שבשעת כעס אדם צריך לשבור את רוחו ולפייס את חברו, ועל ידי התנהגות זו הוא לא ייגרר למה שאמרו חז"ל על הפסוק: "והסר כעסך מליבך והעבר רעה מבשרך".

 

אם נשכיל לנהוג בדרך של – חכם עיניו בראשו – כלומר, שבשעה שאדם כועס על חברו ומגיע חלילה לידי קטטה, מיד ישים לנגד עיניו כיצד הוא חוזר להתפייס ומשלים עמו לאחר מכן, ודברים קשים שאמר בשעת כעס נחרטו בלב השומע, יוכל להיזהר שבעתיים שלא להיסחף בשעת כעסו ולא לומר דברים חריפים. וזאת, משום שהוא מיד שוקל וחושב שאם יאמר על חברו דברי גנאי חמורים ומשפילים, איך יוכל לתרץ ולהסביר את עצמו בשעה שיבואו להתפייס, והרי חברו יאמר לו: אמרת לי דברים כאלו, סימן שכך אתה חושב עלי בליבך והדברים יצאו בשעת מריבה – ומה יענה חברו? איך יוכל לשכנע אותו שלא אמר דברים אלו, אלא רק מתוך כעס ולא משום שכך הוא חושב עליו בליבו?

 

חז"ל אומרים לנו שבשעה שכעס הקב"ה על עם ישראל, שמחו האומות על כך שמחה גדולה, והתקבצו לשמוע כיצד הקב"ה שופך על עמו אש וגפרית – "שמעו הרים את ריב ה’…כי ריב לה’ עם עמו ועם ישראל יתוכח". וכשבאו כולם שמעו רק דברים רכים ויפים, דברי פיוס – "עמי מה עשיתי לך…עמי זכור נא מה יעץ בלק".

 

עלינו לזכור שלא ב’אש וגופרית’ ניתן לפתור דברים. המיתוס שאומר "להוציא את זה החוצה" – מהווה רישיון לפגיעה באחרים. לתת ביטוי חיצוני לכעס משמעו רק להגביר את הכעס ולהסלים אותו. אין ב’עצה’ זו שום עזרה לאדם הכועס ולא לאדם שאליו מופנה הכעס.

 

לעיתים אנו נוטים לחשוב שהכעס מוצדק, אבל לא כך הדבר. הכעס רק הורס ומרחיק את הסובבים אותנו וגורם לבדידות (כי מן הסתם אי אפשר להיות בחברת אדם כעסן). כדי לא להגיע למצב כזה חשוב לבטא את ההיגיון הבריא שבתוכנו ועל ידי כך להביס את הכעס, גם כשהוא, לכאורה, נראה מוצדק. חשיבה חיובית בעזרת ההיגיון תמנע הסקת מסקנות מהירות ולא נכונות, וכמובן ששמירה על קור רוח תמנע מהמצב מלהפוך להרסני.   

 

נכון, לא תמיד אפשר לחמוק מאנשים ודברים מרגיזים, אבל בהחלט אפשר לשנות את הדרך והגישה, לדעת איך לשלוט בתגובות הנילוות. לא לתת לכעס ביטוי שישקף מחשבות פנימיות, לדעת להפוך תגובה דרמטית ומוגזמת כתוצאה מכעס למחשבה רציונלית וחיובית יותר. להבין שלמרות שהדבר מתסכל ומעצבן זה לא סוף העולם, והכעס לא יפתור דבר. חשוב לדעת להרפות (מדיטציה, שיחה ועוד) להשמיע לעצמנו מילים מרגיעות, והכי חשוב – לקחת את הדברים בקלות.